המחילה והסליחה של יום הכיפורים יחד עם הזהירות בענייני קדושה וטהרה והזהירות באהבת כל ישראל

למה לנו להמתין עד יום הכיפורים?! יש לנו את ההזדמנות להתחבר עוד השבוע לקדושת יום צום הכיפורים ולזכות למחילה סליחה וכפרה… בכדי לזכות לתוקף קדושת המחשבות החיוביות ולאמונה וביטחון חזקים – חייבם להיות זהירים ביותר בענייני קדושה וטהרה ויחד עם זאת בכל הקשור לעניינים של אהבת ישראל וזהירות עצמה בכל העניינים שבין אדם לחברו..

‘הגיגים’ ו’הרהורים’

בפרשת אחרי

על פי הכללים והתכנים של ‘הסוד הגלוי’

 

חלק גדול של החלק הראשון של פרשיות השבוע, מתוך שני הפרשיות המחוברים להם יחדיו – פרשת אחרי מות – סובבים הולכים על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בכדי לכפר כל העוונות החטאים והפשעים של כל כלל ישראל, יחד ובשילוב עבודת ה’עינוי’ וה’צום’ ה’תשובה’ וה’וידוי’ של כל בני ישראל ביום המקודש יום צום הכיפורים. ולפי הכלל שיש לנו ש’הקריאה מעוררת את הזמן’ – הרי לנו שבשבת הקרובה כל תושבי ארץ ישראל, ובשבת שלאחריה כל יושבי חוץ לארץ,  ממשיכים על עצמם אור קדושת ה’מחילה’ וה’סליחה’ וה’כפרה’ של ‘יום צום הקדוש’ ‘יום הכיפורים’…

איך, על פי כללי ותכני ‘הסוד הגלוי’, משלבים בתוכנו את תחושת ה’לב נשבר’, שצריכים להרגיש, לכאורה, בשעת בקשת ה’סליחה’ ו’מחילה’ ב’יום הכיפורים’ יחד עם תחושות ההרגשות של ‘החשיבה החיובית’?

וההסבר בכך היא: שכל כוחה של ה’חשיבה החיובית’ הבנויה ומושתתת אך ורק על סמך האמונה הביטחון וההישענות והסמיכה על רחמי וחסדי השם יתברך, היא מצד אחד כל כולה בלולה ומעורבבת יחד עם אותה נקודת הרגשת ‘אמת’ של ההכרה בחסרון שלי, ההכרה הברורה בריחוק שלי, אבל יחד עם זאת הרי שכל כולה של ההכרה הזאת נובע אך ורק מתוך תחושת פלא של אהבת אמת אהבת עולם שהבורא ברוך הוא אוהב אותי באהבה נצחית באהבה אין סופית!

כי בתוך אותה הכרה ברורה שאני יודע ומכיר את חסרוני וריחוקי, מסתתרת לה גם תחושת אמת, שאותו רצון טמיר ואלוקי, מרוב אהבתו אלי, הוא עומד ומצפה לראות אותי, מצד אחד, מודה על האמת ועומד מולו עם הכרה ברורה שאכן עשיתי את ה’לא כהוגן’ כלפיו! אבל בו בעת יודע הנני שהוא רחמן מלא רחמים וחסדן מלא חסדים! והוא מצפה ומחכה ממתין לראות אותי כבר שב אליו בכל לב ונפש!

לצורך כך, אותו מלך רחמן ואהוב, קבע לי מראש, יום בשנה, ליום סליחה וכפרה, ו’עיצומו של יום מכפר’! בו הוא כביכול מבקש ממני:

הנני רוצה לראות אותך ביום זה שגם אתה מביא את עצמך להכרה והבנה שבעצם הנך מורכב תמיד מ-2 זהויות , יש בך נומבר 1, הוא החלק האמתי והזך שבך, ויש בך גם את הנומבר 2, הוא החלק השקרי שבך, אני יודע שבכל ימות השנה הנומבר 2 שלך מנסה להשתלט עליך, לגמרי, אבל ביום זה, יום שקבעתי מראש לעשות בו אוורול, ולחזור בו לראשוניות, ליסוד, להתחלה, הנני רוצה לראות איך שגם אתה מכיר שהנומבר 1 שלך הוא האמתי שלך, והנומבר 2 הוא הכוזב שבתוכך! לצורך כך בקשה לי אליך:

הנני רוצה לראות אותך ביום זה מתנתק מכל סוגי ההרגלים הרעים והשליליים שבך, ‘של נא נעליך מעל רגליך’! תשיל ותפשיט את עצמך ביום זה מכל ה’הרגלים’ הלא טובים שבך, אל נא ‘תנעול’ אותם! ‘של נא את הנעליים שלך’! של נא את ה’מנעול’ ממך, מאותם ההרגלים שבתוכך!

אל נא תאכל ותשתה כפי שאתה רגיל!

אל נא תהיה להוט אחרי ‘תאוות נשים’ כפי שאתה רגיל, גם מאשתך הקרובה אליך ביותר!

אל נא תפטם את הגוף שלך לא ב’אלכהול’ וגם לא בכל סוגי ומיני ‘הרחות’… ובכל מיני ‘סיכות’ של שמן, סמי המרפא, המקילים לך את המצפון ואת ההרגשה, כפי שאתה רגיל לעשות ולברוח אליהם בכל ימות השנה!

עמוד מולי, ככה, ערום, ערום מכל הרגליך, עמוד מולי 24 שעות של הלילה והיום רק אני ואתה!

ענה נא את נפשך! ענה נא את רצונותיך! ותעמוד מולי, כן רק מולי, בלי שום קשר עם אף אחד אחר! לא פנים בפנים, ‘פייס ביי פייס’, עם אף אחר חוץ ממני… וגם לא באמצעות ה’פייסבוק’ ה’טוויטר’ ה’וואטסאפ’ ה’אינסטרגרם’!… (שבאמצעותם יש כמובן גם הרבה סכנות עצומות גם בכל ימות השנה..) רק תתייחד אלי! תן לי יום אחד בשנה, ‘ימים יוצרו ולו אחד בהם’ – נתתי לך ואני ממשיך לתת לך 364 ימים בשנה, ותן לי אתה יום 1 בשנה!

ביום זה תתחבר לכוח הפנימי העצום שיש בתוכך, שהוא המספר 1 שלך, שהוא בעצם הכוח הרוחני ביותר שנפחתי בתוכך! תתחבר בעוצמה בכל 5 התפלות של יום זה – ערבית שחרית מוסף מנחה נעילה – לכל אותם ה-5 חלקים שבו מורכבת הנומבר 1 שלך – נפש רוח נשמה חיה יחידה!

אני מבטיח לך להכריז לפניך את הפסוק: כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני הוי”ה תטהר”ו = כת”ר.. (כמספרם השווה).

אני מבטיח לך, כשתעשה כך, שאתה תצליח בכך להאיר עליך את האור של הכת”ר העליון, שהוא מקור כל הווייתך, ומשם יתגלה אליך איך שאני באמת אוהב אותך ‘אהבת אמת’ ‘אהבה נצחית’ ‘אהבת עולם’!

גמר חתימה טובה!

*  *  *

החלק האחרון של הפרשה, בו קוראים את האזהרות הסייגים והריחוק מכל ענייני העריות, גם את זה נוהגים לקרות בתפלת המנחה של יום צום הכיפורים.

והדבר אומר דרשני?!…

וכבר אמרו חכמי אמת שגם ביום קדוש ונפלא זה, יום שעליו אמרו חכמים ‘שאין יצר הרע שולט בו ביום’, עם כל זאת היות שבנות ישראל נוהגות ללבוש ביום זה בגדים לבנים, לאות כפרת העוונות ‘אם יהיו חטאותיכם כשני כשלג ילבינו’, בסוד ‘לשון של זהורית המתהפך להיות ללבן ברגע שהיו משליכים את השעיר המשתלח’, שזה אחד הסיבות למנהג ישראל ללכת בלבוש ‘הקיטל הלבן’ ביום הכיפורים, הרי שמציאות זאת, של לבישת בגדי לבן של בנות ישראל, יכול לגרום הרהורי עבירה לבני ישראל, מרוב יפיין של בנות ישראל…

ובכדי לא להיכשל באיסור גילוי עריות, במחשבה דיבור ומעשה, תיקנו בעלות המנחה של יום הקדוש הזה לקרוא בפרשת העריות…

גיוואלד! מה נורא הדבר הזה! ‘אין אפוטרפוס לעריות’…

וכבר מילתי אמורה כמה פעמים, מתוך ציטוט הדברים המופיעים כמה פעמים בספר ‘הסוד הגלוי’, ומרוב חביבות הדברים ומרוב הכרחם, אכפול ואשלש שוב:

עָלֶיךָ לְהִתְחַבֵּר וְלִהְיוֹת דָּבוּק לְחַכְמֵי הָאֱמֶת וְאַנְשֵׁי הַסְּגֻלָּה, שֶׁמַּחֲשַׁבְתָּם תָּמִיד דְּבוּקָה בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן וּתְלוּת מֻחְלֶטֶת בְּבוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם.

ונוֹסָף עַל כָּךְ, עַל פִּי כְּלָלֵי תּוֹרַת הַקַּבָּלָה וְהַנִּסְתָּר, מֻטָּל עָלֶיךָ גַּם הַתַּפְקִיד לִרְכֹּשׁ לְךָ כֵּלִים וּמְיֻמָּנוּת שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתְךָ לְמַצָּב שֶׁבּוֹ תִּהְיֶה מְסֻגָּל לְהַגִּיעַ לְרִסּוּן עַצְמִי בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְעִנְיְנֵי תַּאֲווֹת הַיֵּצֶר הָאָפֵל שֶׁבְּקִרְבֵּנוּ.

כִּי כְּכָל שֶׁתַּתְמִיד לְהִתְהַלֵּךְ בֵּין אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, וּכְכָל שֶׁתַּתְמִיד לִהְיוֹת מְחֻבָּר לְחַכְמֵי אֱמֶת הַחַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם אַךְ וְרַק מִתּוֹךְ דְּבֵקוּת שֶׁל אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן וּתְלוּת מֻחְלֶטֶת בְּבוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם, כָּךְ תִּזְכֶּה שֶׁיִּכָּנְסוּ דִּבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים בְּלִבְּךָ וּבְמֹחֲךָ – וְאָז תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה שֶׁחַיֶּיךָ יִהְיוּ חַיִּים שְׂמֵחִים, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים בְּכָל הָעִנְיָנִים, הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים כְּאֶחָד.

וכְּדֵי לִהְיוֹת חָזָק וְאֵיתָן לַעֲרֹךְ תָּמִיד בְּתוֹךְ עַצְמְךָ אֶת הַשִּׁנּוּיִים הַדְּרַסְטִיִּים הַלָּלוּ – מִצַּד אֶחָד: קַבָּלַת הַנְהָגָתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם מִתּוֹךְ הַכְנָעָה, וַאֲפִלּוּ מִתּוֹךְ רֶגֶשׁ שֶׁל אַהֲבָה. וּמִצַּד שֵׁנִי: לְהָבִיא אֶת עַצְמְךָ מִיָּד לְהַרְגָּשַׁת שִׁכְחַת כָּל צַעַר – תִּצְטָרֵךְ, בֵּין הַיֶּתֶר, לְהִתְחַבֵּר עִם אַנְשֵׁי אֱמוּנָה הַמַּאֲמִינִים בְּכָל נַפְשָׁם בְּבוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם, שֶׁהוּא הֶאֱצִיל וּבָרָא וְיָצַר וְעָשָׂה אֶת כְּלָל כָּל הַיְקוּם כֻּלּוֹ, וְהוּא גַּם מַמְשִׁיךְ בְּכָל עֵת לְהַשְׁגִּיחַ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מְדֻקְדֶּקֶת עַל כְּלָל כָּל פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, וְהוּא הָאֵ-ל, הָאֶחָד, הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד שֶׁהִתְגַּלָּה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, וְשָׁם גִּלָּה אֶת רְצוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַן אֶת תַּרְיַ”ג הַמִּצְוֹת כְּדֵי שֶׁבְּאֶמְצָעוּת קִיּוּמָן נוּכַל תָּמִיד לְדַבֵּק אֶת עַצְמֵנוּ אֵלָיו בֶּאֱמוּנָה זַכָּה וּבְרוּרָה. וכְּמוֹ כֵן, עָלֶיךָ לִהְיוֹת מְחֻבָּר תָּמִיד עִם חַכְמֵי אֱמֶת וְאַנְשֵׁי סְגֻלָּה הַמַּאֲמִינִים בְּכָל לִבָּם וּבוֹטְחִים וְתוֹלִים עַצְמָם תָּמִיד בִּתְלוּת מֻחְלֶטֶת בְּרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם, וְכֵן לִרְכֹּשׁ לְעַצְמְךָ כֵּלִים וּמְיֻמָּנֻיּוֹת שֶׁיְּבִיאוּךָ לִיכֹלֶת רִסּוּן עַצְמִי בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְעִנְיְנֵי תַּאֲווֹת הַיֵּצֶר הָאָפֵל שֶׁבְּקִרְבְּךָ.

כָּל זֶה יַעֲזֹר לְךָ לְעוֹרֵר גַּם בְּךָ אֶת הַכֹּחַ הֶעָצוּם הַטָּמוּן בְּתוֹךְ מֹחֲךָ וְלִבְּךָ, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ וְרִגְשׁוֹתֶיךָ, שֶׁגַּם הֵם יַתְמִידוּ בִּקְבִיעוּת לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת חִיּוּבִיּוֹת וּלְהַרְגִּישׁ הַרְגָּשׁוֹת חִיּוּבִיּוֹת – מִתּוֹךְ אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן וּתְלוּת מֻחְלֶטֶת בְּרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם.

 

 

‘הגיגים’ ו’הרהורים’

בפרשת קדושים

על פי הכללים והתכנים של ‘הסוד הגלוי’

 

אם בחלק הראשון של פרשיות השבוע, לתושבי ארץ ישראל, הפרשה הקודמת – פרשת אחרי – הבהרנו עד כמה חיוני להיות זהיר בענייני קדושה וטהרה בריסון תאוות הנשים וזהירות בעבירות של גילוי עריות בשביל הצלחת התכנים והכללים של ‘הסוד הגלוי’, הרי שבחלק הקריאה של הפרשה השנייה של פרשיות השבוע – פרשת קדושים – תהיה ההבהרה עד כמה חיוני להיות זהיר גם בענייני ‘בין אדם לחברו’ בכדי להצליח לחיות חיים מלאים ואמתיים על פי התכנים והכללים של ‘הסוד הגלוי’.

כבר מילתי אמורה בפרשת משפטים, עד כמה צריך זהירות יתירה בכל הקשור לענייני בין אדם לחברו, בכדי להצליח להוציא מכוח אל הפועל כל רצונותינו ומאוויינו. וזה יסוד מוסד של כללי ותכני ‘הסוד הגלוי’, לא לרצות, חלילה, להתעשר ולהרוויח על חשבון הזולת…

תמצית הדברים:

‘לעולם יהא אדם’, ‘זאת התורה אדם’, כן, כל הכוחות הרוחניים והנעלים שיש בתוכנו, וכל הכוחות הנפלאים שיש במחשבתנו ובכוח הרגשתנו שאפשר בכוחם ובאמצעותם לזכות לכל טוב רוחני וגשמי, כל אלו הכוחות שווים בערכם אך ורק כאשר הם לא באים על חשבון של הזולת!

כל החשיבות של כל ההצלחות הרוחניות ושל כל ההצלחות הגשמיות והחומרית של כל אדם הם אך ורק כאשר הם הגיעו אצל האדם בדרכי יושר בלי שום חשש גזלה גניבה ומרמה!

גם במעמד הר סיני, בשעת קבלת התורה, כאשר שמענו מפי הגבורה את עשרת הדברות, הרי שרובם ככולם מושתתים על יחסי אנוש! להיות זהיר בכל מה שקשור בעניינים של בין אדם לחברו.

לאמור ולהודיע לדורות עולם:

כל מה שהתורה רוצה מאתנו בכל עניין קבלת התורה מסיני זה: להיות אדם! א מענטש! א גלייכער! ישר והגון בל מה שקשור בענייני אדם לחברו, לשמור על עצמו לא לגנוב, לא לגזול, לא לנאוף אשת איש, לא תחמוד אשת איש, לא להזיק לאחרים לא בגוף ולא בנפש ולא בממון, לכבד אם ואם, לא לקללם, ולא לצערם, להיות זהיר בכל ענייני הרכוש והקניינים שגם כל קנייניו של אדם לא יזיקו לאחרים, שור בור מבעה העבר!

בקיצור: כל דיני ‘חושן משפט’ שמפוזרים בש”ס, ובמיוחד במסכתות בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא, רובם ככולם יש להם שורש באותו יום של מעמד הר סיני… כן כן, כהמשך ישיר של המעמד הרם ונישא מעמד הר סיני..

כי כל כוחו וחשיבותו של אדם וכל הצלחתו בחיים שווים בערכו אך ורק כאשר זה בנוי ומושתת על כללים ישרים של יחסי אנוש תקינים!

כל זה מהכללים והתכנים המבוארים כמה פעמים בספר ‘הסוד הגלוי’, ואעתיק לך במקצת מתוך הספר להאיר את העיניים:

 

לפניך דְּבָרָיו הַקְּצָרִים שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה סוֹפֵר [תקכ”ג-ה’ת”ר], הַיָּדוּעַ בְּכִנּוּיוֹ הַ’חֲתַם סוֹפֵר’, בְּאָמְרוֹ שֶׁגַּם הָרָשָׁע שֶׁהִרְשִׁיעַ בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְחַזֵּק עַצְמוֹ לְהַמְשִׁיךְ בְּבִטְחוֹנוֹ בְּהַשֵּׁם אֱלֹקָיו, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא לְהִכָּשֵׁל בְּעִנְיָנִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

דְּבָרָיו אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּבֵאוּרוֹ לַפָּסוּק (יְשַׁעְיָה כו ד): “בִּטְחוּ בַהוי”ה עֲדֵי עַד כִּי בְּיָ-הּ הוי”ה צוּר עוֹלָמִים”:

כִּי הִנֵּה גַּם הַחוֹטֵא וְהָרָשָׁע יֵשׁ לוֹ כֹּחַ שֶׁל בִּטָּחוֹן בַּהוי”ה, כִּי הֲרֵי רַב חֶסֶד הוּא.

אֲבָל בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּכְלָל אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וְאֵינָם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּי הֲרֵי בְּכָךְ הוּא מְאַבֵּד אֶת הָעוֹלָם!

כִּי בַּמֶּה יִוָּשַׁע הָרָשָׁע הַזֶּה אִם הוּא בְּעַצְמוֹ מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ הוּא קַיָּם, מֵאַחַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ מָקוֹם כָּאן, בְּפָגְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁקָּשׁוּר בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּגְנֵבָה וּגְזֵלָה וְעוֹשֵׁק דַּלִּים.

וְכִי רוֹצֶה הָרָשָׁע הַזֶּה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִבְרָא לוֹ בְּרִיאָה חֲדָשָׁה, יֵשׁ מֵאַיִן, בְּכֹחַ בִּטְחוֹנוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַחַר שֶׁהוּא עַצְמוֹ מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ הוּא נִמְצָא?

וְעַל זֶה אָמַר הַפָּסוּק: “בִּטְחוּ בַהֲוָיָ”ה עֲדֵי עַד” – הַיְנוּ הַמְשִׁיכוּ תָּמִיד לִבְטֹחַ בַּהוי”ה, גַּם כַּאֲשֶׁר הָרָשָׁע הִרְשִׁיעַ מְאֹד לַעֲשׂוֹת בְּמַעֲשָׂיו! אֲבָל בִּתְנַאי: “עֲדֵי עַד”, שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעַ בְּמַעֲשֵׂה גְּנֵבָה וּגְזֵלָה וְעוֹשֵׁק דַּלִּים, הַמְרֻמָּז גַּם בְּתֵבַת עַ”ד, שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת: ע’וֹשֵׁק דַּ’לִּים. כִּי בְּמַעֲשָׂיו אֵלּוּ בָּטֵל כֹּחַ בִּטְחוֹנוֹ.

רַבִּי מֹשֶׁה סוֹפֵר עַל פִּי דְּבָרָיו בְּסִפְרוֹ ‘חֲתַם סוֹפֵר’ לִקּוּטִים יְשַׁעְיָה כו ד

 

עָלֶיךָ לְהָבִין שֶׁהַקְּשָׁיִים וְהָאֶתְגָּרִים הָעוֹבְרִים עָלֶיךָ לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְפִסְגַּת הַהַצְלָחָה שֶׁלְּךָ הֵם בְּעֶצֶם הַמְחַשְּׁלִים אוֹתְךָ וְהֵם בְּעֶצֶם הַמַּכְשִׁירִים אוֹתְךָ לִהְיוֹת רָאוּי בֶּאֱמֶת לְקַבָּלַת פִּסְגַּת הַהַצְלָחָה שֶׁאֵלֶיהָ שָׁאַפְתָּ לְהַגִּיעַ, בְּכָל תְּחוּם שֶׁהוּא, רוּחָנִי וְגַשְׁמִי כְּאֶחָד.

יֵשׁ מֶחְקָרִים הַמַּרְאִים, לְמָשָׁל, שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁהִשִּׂיגוּ כֶּסֶף בְּקַלּוּת גַּם מְאַבְּדִים אוֹתוֹ בְּקַלּוּת, אוֹ, חָלִילָה, מִסְתַּבְּכִים אִתּוֹ בְּקַלּוּת!

כַּאֲשֶׁר הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם רוֹאֶה שֶׁרְצוֹנְךָ וְחֶפְצְךָ לְהַגִּיעַ לְפִסְגָּה כָּל שֶׁהִיא בַּחַיִּים, הוּא מְנַסֶּה לְהָבִיא לְךָ אֶת הַפִּסְגָּה הַזֹּאת בִּשְׁלֵמוּתָהּ. הַפְּרֶסְפֶּקְטִיבָה שֶׁלּוֹ רְחָבָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּׁלְּךָ; הוּא רוֹאֶה לְמֶרְחַקִּים אֶת מַה שֶּׁאַתָּה אֵינְךָ מְסֻגָּל לִרְאוֹת, וְהוּא מוֹנֵעַ מִמְּךָ אֶת הַהַצְלָחָה כְּדֵי לְחַשֵּׁל אוֹתְךָ, כְּדֵי לִבְנוֹת אוֹתְךָ, כְּדֵי לַעֲשׂוֹתְךָ כְּלִי רָאוּי לְקַבָּלַת הַפִּסְגָּה שֶׁאַתָּה חָפֵץ וְרוֹצֶה כָּל כָּךְ.

כִּי כָּל אֵלּוּ הַטְּרָחוֹת וְהַיְגִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִפְנֵי הַגִּיעוֹ לְהַצְלָחָתוֹ הֵם טוֹבָה גְּדוֹלָה לָאָדָם. כִּי עַל יְדֵי זֶה הוּא זוֹכֶה אַחַר כָּךְ לְקַבֵּל הַרְבֵּה שֶׁפַע הַצְלָחָה. כִּי עַל יְדֵי הַיְגִיעוֹת וְהַטְּרָחוֹת שֶׁבִּתְחִלָּה עַל יְדֵיהֶם נַעֲשֶׂה הַכְּלִי. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יוֹתֵר יְגִיעוֹת וּטְרָחוֹת – יֵשׁ לוֹ כְּלִי גָּדוֹל יוֹתֵר לְקַבֵּל אַחַר כָּךְ בְּתוֹכוֹ אֶת הַשֶּׁפַע.

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב עַל פִּי ‘לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן’ חֵלֶק א’ מַאֲמָר קפה

 

לִפְעָמִים מַטְּרַת הַקְּשָׁיִים גַּם לָתֵת לְךָ תְּחוּשָׁה שֶׁל סִפּוּק אֲמִתִּי כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ לָרֶגַע שֶׁל הַהַצְלָחָה. כִּי אֵין כְּמוֹ לְהַרְגִּישׁ: ‘וָואוּ! הִרְוַחְתִּי אֶת כָּל הַהַצְלָחָה שֶׁלִּי בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת’! אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁמַּרְוִיחַ אֶת הַצְלָחָתוֹ עַל חֶשְׁבּוֹן אָדָם אַחֵר! אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת כַּסְפּוֹ עַל חֶשְׁבּוֹן חֲבֵרוֹ! לִפְעָמִים זֶה אוּלַי יָכוֹל לְהֵרָאוֹת בְּאֹפֶן זְמַנִּי טוֹב וְיָפֶה מִבְּחִינָה חִיצוֹנִית, אֲבָל אֵין לְתָאֵר אֶת יִסּוּרֵי הַמַּצְפּוּן הַנּוֹרָאִים שֶׁעוֹבֵר הָאָדָם כַּאֲשֶׁר הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהַצְלָחָתוֹ הִגִּיעָה אֵלָיו בִּדְרָכִים שֶׁאֵינָן כְּשֵׁרוֹת כָּל כָּךְ, בִּדְרָכִים שֶׁאֵינָן יְשָׁרוֹת כָּל כָּךְ!

זֹאת וְעוֹד, עָלֶיךָ לְהָבִין שֶׁהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהָרְגָשׁוֹת הַחִיּוּבִיִּים עַל סְמַךְ כֹּחַ הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, כְּדֵי לְהַרְוִיחַ שֶׁלֹּא בְּיֹשֶׁר, אוֹ חָלִילָה כְּדֵי לִגְנֹב, לַחֲמֹס וְלִגְזֹל, בְּצוּרָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, הֲרֵי הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבִטָּחוֹן מְזֻיָּף! כִּי הֲגַם שֶׁבְּכֹחַ מַחְשְׁבוֹתָיו הַחִיּוּבִיּוֹת הַמִּתְבַּסְּסוֹת עַל כֹּחַ בִּטְחוֹנוֹ הוּא אָכֵן יַצְלִיחַ, פֹּה וָשָׁם, מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם, בְּהַצְלָחוֹת כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרוֹת, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם יָבוֹא אִתּוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן!

עִקַּר מַעֲלַת הַבִּטָּחוֹן הוּא כַּאֲשֶׁר מִתּוֹךְ אוֹתָהּ הַרְגָּשָׁה נְעִימָה שֶׁל הַבִּטָּחוֹן, הַתְּלוּת וְהַהִשָּׁעֲנוּת הַמֻּחְלֶטֶת עַל רַחֲמֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ מַמְשִׁיכִים בְּכָל עֵת לַעֲשׂוֹת טוֹב. דְּהַיְנוּ, שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר עֲדַיִן יֵשׁ מִסְּבִיבוֹ קְשָׁיִים כָּאֵלֶּה אוֹ אֲחֵרִים, הוּא בְּכָל זֹאת, מֵרֹב בִּטְחוֹנוֹ, מַמְשִׁיךְ לִלְמֹד וְלַעֲבֹד בַּעֲבוֹדַת הָאֵ-ל, וְהוּא אֵינוֹ נוֹתֵן אֶת עַצְמוֹ לְהִתְבַּלְבֵּל מֵרֹב הַדְּאָגוֹת וְהַטְּרָדוֹת, כִּי הוּא בּוֹטֵחַ בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁבְּוַדַּאי יְפַרְנְסוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו.

הַמַּאֲמִין וְהַבּוֹטֵחַ, גַּם כַּאֲשֶׁר הוּא יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ לְעַצְמוֹ ‘מַעֲמַד פַּרְנָסָה’, מִשְׂרָה מְסֻיֶּמֶת, אוֹ כָּל סוּג שֶׁל צִנּוֹר שֶׁדַּרְכּוֹ תִּזְרֹם אֵלָיו פַּרְנָסָתוֹ, הֲרֵי מִכֹּחַ אֱמוּנָתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא לֹא יִתֵּן לְעַצְמוֹ לְהַפְסִיק אֶת קְבִיעַת לִמּוּדוֹ וְאֶת שְׁאָר כָּל הַמְחֻיָּבֻיּוֹת שֶׁעַל פִּי אֱמוּנָתוֹ.

כִּי דַּאֲגַת הַפַּרְנָסָה לֹא תִּגְרֹם לוֹ לְוַתֵּר עַל הַנְהָגוֹתָיו וְעַל מְחֻיָּבֻיּוֹתָיו בַּעֲבוֹדַת הָאֵ-ל, כִּי הוּא הֲרֵי מַאֲמִין שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא הַזָּן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִנִּים! וְלָכֵן הוּא גַּם לֹא יִדְאַג לְפַזֵּר מִמָּמוֹנוֹ לְצָרְכֵי צְדָקָה וָחֶסֶד, כִּי הוּא בּוֹטֵחַ בְּחַסְדֵּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁיָּשׁוּב וִימַלֵּא אֶת חֶסְרוֹנוֹ.

הַמַּאֲמִין וְהַבּוֹטֵחַ אֵינוֹ נוֹפֵל מִבִּטְחוֹנוֹ גַּם כַּאֲשֶׁר הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמַּעֲשָׂיו אֵינָם עוֹלִים יָפֶה – כִּי גַּם אָז הוּא סוֹמֵךְ בְּבִטְחוֹנוֹ עַל רַחֲמָיו הַמְרֻבִּים שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁאֵינָם כָּלִים לְעוֹלָם!

אֲבָל חָלִילָה לוֹ לַמַּאֲמִין וְהַבּוֹטֵחַ שֶׁיַּעֲשֶׂה מִכֹּחַ אֱמוּנָתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ גַּם אֵיזֶה עַוְלָה, חַס וְשָׁלוֹם, מִכָּל שֶׁכֵּן אֵיזֶה גְּזֵלָה וְרַמָּאוּת, אוֹ לַעֲסֹק בְּזִיּוּפִים וּשְׁקָרִים, אוֹ לִסְחֹר בִּסְחוֹרוֹת שֶׁל יְבוּא וִיצוּא מִחוּץ לִמְדִינָתוֹ בְּאֹפֶן שֶׁאָסְרָה עָלָיו הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁבָּהּ הוּא חַי!

כִּי אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּבְטַח בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ וְיַעֲזֹר לוֹ לְהַצְלִיחַ בַּעֲסָקָיו בְּאֹפֶן שֶׁזֶּה לֹא יִתְוַדַּע לְרָשֻׁיּוֹת הַחֹק! כִּי כָּל זֶה נִקְרָא ‘בִּטָּחוֹן מְזֻיָּף’, ‘מִבְטַח בּוֹגֵד’! וּבִטָּחוֹן כָּזֶה הוּא כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר שֶׁאֵין בּוֹ תַּקָּנָה!

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּכְנָס לְבִיזְנֶס וַעֲסָקִים, וְלוֹקֵחַ עַל עַצְמוֹ עֵסֶק שֶׁהוּא יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל מִכֹּחוֹ, וְהוּא, לְצֹרֶךְ הָעֵסֶק הַזֶּה, עוֹשֶׂה הַלְוָאוֹת גְּדוֹלוֹת מִכַּמָּה אֲנָשִׁים, וְהוּא בּוֹטֵחַ בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ בְּכָל זֹאת לְהַצְלִיחַ בָּעֵסֶק כְּפִי שֶׁהוּא הֶחְלִיט, הֲרֵי גַּם זֶה נִקְרָא ‘בִּטְחוֹן בּוֹגֵד’!

כִּי הַבִּטָּחוֹן הָאֲמִתִּי הוּא: שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת מַעֲמָדוֹ כָּעֵת, וְלָכֵן הוּא מַאֲמִין וּבוֹטֵחַ בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא לֹא יַעֲשֶׂה כָּעֵת עֵסֶק כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁזֶּה לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ וִיכָלְתּוֹ, וְהוּא כָּעֵת יִסְתַּפֵּק בְּעֵסֶק הַמַּתְאִים לוֹ כְּפִי כֹּחוֹ וּמַעֲמָדוֹ, גַּם מִשָּׁם יַעֲזֹר לוֹ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לְהַצְלִיחַ וּלְהַרְוִיחַ!

וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין בֶּאֱמֶת, יָבִין מִכָּל זֶה אֵיךְ לִבְרֹחַ תָּמִיד מִ’בִּטָּחוֹן מְזֻיָּף’, ‘בִּטְחוֹן בּוֹגֵד’, וְלִהְיוֹת תָּמִיד רַק עִם הַבִּטָּחוֹן הָאֲמִתִּי.

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב עַל פִּי ‘לִקּוּטֵי עֵצוֹת’ בִּטָּחוֹן אוֹת ד

אִם כֵּן, הַבּוֹרֵא וּמַנְהִיג הַיְקוּם מוֹנֵעַ לִפְעָמִים אֶת הַהַצְלָחָה הַמְדֻמָּה הַזֹּאת מִמְּךָ, כְּדֵי לְזַכּוֹתְךָ בַּהַצְלָחָה הָאֲמִתִּית, הַנְּקִיָּה, הַשְּׁלֵמָה, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שֶׁלְּךָ, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ פְּרִי יְגִיעָתְךָ.

 

והנה גם בכאן – בפרשת קדושים – נרחיב את היסוד הזה, בכל הנוגע, כאמור, לזהירות הגדולה והעצומה שצריך להיות לנו תמיד, בכל הנוגע להיות ולהתנהג תמיד כ’אדם’ כ’מענטש’… זהירות עצומה בכל הקשור בעניינים שבין אדם לחברו, שרק בכוח זה ורק באמצעות זהירות זו יש בכוחנו להעפיל למדרגת ‘קדושים תהיו’, שזה בעצם מחבר אותנו לסוד הגדול והעצום של דרגת ‘ספירת הכתר’ שמשם שורש כל כוח ה’אמונה’ וה’ביטחון’ וה’חשיבה החיובית’.

הפרשה מתחילה, כאמור, עם המילים ‘קדושים תהיו’, ובדרך כלל ‘קדושים’ הוא בעניינים הנוגעים בדברים שבין אדם למקום…

‘קדושים’ בדרך כלל נוגע לכל הקשור, בעיקר, לענייני הריסון של תאוות בשרים. במיוחד תאוות נשים. וכלשון רש”י: ‘כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה’.

וכידוע דברי הרמב”ן, שבכאן גם נרמז העניין של ‘קדש עצמך במותר לך’. לא להיות ‘נבל – ברשות התורה’.

אומרים רמז בשם צדיקים, שעל כן באה הפרשה גם באופן של ‘הקהל’, לומר לך:

כל אחד מישראל שייך לעניין זה, ‘כי קדוש אני הוי”ה’. ובהתקרבות אליו יתברך יש סגולה מיוחדת לקבל כוח להיות קדוש כמוהו…

והנה הפלא ופלא, שבהמשך הפרשה, הרי בהתבוננות קלה רואים שכל אותם המצוות שנאמרו כאן בהקהל ולכל ישראל‘כי כל גופי תורה תלויים בהם’, כלשון רש”י, דווקא אותם הפרטים הרבים המפורטים בהמשך פסוקי הפרשה, נאמרו ברובם על עניינים שברובם הם שייכים לעניינים של בני אדם לחברו?

ולכאורה תמוה היטב, וכי שייך לומר ולהגדיר את אותם המצוות כ‘קדושים’?…

וכי מי שאינו גונב הוא ‘קדוש‘? וכי מי שאינו משקר הוא ‘קדוש’? וכי מי שאינו כובש שכר שכיר הוא ‘קדוש’? וכי מי שאינו שונא חברו הוא ‘קדוש’? – אתמהה?!

אלא מאי? – כנראה שכן!!!

כנראה, שכאן התורה מגלה פניה האמיתית לומר ולגלות לנו:

שאי אפשר בשום אופן לבנות בנינים של קדושה וטהרה בכל הקשור בעניינים ש’בין אדם למקום’, כאשר אין עדיין גם את היסודות האיתנים והחזקים בכל הקשור לעניינים של ‘בין אדם לחברו’.

בראש וראשון צריך אתה לבנות את היסודות של:

‘לעולם יהא אדם’… זיי א מענטש… אהבת הבריות… ואהבת לרעך כמוך… אהבת הזולת בכל צורה שהיא… זהירות אמיתית בכל פרטיה ודקדוקיה בכל הנוגע לזולת – כבודו אושרו ממונו…

ורק אחר כך תוכל על זה לבנות קומה על גבי קומה גם בכל העניינים של התקדשות והטהרות בכל הנוגעים למצוות שבין אדם למקום…

סבי מורי הרה”צ ר’ שמואל שפירא זצוק”ל שהיה כידוע קדוש ופרוש, אשר תסמרנה שערות ראש למשמע פרטי העניינים… אבל בחדא מחתא, ועוד קודם לכן, היה הוא גם מענטש!

נזהר היה בכבודו של כל אדם באשר הוא.

נזהר היה תמיד ביתר שאת וביתר עוז בכבוד אשתו.

נזהר היה לבוא לעזרתה בכל עת מצוא.

נזהר היה ביותר לא להכביד עליה גם בימיו הקשים כאשר היה חולה בחולי ומכאוב של חולי פרקינסון… ולא רק בדברים גשמיים, לא, גם בדברים רוחניים היה מוכן לוותר עליהם… הכול בכדי להקל על אשתו בשארית ימיו.

ודוגמא קטנה:

זכורני, שהיה מקל לעצמו לא ליטול ידיו סמוך למיטתו, כאשר קם שוב לאחר חצות לילה, אחרי שכבר נטל פעם אחת ידיו באשר קם בחצי הלילה הראשון, וכל זה מחשש… שאולי… רעש נטילת המים על הידיים תגרום להעיר ‘אותה’ שלא לצורך…

ודוגמא קטנה נוספת:

על אף הקשיים הגדולים והעצומים שלו בהכבדת החום עליו בימי הקיץ, עם כל זה היה מוכן לוותר, במסירות נפש, לא לעשות מזגן בביתו, רק בגלל חשש, שאולי הרעש של המכונה בחוץ, תפריע במשהו לשכנים…

איך היה מסביר ר’ לוי יצחק בנדר זצ”ל, את המאמר חז”ל:

‘משביעים אותו שיהיה צדיק ומשביעים אותו שאל יהי רשע’

וכי צריך 2 שבועות? הלא שבועה חמורה היא כל כך?! ואם השביעוהו שיהיה  צדיק, לכאורה, ודאי שכבר לא יהיה רשע?!

אלא, היה מסביר, על כורחך הכוונה:

משביעים אותו תחילה שיהיה צדיק, אבל מיד מוסיפים שבועה על שבועתו, אבל אל תהיה רשע עם הצידקות שלך… עם הצידקות שלך אל תוציא דמעות מהשני…

כן, בוודאי, ‘קדושים תהיו’… אבל יחד עם ‘ואהבת לרעך כמוך’…

 

תגובות

No comments found.
457
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ה' אלול ה'תשע"ח
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.