הציון נעול, הרופאים בשפל, ההסתה בשיאה ורבים מתפקרים. רבינו והקורונה • מרתק

העולם מטולטל ורועד • הכל מוביל למקום אחד, לרבי הגדול שמושך בחוטים, ומביא לעולם – דווקא עכשיו – את המתנות הנכספות • “ראש הביישנים” • מאמר מרתק “מבית שיח השדה”

העולם מטולטל ורועד
הרופאים מתגלים באפסיותם בכל עבר, הנגיף משנה סדרי עולם, המחלה הנוראה הידועה זה מכבר גודעת מאות ואלפים, עסקים קורסים, בתי המדרש מיותמים, ושערי הציון באומן כנעולים. והלב… הלב בוכיה על רבים המתפקרים | הכל מוביל למקום אחד, לרבי הגדול שמושך בחוטים, ומביא לעולם – דווקא עכשיו – את המתנה הנכספת ביותר, הפותחת דלתות השמים ומביאה את המשיח | כך משייף ראש הביישנים – “שהיה מתבייש מהשם יתברך והיה מרגיש ממש הבושה על פניו” – את האבנים האחרונות של בית המקדש השלישי | מתבודדים מתחת למסכה

מאמר “ראש הביישנים” • לצפייה 

מאמר “ראש הביישנים”  להדפסה בייתית • להורדה

 

המאמר המלא לפניכם:

קול ה’ שובר ארזים
מי לא ירעד בימי אלו, כשהעולם אינו חדל מטלטולו דבר יום ביומו. אם בימים עברו התפרסו המאורעות על פני שנים רבות והמהפכות העולמיות ארכו זמן רב, הרי בשנה החולפת אין אדם יודע בבוקר מה מצפה בעולם בערבו של יום. הנגיף המשתולל שהכחיד רבים וטובים מבני עמנו ע”ה מעבר לים ובארץ ישראל, ובעקבותיו הטלטלות העזות בהשחרת פני היהודים בעולם כולו, ויתר על כך פני אחינו החרדים לדבר ה’, ומעל זה הלבנת פני החסידים המאמינים בצוואת הרבי הגדול.

ספסלי בתי הכנסת נשארו מיותמים חודשים רבים, הדלתות הוגפו והמנעולים הונפו, הסכנה מרחפת ומחריפה. משכך, הורים דומעים, ראשי ישיבות ומנהלי מוסדות מבכים את רוח ההתפקרות, כי רבים המה. והנערים בעצמם, גוויותיהם מוטלות בראש חוצות ואין להם דורש ומנחם.

הרופאים שהתגאו במציאת מרפא ומזור לכל חולי, מתגלים באפסיותם ובחוסר ידיעתם לרפא הן את הנגיף, ויתר על כך חסרי אונים המה בגדיעת המחלה הידועה האיומה שמזה שנים מכחדת בעולם מאות רבות מידי יום. רבו התמיהות ופותר אין להם.

הראש השנה של הרועה הנאמן נראה לפתע כאינו מובן מאליו, ולצד זה מלכי פרס ואדום מתגרים זה בזה ומצחצחים חרבותיהם אל עתיד לוט בערפל.

דווקא מכאן נסלל הדרך אל משיח, מהמקום הכנוע, מתוך חסרות אונים, אז מתחיל ראשית צמיחת גאולתנו. זה קורה, עכשיו. הנה הנה הוא בא.

הרופא הגדול פועל כל זאת
אנו מאמינים באמונת אומן שהכל כתוב בתורה, בזוהר, במדרשים ובתוך דבריהם והשגותיהם של צדיקי הדורות לאורך הדורות, ובפרט בדברי יחידי הדורות, שמצביעים שוב ושוב שהכל הוא הכנה למלך המשיח לקראת התגלותו.

עלינו להאמין שהרבי הגדול פועל כל זאת, וכל הקורה בעולם הולך וסובב לפי תורתו הגבוה שנמשך מגבהי מרומים, כפי דבריו (חיי מוהר”ן שנ”ה): “אָמַר הַסּוּר מֵרָע שֶׁלִּי הוּא חִדּוּשׁ נִפְלָא, וְגַם הָעֲשֵֹה טוֹב שֶׁלִּי הוּא נִפְלָא מְאֹד, כִּי אֲנִי עוֹשֶֹה טוֹב הַרְבֵּה בֶּאֱמֶת, וְהַתּוֹרָה שֶׁלִּי עוֹשָֹה הַרְבֵּה מְאֹד בָּעוֹלָם. כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁלִּי נִמְשָׁכִין כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם”.

כל יום נעשים דברים נפלאים בעולם מאסיא עד כל המדינות המתפרסות בעולם כולו, הכל מרומז בתורה, ו”זֶה אֵין שׁוּם אֶחָד מִסְתַּכֵּל, שֶׁכָּל מַה שֶּׁגִּלּוּ לֹא הָיָה רַק בְּחֵלֶק אַסְיָה, כִּי כָּל הָעִנְיָנִים לֹא הָיוּ שָׁם רַק בְּחֵלֶק אַסְיָה. וּבֶאֱמֶת בְּהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה מְבֹאָר הַכֹּל כִּי הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת מִכֻּלָּם, כְּגוֹן אַשְׁכְּנַז מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה, רַק שֶׁאֵין הַתּוֹרָה עוֹשָֹה סִפּוּר גָּמוּר מִכֻּלָּם. רַק שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת מֵהֶם וּמַשְׁלִיכָה אוֹתָם, וּבְמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה עוֹשָֹה סִפּוּר גָּמוּר כְּגוֹן מִלָּבָן וְכַיּוֹצֵא שֶׁהִיא עוֹשָֹה מֵהֶם אֵיזֶה סִפּוּר. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן בְּהַתּוֹרָה מְרֻמָּזִים כֻּלָּם” (חיי מוהר”ן – רפ”א).

איש האלוקי הגאון מוילנא זי”ע אומר בפירוש (ספרא דצניעותא, פרק ה’), שכל המעשים שנעשים בכל מין, בכל פרט, בכל דבר עד סוף כל הדורות, הכל כתוב בתורה. הגאון אומר זאת באחריות: הכל כתוב בתורה.

 

למה הבורא מתנגד לנו

עיקר פעולות המנהיג הרחמן עומד ותלוי בהתעוררות מלמטה של כל אחד ואחד, כי מה שהקב”ה מנהיג מלמעלה נעשה בכל עת מאז ועד עתה, אך עיקר השינויים בעולם נעשים באתערותא דלתתא, וזה מפעלות הצדיקים לעורר לבנו למרות ההסתרה, שנדמה שכביכול ה’ אינו עוזר לנו, הן בגשמי והן בעבודת ה’, אדרבא, נדמה שה’ ‘לנגדי’ תמיד, שנראה כאילו השי”ת מתנגד לנו (ליקוטי מוהר”ן, רכ”ב: “שויתי ה’ לנגדי תמיד – בחינת מתנגד”).

והנה באו עלינו הימים הקשים, שבעקבות המאורעות המטלטלים את העולם באחרונה “רבים מתפקרים”, והרבי הגדול הקדים כל זאת, וגילה (ליקוטי מוהר”ן – י”ג) שיש הבל בעולם הגורם להתפקרות, כי רואים המה שהעולם אינו מסודר, כל יום נעשה גרוע יותר, “אין יום שאין קללתו מרובה מחברו”, ורואים שכביכול השי”ת אינו מסודר וכל העולם אינו מתנהג כסדר.

הרי לפי התורה היה העולם צריך להתנהג כסדר, “והיה אם שמוע תשמעו, ואספת דגנך”, בתורה שלנו יש כללים, אם תתנהג כך יהיה כך, ובאחרית ימינו הכללים נראים כמהופכים, ומהסתירות הללו רבים נתפקרים, ומשום כך התורה שיש לנו עתה, אותה מפירים, ככתוב על ימי הגאולה, שהמה לא יהיו כימים הנוכחים אשר מפירים את התורה “לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי” (ירמיה – ל”א), אלא אדרבא, לעתיד הברית יהיה קיים לעד ולא יפרו אותו עוד לעולם.

 

“דְרָאט אַרְבֶּיט” – – עֲבוֹדַת חוּט בַּרְזֶל

ככל שמתקרבים לימות המשיח, מנהיג הקב”ה את עולמו כאומן העוסק בחוטי ברזל דקיקים, (חיי מוהר”ן – שם: “כָּל מַה שֶׁנַּעֲשֶֹה הוּא רַק דְרָאט אַרְבֶּיט – עֲבוֹדַת חוּט בַּרְזֶל”), החוטים מאד מסובכים, כמה שהאדם רוצה להיות יהודי כשר, הרי בפועל מהתורה בעצמה הנפשות נחלשות, כפי שמביא רבי אברהם בר’ נחמן מטולטשין זי”ע בכמה מקומות, שמהתורה בעצמה האדם נתפקר (כוכבי אור – אמת ואמונה אות ו: “כמו אשר סיבב לזה את המקומות רבות לטעות בטעותים מטעותים שונות אשר הכין והזמין גם בדברי תורתו הקדושה ובכל דברי הצדיקים אמתיים כדי שיהיו הפושעים והלא זוכים נכשלים בהם, ושיהיה נעשה להם מכל זה סם המות ממש חס ושלום”), נמצא שמי שמתפקר היום זה רק מהתורה, בתוך התורה עצמה הוא רואה דברים מבהילים לכאורה, עד שממנה בעצמה עוזב את הכללים רח”ל ופונה להפקרות.

ולכאורה הדברים תמוהים מאד, מהתורה היה האדם אמור לקבל אמונה, “כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה” (תהלים קי”ט), והייתכן שיכול להתפקר ממנה בעצמה.

אלא בימים אלה דורש ה’ מאתנו כאלה שעשועים עצומים, שהוא מסתיר כביכול את ההתעוררות שבאה מלמעלה, כמסתיר פניו, כאילו אין מעניק לנו שום אתערותא דלעילא. הרי התורה היא אתערותא דלעילא: “כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם” (שמות כ), והיום אין כבר שום אתערותא דלעילא, כי בהתורה בעצמה נמצא סם רע, אדרבא, לוקחים מהאדם הכל, כי מוכרחים להוריד תורה כזו, שהלאה יימשך הסתרה זו שלא תהיה שום אתערותא דלעילא, רק יבינו מרחוק, שאפילו שעכשיו אמנם אין בחירה והכל נעול ומסוגר, ומוכרח להיות ח”ו שהפרו תורתו.

והצדיקים מוסרים את הנפש ומורידים תורה כזו, תורה עתידה, תורה דעתיקא סתימאה, שאפע”פ שלא רואים כלום, על כל זאת רוצים את השי”ת. אפילו שלא רואים כלום מוסרים את הנפש ואומרים, אבא, אני שלך (עי’ היטב ליקוטי מוהר”ן, י”ג).

 

תמרות עשן

יש שריפה גדולה בעולם, הכל מבוהל, ולכל מקום שפונים מוצאים עשן ופיח, התורה שרופה, העולם שרוף. המנהיג הגדול תולה את השריפה ברצונות המרים שיש להאדם, ומשם בא ההבל שמשם רבים נתפקרים, ועיקר הרצונות המרים זה שהאדם מתאווה לממון הרבה וזה שורף הכל, כי הכסף נותן לאדם כוח, שיכול להסתדר ולתת לעצמו כל העצות שבעולם, בלי שיצטרך להכנעה.

כי כשהכיסים ריקים מכל אז צריך האדם להגיע לשני, ולפי האמת, האדם צריך כל העת לזולתו, כל אחד מלווה מהשני (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, א), ומחויב כל אחד שיהיה לו בושה מהשני, כל כוח מלמטה מחויב להכניע עצמו לכוח שמעליו, זו הבושה שברא הבורא בפנימיות כל אחד, הענין של שו‍ֹב, לשוב אחור, לא לקפוץ ולדלג למעלה ממדרגתו, והענין של בושה הוא ההיפך של ביזוי אנשים. לבזות את השני, משמעו ש’אינני צריך להגיע אליך, אינך שווה בעיניי, אני ואפסי עוד’. אך הרבי מכריז (שם) “אל תהי בז לכל אדם”, אדרבא, כבוד כל אדם – זה השלמות. ואז תפול כל העזות של מנהיגי שקר – מנהיגי הערב רב שהם כְּמִתְלַהְלֵהַּ במאמיניהם ומכניסים בהם עזות – המה כרעו ונפלו על ידי כך שידעו שהם כן צריכים לקבל מהקודמים להם ולהיכנע להם.

 

עזות הרופאים

הימים האלו כמכריזים בעצמם חוסר אונים, כאשר על אף הרדיפה אחר רפואה, הן לנגיף המשתולל, ויותר מכך למחלה האיומה הידועה לשמצה – המדירה שינה מכל צדיקי הדור, שזועקים ללא גרון וללא שינה לביטול גזירת הגזירות של המחלה המאיימת על האדם יותר מייסורי השואה, מחלה שמזה דור הולכת ומכחדת אלפים רבים בכל חודש ברחבי העולם, ובתוך עמנו, בנים לה’, אין יום ללא אבידות ואין שבוע ללא דמעות וזעקות שבר של אלמנים טריים ויתומים שנפל עליהם עולמם, ועל אף שמומחי הרפואה מתגאים בעצמם על קידום הרפואה בעולם, ועל כל זאת אין מזור, אין מרפא.

ואם על המגפה מזהירים ומקפידים בהקפדות יתירות שמא ידבק, הרי על המחלה האיומה אין פוצה פה, על אף שידוע מקור התהוותה וראשי הרופאים בעולם מעלימים אותו מעין כל מחמת חמדת ממונם כידוע. המחלה האיומה מדבקת ביתר שאת רח”ל, כי בהיות אחד מדבר ומפטפט שעות רבות במכשיר המקרין המשבש תהלוכות גוף האדם – הוא גורם הרס ושריפה גם ליושב בקרבתו, ואיה הזהירות והיכן האזהרות למחלה שאינה מבחנת בין זקנים לנערים רכים. אילו היו משקיעים חלק קטן מאלף בצעדים מונעים לגידוע המחלה האיומה מההון העתק המפוזר בעולם שמתבזבז למנוע ההידבקות של נגיף בר-חלוף, המחלה האיומה הייתה נגדעת. על כל פנים רפואה אַיִן.

כי הרופאים אינם יכולים לרפא מתוך גאות, הגאות מביאה שריפה ולא רפואה.

אך בעתיד הקרוב, אלו הרופאים שחושבים עצמם שהם יכולים לרפא כל החולאים בעולם, הם יקבלו בושה, הם יתביישו מאד אף ברפואות שכבר ריפאו בהם בני אדם.

 

אורח, גֵר, מסכן, עני.

כי כל מה שיש לאדם כפירה, שיש לו קושיות על הנהגת הבורא, זה מחמת שהוא נהיה ‘מציאות’, שהוא מרגיש שהוא מנהיג, שיש לו חוזק (כמובא בספרים הק’). ‘עזות’ לא מחויב להיות דווקא ‘חוצפה’, אלא שיש לו חוזק, שהגיע לקרקע מוצקה, ומשם יש לו כבר קושיות על כל מיני הנהגות שאינם מוצאים חן בעיניו.

אבל אם האדם הוא אורח, גֵר, מסכן, עני, שמגיע לבית זולתו ורק מחכה כל רגע שיתנו לו, הוא יודע שאין לו מעצמו כלום, אך מֵטִיבו‍ֹ ואיש חסדו מעניק לו כל הזמן מאכל ומשקה וחונן אותו בכל הנצרך, מקום ללון וכל טוב, והוא מרגיש בתוכו שהשני מציל את חייו, אין לו שום קושיא על ההנהגה, אין עובר במוחו שום הערה או השגה על המכניסו לביתו, הוא כה מרוכז בכך שהוא ‘מקבל’ כה גדול, הוא יודע שהוא מתבייש כל כך מזה שמארחו נותן ונותן ונותן, כך שהבושה שעל פניו אינו נותן לו מקום להכניס כל קושיא.

אבל ברגע שהוא מרגיש שיש לו איזה קרקע, אף שזה שמכניסו בביתו דואג כל העת לכל צרכיו, להשיאו אשה, לרכוש עבורו דירה משלו תמורת כמה פרוטות, וגם אלו הפרוטות ישלשל המארח לכיס אורחו, כלום לא יועיל. בתחילה, כשהוא מרגיש קצת נוח יותר, כאילו מתחיל להיות לו מקום, אמנם עדיין אין לו קושיות, אבל הוא הולך ומתבשל לקושיות. אך בעת שהוא קבע מקום בבית לאורך זמן, אזי אפילו כשנכנס לאכול איזה סעודה וארוחה שהוא כבוד למטיבו, יש לו כבר חמישים קושיות לפחות, ‘למה זה כך’, ‘למה יש כאן מכשולות’, ‘למה נוהגים כך’, ‘למה לא התנהלו מולי בכבוד הראוי לי’.

 

טבע גוף האדם להתרפא מעצמו

כי האדם בהרגלו לדבר נהיה חזק, עַז, הוא כבר קיבל עזות, ומשקיבל עזות ממילא איבד את הבושת, ומשאיבד את הבושת קיבל חוזק ועזות, וממילא אי אפשר להצילו ברפואות שנעשים בתוך גופו בעצמו.

כי כל אחד יש לו רפואה ממנו בעצמו, השי”ת ברא את גוף האדם בפלאי פלאות, באופן כזה שבבשר שלו יש טבע להתרפאות מעצמו, הן ממכות פנימיות והן ממכות חיצוניות, הבשר מוציא רפואה, בלי להזדקק לכל עשב ורפואה חיצונית.

אך כל זה הוא כשהבשר הוא בִּשְׁרִי, אך ברגע שהבשר נעשה אבן, מוכרח האדם לרפואות חיצוניות וזרות. רפואה מלשון רָפוי, היפך גוף מְאוּבָּן. האדם יכול להתרפא מעצמו רק כשנשאר תמיד חלוש, כזה שצריך תמיד להגיע לזולת, ממילא כשהאבניות והחוסן מסתלקים, ממילא באה לו רפואה מעצמו, כי מטיבו שנותן לו הכל, נותן לו ג”כ רפואה, וכשהוא מתבייש הימנו ונכנע לו, מיד נתרפא.

אבל ברגע שהאדם הוא חזק – הוא צריך כבר לרחמים גדולים. כאן מתחילים החולאים לחלחל בגוף רח”ל מחד, ורבים נתפקרים מאידך.

 

היצר-הרע הגדול ביותר של האדם זה לא להיות ‘נכנע’

כי התבערה שיש בעולם לרדוף אחר ממון, שכל אחד רודף להשיג את החוזק, ובימים אלו כל מי שחפץ נהיה חזק במהירות, שלא כימים הקודמים שהזיעו קשות עבור כך, היום השווקים נוסקים וקורסים במהירות, ורבות מחשבות בלב איש שהוא חוסן לעולם, השכל הזה בורא אצלו קושיות.
האדם אינו רוצה הכנעה, והיצר-הרע הגדול ביותר של האדם זה לא להיות ‘נכנע’.

יש התולים רדיפתם אחר הממון בסיבת רצונם לפזר צדקה הרבה, נו נו, לא רע, עם ישראל קדושים, חפצים תמיד לתת. אבל אם מעמיקים המחשבה היטב, שרוצים להיות חסיד נאמן לרבי הגדול, ‘אולי אתה צריך להיות מקבל, אולי אתה צריך להיות מסכן, מה איכפת לך להיות מסכן ודל, הא, אתה רוצה לתת צדקה, יכול להיות…’. אבל בפנימיות, לאדם קשה מאד להיות ‘מקבל’, הוא רוצה להיות רק נותן.

אבל כל התיקון של הצדיקים להיות מקבל.

ולכאורה תמוה, כי תמיד אומרים שצריך להיות נותן משלו לאחרים, מקבל זה דינים (כידוע בכל הספרים ומפוזר הרבה בדברי התלמיד הגדול, רבי נתן זיע”א), אבל כאן אנו פונים לנקודה אחרת, שהמקבל ירגיש תמיד שאין לו מעצמו כלום, ‘אין לך שום כוח, אתה תמיד צריך להגיע להשי”ת, אתה צריך להיות כל הזמן נכנע, מקבל, ביישן’. והאדם אינו יכול לקבל זאת, ‘תמיד להיות ביישן? הייתכן’.

אך למען בושה זו ניתנה תורה, “בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ” (שמות כ’), כשיש לאדם בושה על פניו אזי “לבלתי תחטאו”, הוא לא חוטא ואינו מתפקר. “חטא” הוא מלשון “חסרון” (כידוע, ועי’ בדברי הגר”א מווילנא זי”ע, משלי א, י), וכשאינו חוטא ממילא אין לו שום חיסרון, לא חסר לו כלום, כי תמיד יודע שהכל חסד חינם, ושמשפיעים עליו חסדים גדולים.

 

כל הקושיות מתורצים בבושה אחת

יתר על כך, הבושה צריכה להיות כ”כ גדולה, שלא רק שלא יעבור אדם עבירה מחמת בשתו, אלא אפילו מה שהוא “בלתי תחטאו”, מה שהוא מצווה, גם יתלבש בושה גדולה, כפי שאומר הרבי הגדול (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, ע”ג), שצריך להגיע לבושה כזו שאפילו להניח תפילין גם לא יוכלו מרוב בושה, ‘איך אני יכול להניח תפילין, דל כמוני בכתרו של המלך בעצמו?’.

בושה כזו צריך לשיהיה לתלמידים המקורבים להצדיק, אם הוא מקבל את התורה של הענווה, הוא שומע תורה של הצדיק שתורתו היא ענווה, שתורתו היא שפלות, אזי מרוב בושה אינו יכול לקיים מצוות, וצריך להכריח עצמו לזה. וזו היא המבחן של הצדיקים, האם תורתם נוטעת שפלות אם לאו.
ואם תתמה, אם אמרנו שכאשר אין לאדם חטא ממילא אין לו שום חיסרון, ולמה יתבייש כל כך לקיים מצוות המלך, אבל לא, ‘אני כל כך מחוסר, אני כ”כ רחוק, אינני יכול לעשות שום מצוה בעולם, איך יכול להיות, אני הרי כל כך מגושם, כל כך חומרי’, בושה כזו צריכה להיות.

זו היא התורה דעתיקא סתימאה, שאדם שיש לו בושה כזו אין לו שום קושיות, אין לו שום תמיהות על הנהגת הבורא, כל הקושיות מתורצים בבושה. הוא אינו צריך לשום ראיה, לשום ‘מציאות’, ל’תורה מהשמים’, לדרגות שלמעלה מכוחו. האדם שיש לו בושה הוא תמיד חלל, חלול, הוא כולו מקבל, הוא רק נכנע לה’, ממילא הוא כולו בשרי ומתרפא מעצמו, כי מיד כשיש לו קושיא – מחלה זו הרי קושיא, ניגוד המזגים והטבעים בגוף שמקשים זה על זה – מיד זה מתורץ מעצמו, וממילא מתרפא מעצמו.

המתבייש אינו שומע שום דבר, כי אין לו שום קרקע שיכול לעמוד עליו שום קושיא, יש לו קושיא אחת: ‘גאט, מתי אתה נותן לי עוד ועוד ועוד, תעניק לי עוד אף שאיני ראוי’. הוא כולו טוב, כולו תירוץ.

 

להיות מבוטל

וזה מה שמגלה ראש כל הצדיקים (שם, י”ג), שהצדיק לוקח את הרצונות הטובים של האדם יחד עם הרצונות המרים, ואז מעלה אותו למעלה למעלה. היינו, שהוא לוקח את הרצונות המרים, שהאדם נמצא במקום גרוע שהוא כבר רוצה רע, שרוצה חוזק, שרוצה תאוות ממון, והוא מעלה אותו עם הרצונות הטובים שקיים בתוך לב כל הבנים למקום, ומתוך זה מגלה שהאדם הוא כולו רצונות טובים, והרצונות המרים שורשם רק בזה שהאדם נהיה חזק בעצמו, וברגע שיתבייש ייעלמו כל הרצונות לרע.

הצדיק מעלה את האדם בבחינת מים נוקבין, עד כדי כך למעלה, שהוא נותן לו שפלות כזו, ביטול כזה, עד שאינו רוצה כלום, הוא רק רוצה להיות מבוטל להשי”ת, אין לו רצון להיקרא בפי ההמון איש כשר, הוא רוצה להיות רק מבוטל, הוא לא רוצה שתהיה לו שום תאווה חוץ מהשי”ת.

לפני שקיבל עליו את הבושה הוא רצה לקיים את התורה, ממילא היו לו רצונות טובים מעורבבים ברצונות רעים, כי התורה מושכת לטוב והלב מושך לרע ויש פירוד ביניהם, אבל לאחר שהצדיק מוריד תורה חדשה, הוא מוריד תורה כזו שהוא רק רוצה להיות מבוטל להשי”ת, הוא רק רוצה לקבל מהשי”ת להיות מבוטל, וממילא הוא כבר יהודי כשר. כאותו עבד שבחר מכל מה שהציע לו המלך להיות קרוב אליו ולדבר עמו שעה אחת ביום, וממילא כבר יהיה לו הכל, כי לא נמנע מהמלך דבר (כמובא בספרי החסידות).

כי לפני כן, רצונו להיות איש כשר נבע מרצונו להיות מיוצב, וכדי להיות מיוצב צריך להיות איש כשר, וממילא מצפה האדם לכל כללי התורה, אם שומר על התורה “ונתתי עשב בשדך”, ואם עבר והפר התורה מגיע לו הפסד ובזיון “ואבדתם מהרה” ח”ו, ‘איך אני יכול להיות איש כשר, אני הרי חייב שהכל ילך כשורה’. אין כאן זעקה “גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ” (תהלים קי”ט), אין כאן הכנעה של מסכנות, אבא, אני רק גר אצלך, אנא אל תסתתר ממני, אלא מתוך יציבותו יש לו כבר אחיזה, יש לו קרקע, ממילא הוא חייב איש שלם כדי שיחונו אותו משמים.

‘לא, אני רוצה להיות כל הזמן “גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת” (שם), כל הזמן ביטול.

 

כל נשימה חדשה היא במתנה גמורה

דוד המלך אומר “וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ” (שם, ה), לפי הדין אני נֵפֶל, אין לי זכות קיום לרגע, אלא אני מקבל כל פעם נשימה חדשה במתנה גמורה.

אם האדם הולך עם שבירת תאוות ממון, שהאדם משבר את חזקו, אלא אדרבא, ברוב חסדיך אבוא ביתך, זהו החסד שמביא ל”חמת המלך שככה”, זו היא התורה החדשה. התורה החדשה איננה תורה שאומרת ‘אני כאן וממילא צריכים לקיים את המצוות”, הפוך, זה כלל לא המקום שלי, אין לי שום יציבות, רק ברוב חסדיך, אם תרחמני, אבוא ביתך.

כפי שמבאר התלמיד הגדול, ש’לי לא מגיע כלום, אני כמו דוד המלך. דוד המלך אומר: ‘לפי מעשיי אני כמו דואג ואחיתופל, יותר גרוע מהם’, רק כך אפשר להגיע להשי”ת, ‘רק אם תרחם עלי אוכל לבוא ביתך’.

ובדרך כזו, לא די שאינם מתפקרים, אלא אדרבא, מתחיים מכל תנועה טובה: “וּכְבָר חִשַּׁבְתִּי דְּרָכַי וְדַרְכֵי הָעוֹלָם וְרָאִיתִי הֵיטֵב שֶׁאִם יִרְצֶה הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל עַל הַחֶסְרוֹנוֹת יִהְיֶה חָסֵר לוֹ לְעוֹלָם, כִּי אֲפִלּוּ הַגְּבִירִים הַגְּדוֹלִים עֲדַיִן חָסֵר לָהֶם הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם לְהֶכְרֵחִיּוּת, אֲבָל לְהֵפֶךְ כְּשֶׁזּוֹכְרִין שֶׁהַכֹּל חֶסֶד חִנָּם, כִּי עָרֹם יָצָא הָאָדָם מִבֶּטֶן אִמּוֹ, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ הוּא חֶסֶד גָּדוֹל, אֲזַי יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ הַרְבֵּה בְּכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, אֲפִלּוּ בִּכְתֹנֶת קָרוּעַ וּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד אֵיזֶה מַלְבּוּשׁ יָשָׁן אֲפִלּוּ שֶׁל פִּשְׁתָּן עָב, וַאֲפִלּוּ בְּעִנְיַן עֲבוֹדַת ה'” (עלים לתרופה מכתב ק”י).

ומבאר הרועה השמיני על זה הפסוק, “וימינא דא”, בחסד כזה, ברוב חסדיך, שהאדם צריך להגיע רק להשי”ת, זה לא חסד רגיל שהאדם הוא כאן והוא צריך מהשי”ת חסד שיסדר לו ענייניו לפי מצבו, יש לו קרקע, יש לו הכל, נו, הוא חייב לשמור על הכללים של המלך. ‘לא… אין לי שום מקום’.

 

הבנין השלישי יכבוש את העולם בהכנעה

בזה יתרומם קרנו של בית המקדש השלישי, כמתבאר בדברי התלמיד הגדול (ליקוטי הלכות, שילוח הקן הלכה ה’), שסיבת חורבן ב’ בתי המקדש היא כי התרגלו אליהם, שהיה לבם גס, כבר מגיע להם, וממילא לא הרגישו שהכל חסד. אבל בית המקדש השלישי לא ייחרב לעולם, כי יהיה כולו בושה, שיאמרו כל הזמן ‘לא מגיע לי דבר’.

וזהו מפעלותיו של בעל התפילה באלו הימים המטלטלים, שכל הדברים שהתרגלנו אליהם נעלמו, כי בכך מוריד עלינו בושה, הוא משיל מאיתנו העזות ומלבישנו הכנעה, וכה גדול כוחו בעולם שאפילו הרופאים שיכולים לרפאות, הפ ירפאו עם הבושה שלהם, על ידי זה בעצמו ש”מתביישים ברפואות שלהם”, ומכוח הבושה יתרפא הגוף בעצמו מהבשר שלו בעצמו.

ברגע שהאדם מתבייש עם הרפואות שריפא עד הנה, אז “וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ”, שמהקרביים שלך עצמך תבוא לך הרפואה.

לעתיד לבוא כל העולם יתמלא בושה, גם מהעפר תתבטל החציפא. כי עתה יש בעפר החוצפה לקבור אצלה המתים: “עַפְרָא עַפְרָא כַּמָּה אַתְּ קְשֵׁי קְדַל, כַּמָּה אַתְּ בַּחֲצִיפוּ. דְּכָל מַחֲמַדֵּי עֵינָא יִתְבְּלוּן בָּךְ, כָּל עַמּוּדֵי נְהוֹרִין דְּעָלְמָא תֵּיכוּל וְתֵידוּק. כַּמָּה אַתְּ חֲצִיפָא…” (זהר ח”א, ד), אך בהתבטל החוצפה לעתיד ממילא יחיו לעולם, כי ירגישו ש’אין לי שום זכות לקבל מחמת תוקף חוזקי, אלא כל הזמן אני זקוק לרחמיך הטובים, ואצלך אבא, אין ממילא שום מחסור ופגע’.

 

עשיר עצוב ועני שמח

כשנעדרת הבושה נכשלים ומבזים את הזולת וגם את עצמו, כי למה האדם בז לאחרים ולעצמו, למה האדם בז בטלית ותפילין, כי הוא כבר מורגל לזה, הוא כבר בעל-הבית, הוא מניח תפילין, הוא התחתן כבר, הוא כבר יודע הכל, לכן הוא בז לכל דבר, כל דבר נהיה אצלו מזולזל, כי הדברים נעשו אצלו פשוטים, היפך סוד ההתחדשות כל פעם מההתחלה.

על כן אומר המדרש (ילקוט שמעוני זכריה – ד): “כי מי בז ליום קטנות. אמר רבי אליעזר מי גרם לצדיקים שיתבזבזו שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיתה בם”, ומקטנות ההרגל נעדרה ההתרגשות התמידית לעבודה חדשה בעבודת ה’.

כשעני נכנס לעשיר גדול, הוא מתרגש מכל דבר, אבל העשיר עצמו, מכיון שהכל כבר שלו – לכאורה הוא צריך להתרגש יותר – אבל בפועל הוא אינו מתרגש כלל, ההיפך, הוא נעצב אל לבו. רק אני העני מכבד אותו, אבל הוא בז, כי הוא כבר מורגל לכל הדברים. מי מתרגש, מי שזה אינו שלו. נמצא שכמה שהאדם יותר שפל ואין לו כלום מעצמו, ותמיד הוא צריך להגיע לשני, הוא יותר מכובד ופחות מבוזה.

 

להזיע יותר להגיע לקיבוץ המיוחל, להתרגש יותר.

ועתה בימי ראש השנה חפץ הבורא מאיתנו דבר חדש לגמרי. אם בעשורים האחרונים נהפכה העליה לקיבוץ הקדוש לקל יותר, ובפעולה אחת הסתדר האדם בכל מכל כל, החל מהנסיעה עצמה עד כל הצטרכויות הקיבוץ. מקווה בא בנקל, מאכלים בשפע, וגם מקום ללון. “תשבו כעין תדורו”. התרגלנו, וממילא ביזינו.

אך השנה, בצל הטלטולים העזים בעולם, נדרש מכל אחד ואחד יותר מסירות נפש, יותר געגועים, יותר הבטה למעלה: ‘אבא הושיעני שאזכה’, כי הדבר אינו מובן מאליו, כלום לא מגיע לי.

הרועה הנאמן אינו חפץ עוד בהרגל וב’פשוט שאהיה אצלו על ראש השנה’, הוא רוצה שנתרגש מחדש, שנפרוץ חומות ונחפור מערות: “בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל, פָגַשׁ רַבֵּנוּ בְּשׁוֹחֵט אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי הָעִיר שֶׁהָיָה צַדִּיק נִסְתָּר, שָׁאֲלוֹ הַשּׁוֹחֵט אִם יָכוֹל להַגִּיעַ לִבְרַסְלֶב עַל יְדֵי אֲמִירַת שֵׁם שֶׁל קְפִצַּת הַדֶּרֶךְ לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, עָנָה לוֹ רַבֵּנוּ, “אֵלַי נוֹסְעִים עִם סוּסִים וְלֹא עִם שֵׁמוֹת” (שיח שרפי קודש, ב-קנ”ד).

כי עיקר תיקון ראש השנה הוא “אל תהי בז לכל אדם”, ‘תתרגש מכל דבר, מכל אדם, מכל נסיעה להצדיק, כל אחד אחר הוא לגביך גדול יותר, יש לו מה להלוות לך, לחדש לך’, והרבי הגדול מדגיש, שכל הראש השנה סובב סביב ציר זה (ליקוטי מוהר”ן תנינא, א, עיי”ש היטב), שמה שיש לאדם בתוכו איזה חוזק, זהו חורבנו הגדול ביותר, כי אינו מתכבד.

 

ההרגל והמוּבנוּת מאליו הוא חורבן עולם

כמה שהאדם הוא פחות חזקן הוא יותר מתכבד, כי כל דבר שנותנים לו הוא מתנה גמורה, כל חתיכת לחם, כל שתיית מים, כל רגע ששוהה בביתו, אפילו כל דבר גשמי, תפוח טוב, פרי מנגו מחייה נפשות או פפייה מבריא… הוא אינו מורגל לכך, הוא יודע ש”ברוב חסדיך אבוא ביתך”, אם תחונן אותי אבוא לבתי המדרש ואבקשך, לכן הוא מכבד את הדבר.

אבל אם האדם אינו מכבד את הדבר שמקבל, כמכריז שהכל מגיע לו בדין, לכן אפילו שהוא חוזר ומקבל עוד, נו נו, הרי ממילא מגיע לו הכל.

כי עיקר הנשמה שבכל דבר, שורש הבריאה זה כבוד (ליקוטי מוהר”ן, ס”ז, ל”ז, י”ב תנינא ועוד), “כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו” (ישעיה מג), וההיפך מזה, מה שאינו מכבד את האדם הוא הדבר הגרוע ביותר, אין יותר גרוע מזה. כי אם אמנם כולם יראים, כשרים, אפילו גאונים, התפילה שלהם היא במרוצה, מכונה של תפילה בשטיבלאך. אמנם כולם מניחים תפילין, אה, אי אפשר לקטרג ח”ו, אבל ההרגל והמוּבנוּת מאליו הוא חורבן עולם.

 

תפילה בתנועות משונות

תפילה צריך להיות בקול רעש גדול, בתנועות משונות, עם התרגשות של הפעם הראשונה של השב בתשובה, כל מילה מקבלת הרגש חדש, כמו שהיראים מכל מיני קהילות מתנענעים במסירות נפש. והתנועות המשונות באים על האדם רק כשהוא מתרגש מחדש לגמרי, ואז: “כַּמָּה קָלִין שֶׁל אוֹי וַאֲבוֹי וְכַמָּה גְּנִיחוֹת וְכַמָּה כְּפִילוּת וְכַמָּה הַטָּיוֹת – הַיְנוּ תְּנוּעוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁעוֹשִֹין יִרְאֵי ה’ בַּעֲבוֹדָתָם – צְרִיכִין לַעֲשֹוֹת קֹדֶם שֶׁעוֹשִֹין אֵיזֶה עֻבְדָּא. וְעִקָּר בַּהַתְחָלָה”.

כשמתחילים מחדש, מתרגשים, עושים תמונות משונות.

אבל לעומת זה, כשמתרגלים, הכל הולך מהר, מתחילים מהודו, והכל מדויק לפי דקות, עשר דקות אחרי “ישתבח”… וכן על זה הדרך. שם זה החורבן, ומשם ולמעלה מתחלת כל תורת החסידות.

בעל “שומרי אמונים” זי”ע מעביר כחוט השדרה באריכות בכל ספריו, שעיקר מה שאור שבעת הימים הבעל-שם-טוב זיע”א בא לעולם, הוא להחיות מתים בתפילה. שם זה העיקר.

אך היכן שלא מכבדים את השי”ת, זה הגורם לכל הצרות והייסורים, ובגלל זה בא על עם ישראל גזירות השואה האיומה, על שאין מכבדין את בתי הכנסיות ובתי המדרשות, התרגלו.

כמה שהאדם זוכה בתפילה לכבד את השי”ת, להתרגש מחדש, אפילו שאינו יודע לכוון שום מילה, אבל לכבד, לפחות להראות הכנעה. ובזה ישובו ברגע כמימריה כל הרבים שנתפקרו. כשכל הילדים והנערים יראות שבתפילה מתרגשים, שמזכירים את שם ה’ מתוך “ברוב חסדך”
מותר להתפלל קצת מהר, אבל ברגע שנפתח השער ויש יכולת לכוון, קופצים מיד ומכניסים כוחות בתפילה, בקידוש, ב”יום השישי”, אפילו שלא אוחזים בזה. כל ברכה, “נטילת ידים”, כל דבר שבתפילה, “בורא נפשות”…

 

בתיקון העולם יתרגשו מכל דבר

זה עיקר הסתר עקבתא דמשיחא, שהתפילה נעשית מזולזלת, שמיד כשמתחילים בה רוצים לגמור ולסיים את התפילה, וכל הבנים רואים את זה, ולכך כל הקטנים נופלים, כל מיש שיש בו קטנות, כל אלו שהם קטנים ורוצים להתרגש מכל דבר. ילד מתרגש מכל דבר, וככל שגודל בשנים הוא נהיה מורגל לדבר, לכן כל הקטנים נופלים כשנתגדלים, “כי מי בז ליום קטנות”.

יכול להיות צדיק גדול, הרי מאמר המדרש מדבר על הצדיקים, אבל הוא כבר קטן בעיניו, הוא כבר אינו מתרגש שיבוא דבר חדש שעדיין לא הכיר, הוא לא מאמין שהתפילין של היום ירעישו עולמות כאותו יום ראשון של ההתלהבות. וקטנות זו אלו מוחין קשים מאד.

אבל בתיקון העולם, כשהעזות נופלת והבושה חוזרת, ומכבדים כל דבר ומתרגשים מכל דבר, אז “וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם” (יואל, ג), שאפילו קטנים יכולין להתנבאות, אפילו קטנים מקבלים כוח התפילה.

כי כשהאדם עושה עסק מכל דבר שבקדושה, הוא עושה כבוד חדש למלך, אפילו עושה את עצמו ‘כאילו’ כבוד, הוא הרי בן מלך, ובהיכל המלך אפילו שלבו בל עמו הוא חייב לכבד, לכן לעתיד תקום התפילה מזילותה ואז אפילו הקטנים יעלו לתכלית מדרגת התפילה, כולם יתרגשו, ומזאת הקטנות יתהפך שכולם יקבלו כוח התפילה על ידי הכבוד החדש שלא היה כמותו תמול שלשום.

אנו רואים בכל תורת הרבי הגדול, שעיקר הקללה, בפרט באחרית הימים, הוא “חוצפה יסגא” (סוטה מ”ט), שיש עזות, שמבזים תלמידי חכמים, והכל יהיה היפך הבושה, בית הוועד ייהפך לדברים מבוזים רח”ל, הכל היפך הקדושה, “מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם” (ירמיה, ג), אין שום בושה, וזה מביא שיהיו קושיות וטרוניות וחוסר יראת שמים.

היום מלמדים אנשים תורה, מביאים הכל על שולחן ערוך, הכל מתבאר ומבואר, אבל שוכחים דבר אחד, בושה. הבושה זו היא מתנה מאת הבורא, “מתן”-תורה, שעיקרו שתהיה בושה.

 

להתבייש מתוך תוקף העלמת הבושה

במתן תורה ניתנו מתנות השלוש רגלים, פסח שבועות וסוכות, “תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” (שמות, ג), הכל כדי שיהיה להם בושה.

ועתה בסוף הימים רואים ששלוש הרגלים אינם מספיקים, צריכים את הבושה וההכנעה של ראש השנה, כי ההכנעה של ראש השנה היא בושה כזאת, שאפילו כאשר האדם איבד כבר את כל הבושה, משם יתעורר להתבייש.

כי יש את הבושה הרגילה, שהאדם צריך להיזהר לא לעשות רע ולעשות טוב, יראת שמים מרוב בושה. אבל עתה בסוף ימי הגלות גברה העזות והחוצפה דווקא, בגלל שהאדם “נשוך” (“פאַרְבִּיסְן”) וקטן בעיני עצמו, שהאדם כמחויב להתלבש בעזות קשה, כי אם לא כך אין לו שום אחיזה.

הרבי הגדול מביא מדברי הגמרא (סנהדרין, סט.) שכתר הסטרא אחרא הוא “עזות מלכותא בלא תגא”, “שהמלך שיש לו תגא, מנצחו בלא כח וקושי, אבל המולך מעצמו אינו אלא בכח וחוצפא” (מהרש”א, שם), עזות היא מלכותא בלא תגא. הסטרא אחרא האחרונה של ימינו זו מלכות כזו שמזלזלת בתפילה, מלכות הזַלָה, שאין לה הכתר, כשהבושה נעדרת מקבלת הסטרא אחרא כתר, ואז הם מזלזלים במה שהוא תמצית הבושה שצריך האדם לשרות בתוכה, הכנעת התפילה, ומשם אינם מתרגשים עוד.

כמה שהאדם עושה עסק מכל תחינה ובקשה הוא זוכה לבושה דקדושה, שזה ראש השנה וזהו ביטול תאוות ממון האמור, הכל סובב על “ואני ברוב חסדיך”.

והצדיק מוריד תורה חדשה, ובתורתו טמונה ‘שלא איכפת לי להיות הקטן ביותר’: “אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי, שֶׁמָּא שָׁבַקְתִּי מִדָּה בָּעוֹלָם שֶׁעֲדַיִן לֹא תִּקַּנְתִּי אוֹתָהּ, תֵּדַע חֲבֶרְתִּי, שֶׁעֲדַיִן אֲנִי מְשֻׁקָּע בְּכָל הַתַּאֲווֹת, וַעֲדַיִן לֹא יָצָאתִי מִן הַחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא חוּט, וְאַף עַל פִּי כֵן, פּוּק חֲזִי גְּבוּרְתָּא דְּמָרָךְ הַיְנוּ כֹּחַ הֶחָכָם, שֶׁכָּל כָּךְ כֹּחוֹ חָזָק, שֶׁאֲפִלּוּ נֶפֶשׁ שֶׁלִּי הֶעֱלָה” (ליקוטי מוהר”ן י”ג).

בכללי התורה הפשוטה, אם עברתי על התורה אפסה תקוותי ונגוזה, ‘אם אין לי כבר קדושה אין לי כבר תיקון’, ‘אתה לא בסדר? תתקן עצמך’. אבל בתורה החדשה שמוריד הצדיק, אפילו שאני כזה עז פנים, אף על פי כן אעשה עצמי, צא וראה עוצם הצדיק, שיכול להראות שאפילו שאני מלא עזות, אני יכול לעשות עצמי “כאילו אני איש כשר”.

התלמיד הגדול מגלה (בכמה מקומות), שעיקר עבודת ה’ זה לעשות עצמו, ‘כאילו יש לי בושה’ כאילו אני רוצה להתפלל מתוך הכנעה, זה התיקון בימים אלו, זו התורה דעתיקא. כי בעצם האדם הוא כולו טוב, כולו בושה, רק הסט”א מפתה לבו שהוא לא. אבל אם האדם עושה פעולות של “כאילו הוא איש כשר”, בסוף הוא מגלה שהוא כן רוצה את זה.

נמצא שעיקר התיקון של כל הנפילות והירידות זה הבושה, ועתה כשכולנו מתביישים, שלא מובן מאליו שנוכל ללמוד בבתי המדרשות, שמא יתפללו במרפסות, שלא מובן מאליו שבראש השנה נפקוד את הקיבוץ באומן, זהו הזמן המסוגל ביותר לבנין בית הבחירה שלא ייחרב לעולם.

פּוּק חֲזִי גְּבוּרְתָּא של צח הצחצחות, ראש הביישנים, “שהיה מתבייש מהשם יתברך והיה מרגיש ממש הבושה על פניו. והיה מרגיש כמו מי שמתבייש מחברו מאד. כי היה מרגיש שמתחילין מראה פניו להשתנות לכמה גוונין כדרך המתביישין ממש בלי שום שינוי, וגודל הבושה והיראה היתה מונחת על פניו תמיד אשר לא נראה כזאת”.

“והרב הקדוש מורנו הרב רבי נחום זכרונו לברכה מטשארנביל ראה אותו בימי נעוריו בקהילת מעדוועדווקע, ונתבהל מעוצם היראה שהיה על פניו אז, ואמר שמה שנאמר “למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” זה רואין בחוש אצלו”.

רצוננו לראות את מלכנו שבוחר תמיד בהכנעת התפילה, ואין לו שום עצה על העזות אלא תפילה והבטה תמידית לשמים, כי “צַדִּיק שֶׁאֵין לו עֵצָה עַל גַּאֲוָה אֶלָּא תְּפִלָּה – אַלָיו תִּתְקָרֵב” (עפ”י שיח שרפי קודש, א-רפ”ד), כי גדול כוחו לעטוף את כל העולם, דומם חי וצומח בסגוליות הבושה, עדי לא יבוא עוד צר ומציק, כל החולים יתרפאו וכל הרחוקים יתרגשו מחדש, ובבנין בית המקדש השלישי נשמח כולנו.

 

• המאמר מתפרסם בגליון “המעלה העליונה” מבית “שיח השדה” שיו”ל לקראת ר”ה תשפ”א

תגובות

תודה רבה מעומק לב, מחזק מאוד מאוד!! תודה רבה לה' שיש בדור שלנו תלמידים שחפצים בכל מאודם לחיות את רבינו

1

הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ה' טבת ה'תשפ"ב
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.