עיקר 'מתן תורה' לפחות שבפחותים

בכל יום עם התחדשות מעשה בראשית, אנחנו מקבלים את התורה מחדש מידיו של 'נותן התורה', במטרה לתת הזדמנות נוספת לכל מי שסוחב אתו את ה'עבר' כמשא כבד, להשיל את ה'עבר' ולהתחבר מחדש לחיים של תורה שכולו 'עתיד'.

עיקר 'מתן תורה' לפחות שבפחותים

ברגע של גילוי לב, אם נשאל את עצמינו באמת, איך הקשר  שלנו עם התורה, נרגיש מבוכה גדולה. מצד אחד היינו רוצים להיות מחוברים לתורה, אבל מצד שני התורה היא לא תמיד בראש סדר העדיפויות שלנו.

יש לנו מלאי של תירוצים וסיבות טובות מדוע התורה היא לא חלק מסדר היום שלנו. יש בתוכנו איזה קול פנימי שלוחש לנו כל הזמן שאם נתמסר לתורה באמת, נפספס את מנעמי החיים. קשה לנו להודות בכך, אבל העובדה שהתורה היא לא חלק מהחיים שלנו, העובדה שמה שמסתובב לנו בראש, אלו חמדות ותשוקות שלא ממש קשורים לתורה וברוב המקרים הם ההיפך מתורה, מעידה כמה אנחנו באמת מעריכים חיי תורה מלאים.

כל העולם רועש וגועש, כולם רצים, כולם קונים, כולם נהנים. עולם שלם בתנועה מתמדת להישגיות ורכושנות, כולם מחפשים לטרוף את העולם, לכולם תכניות ארוכות טווח לכמה מאות שנים. קשה לנו להיפרד מהתחושה שכל העולם הנוצץ הזה, הוא עלוב מאד. עולם שלם נע בתנועה אל עבר הכיליון. שום דבר לא מחזיק מעמד. כל דבר חדש מתיישן ברגע והופך למשעמם. ולמרות כל זאת אנחנו חלק מהטירוף הזה של העולם, כל פעם מחדש. ככל שזה מגוחך כך אנחנו מדחיקים את כאב העליבות, וממשיכים הלאה לעולם שכולו דמיון מתוק,  בדיוק כמו חלום מתוק שפג ברגע שאנחנו מתעוררים למציאות.

יש בנו קנאה מתמדת לאנשים פשוטים שכל מה שיש להם בעולמם זה רק חיי תורה. לפעמים הם מעוררים בנו הערצה, ולפעמים הם מעוררים בנו לעג וזלזול עד כדי שנאה. קשה לנו לשאת את העובדה שעל מנת להתמסר לתורה אנחנו צריכים לוותר על מנעמי החיים, והקנאה לפעמים מעבירה אותנו על דעתנו.

לפעמים אנו לוקים גם בסוג של צביעות והתחסדות. אנחנו כביכול עובדי ה', כביכול מחוברים לתורה, בה בשעה שהאמת עלובה מאד, מדובר בהתחזות ויכולת להלביש כסות מזויפת.

אנחנו לא באמת מחוברים לתורה ומרגישים עונג וחיות בתורה, גם אם אנחנו לומדים תורה. אנחנו לא באמת עובדי ה' בהתמסרות, מתוך חיבור פנימי. כל החיים אנחנו ב'כאילו', וכך אנחנו מנסים לשרוד את החיים.

האם שייך ליהנות משתי העולמות?

ויש גם בינינו כאלה שמנסים לרקוד על שתי החתונות. להיות כביכול מחובר לתורה ובד בבד להיות חשוף לעולם הגדול. אין מחויבות טוטאלית לחיים של תורה, וממילא אפשר למלא את שעות הפנאי בהוויות העולם הזה. הבעיה היא שבסופו של דבר אנחנו לא מרגישים בשעטנז הזה אור ושמחה. החיבור לתורה הוא חסר חיוניות, ומצד שני החשיפה לעולם מתירני שמקדש כל סוג של תשוקה, מביא בעטיו ניסיונות לא פשוטים.

אז מה עושים? מתייאשים? מה לא נכון בצורת החיים שלנו? למה כל כך קשה לנו לשבת על דף גמרא? למה אנחנו לא מרגישים את מתיקות התורה? מדוע התורה מעוררת בנו התנגדות וחוסר סבלנות? מדוע אנחנו מחשיבים את עצמינו כנאורים ופתוחים ואת אלו שמחוברים לתורה כתמימים ונאיביים? מדוע התורה קיבלה כזו תדמית של שה תמים המונחת בקרן זווית? ושאלת השאלות… מדוע השאלות הללו מעוררות בנו אי נוחות?

איך אפשר להרגיש קרוב בריחוק שכזה?

באיזשהו מקום בלב פנימה, קיים בנו ריחוק מעצם 'מעמד הר סיני'. קשה לנו להתעמת עם העובדה הזו, אבל 'מעמד הר סיני' לא חי ולא פועם בנו כמעמד שנטמע בתוכנו. גם אם אנחנו לומדים ומעיינים בתוכנו של המעמד הזה, ואף יודעים לספר אותו בשולחן החג לילדים, עדיין חסר לנו החיבור האמיתי, והמשמעות של 'מעמד הר סיני' לחיים העכשוויים שלנו.

אם נודה בעובדות ולא נתכחש להם נוכל לפחות להתחיל מחדש להבין קצת לעומק: מה זה 'מעמד הר סיני'? מה זה קבלת התורה? מדוע קיבלנו את התורה בכפייה? האם גם אנחנו כאנשים פשוטים יכולים להתחבר למעמד הזה שנקרא 'קבלת התורה'? האם זה אפשרי להשתייך ל'מקבלי תורה' גם במצב שנכשלנו ועשינו ההיפך מכל מה שכתוב בתורה?

יש נעימות בתורה שזוכים בה רק מתוך עמל.

רבי נתן מבאר (ליקו"ה תפלת המנחה ו יא) באריכות את כל הנושא של נעימות ומתיקות התורה, מדוע לא כל אחד מרגיש את נעימות התורה? הוא מבסס את הדברים על משפט מחץ של רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב תורה עא) בעניין מתיקות התורה: אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בה.

רבי נתן מבאר שעל מנת שכל אחד יוכל להרגיש את נעימות התורה, הוא צריך לעבור קשיים של סבל ותחושת ריחוק, כי אחרת, הוא ירצה להישאר עם ערך עצמי גבוה ושאר התאוות, וגם להרגיש את נעימות התורה.

אם התורה היא 'ערך' כמו עוד דברים בעולם שמוערכים בעינינו, אין סיכוי שנרגיש באמת את נעימות ומתיקות התורה. נעימות התורה היא שפע מנועם העליון, והיא מותנית בביטול מוחלט של 'ערך עצמי', וביטול מוחלט של כל מה ששווה 'ערך' בעינינו. התורה היא בעצם ה'ערך' הכי עליון שמבטל כל סוג של ערך בעולם הזה. כמו שכתוב (משלי ג טו) 'יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה'.

יש 'ערך' אחד שמבטל את כל מה ששווי ערך אצלנו.

אנחנו אומרים כל שבת בתפילה: אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה. כלומר: בעולם הזה ה'ערך' הכי עליון, זה ביטול כל סוג של 'ערך ושווי'. 'ערך' פירושו דבר שנחוץ לי, ששווה לי להתייגע בשבילו ולהשיגו. כמובן שכל זמן שאנחנו מגלים שיש דבר ש'ערכו' מוערך יותר מה'ערך' הקודם, הרי שה'ערך' הקודם בטל ומבוטל לעומת ה'ערך' החדש.

אם אנחנו יודעים בוודאות, כי לא במותו ייקח הכל, לא ילך אחריו כבודו (תהילים מט יח) כלומר: שכל דבר בעולם שמביא לנו כבוד וערך, אינו נצחי ואינו ממשיך אתנו אל עבר התכלית, הרי שאין לדבר הזה ערך. 'ערך' אמתי זה דבר שיש לו קיום נצחי והוא ממשיך אתנו גם לאחר שאנחנו נפרדים מהעולם הזה.

זו גם הסיבה שאנחנו סופרים 'ספירת העומר' מ"ט יום, שבכל יום שאנחנו סופרים אנחנו מגלים ערך מספרי גבוה יותר ששווה יותר מהספירה הקודמת. מצרים זה מקום שסוגד לכל ערך של כבוד ושווי, מצרים הופך כל 'ערך' לאליליות עד כדי כך שפרעה ראה את עצמו כ'ערך' הכי גבוה, עד שהתבטא ואמר (יחזקאל כט ג): 'לי יאורי ואני עשיתני', כלומר: אני הוא הדבר הכי שווה ומוערך במצרים. במשך ארבעים ותשע יום [שבע כפול שבע שמסמלים את העולם הזה] אנחנו משתחררים מכל הסגידה לכל מה ששווה, באמצעות המושג 'ספירה', שככל שהספירה גבוהה יותר כך היא שווה יותר, עד שאנחנו מגיעים ליום החמישים, יום קבלת התורה.

ערך התורה מבטל את כל מה שהיה מוערך אצלנו עד היום, ומעמיד אותנו במקום חדש, שמכניע וממית  כל ערך מדומה שהיה שווה בעינינו. וכמו שאמרו חז"ל: (ברכות סג ב) 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה'. בשביל שנרגיש את התורה כמעניקה חיים, אנחנו חייבים להמית את כל הדמיונות והשטויות של העולם הזה, שכביכול נדמה לנו שבלעדיהם החיים שלנו לא יהיו חיים.

זו הסיבה שהתורה מתקיימת על ידי עמל, ורק לאחר מכן מרגישים את נעימות ומתיקות התורה. כדי שרק מי שמחליט באמת בוודאות גמורה, לבחור בחיים של תורה, לבחור רק בדבר שיש לו חיים של תכלית, ולשלול כל סוג של דמיון ואחיזת עיניים של חיים.

זה לא פשוט בכלל, אבל זה יכול להיות קל, אם אנחנו נחושים להפסיק לחיות בדמיונות. אם רק נסתכל לאחור נראה וניווכח, שמכל הדמיונות והפנטזיות שהיינו בטוחים שיביאו אותנו אל  פסגות האושר, יצאנו מאוכזבים ומתוסכלים. אז איזה הגיון יש בלהמשיך את אותם חיים בדמיונות?

בלי שנפתח תלות בתורה היא לא תענג אותנו.

רק אם נפקיר את עצמינו בהכנעה מול התורה, ונתעלם מכל רעשי הרקע של העולם בהתמדה רבה, ונבין שבסופו של דבר ברגע של אמת, שום דבר לא יישאר בידינו חוץ מתורה. רק אז נרגיש פתאום את העונג שהסתתר בתוך העמל.

אם התורה הופכת להיות ה'ערך' הנעלה ביותר אצלנו. אם התורה היא מרכז החיים שלנו, הרי שלא משנה מה קורה אתנו ומה עובר עלינו. תמיד לא נרגיש לבד. חיים של תורה זה אומר למצוא את הנקודה האלוקית בתוך החיים הפשוטים שלנו. התורה היא זו שמאירה מרגיעה ומשמחת כל סוג של כאב ואכזבה בחיים. התורה מעניקה לנו הסתכלות אחרת על החיים, עם פחות כעסים ותסכולים. ככל שאנחנו מפתחים תלות בתורה כך התורה מהווה לנו משענת. מה שמתבקש מאתנו זה להרפות מהאחיזה שלנו בעולם, שכביכול אם רק נרפה העולם יתמוטט.

על ידי עסק התורה יכולין להתקרב לה' יתברך אפילו משאול תחתיות.

רבי נתן (ליקו"ה הלכות חכירות וקבלנות ב יב) מעניק לנו טל של תחיה בביאור מקיף שכל תכלית 'מעמד הר סיני' ו'מתן תורה' היה בשביל הפשוטים והפחותים. רבי נתן מרחיב על פי דברי רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב פב) שמשה רבינו כאשר עלה לקבל לוחות אחרונות, פתח דרך כבושה שכל אדם מישראל יוכל לחזור בתשובה ולהיות מחובר לתורה, והדרך שמשה רבינו עשה הוא כך: הוא קשר את עצמו לפחות שבפחותים שבישראל גם לאלו שנמצאים תמיד בנסיגה, ומסר את נפשו עליהם כמו שכתוב: (שמות לב לב) 'ואם אין מחני נא'.

רבי נתן מבאר ומרחיב ושופך מים קרים על כל הנפשות העייפות וז"ל:

נמצא שעל ידי משה רבנו עליו השלום כל ישראל הם סמוכין תמיד לה' יתברך ואפילו כשהם חוטאים חס ושלום אינו מסתיר פניו מהם כי משה מקשרם לה' יתברך תמיד כי הוא מוצא אלקות אפילו בהקל שבקלים ועל ידי זה מקשרו לה' יתברך.

וכל זה פתח משה דרך כבושה בארבעים ימים אחרונים של קבלת התורה כמובא שם כי על ידי התורה הקדושה שהמשיך משה לישראל על ידי זה ישראל מקשרים לעולם בו יתברך כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ותורת ה' תמימה משיבת נפש מדרכי מיתה לדרכי חיים כי התורה מחכימת פתי. ואפילו מי שנפל למקום שנפל והוא רחוק מאד מה' יתברך על ידי מעשיו הרעים אף על פי כן יכול להתקרב לה' יתברך בקל על ידי לימוד התורה הקדושה כי התורה הקדושה יורדת אפילו למי שהוא בעמקי הקליפות בשאול תחתיות חס ושלום. ומעוררת אותו ומקרבת אותו לה' יתברך, בבחינת אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, היינו שאפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה חס ושלום במדור הקלפות שהם בחינת אבדון ומות, גם הם שומעים שמעה של התורה שהיא נותנת לפתאים ערמה כי אוריתא מכרזת תמיד עד מתי פתיים תאהבו פתי וכו'.

עיקר המעלה של 'נתינת התורה' כדי לקרב את הפחות שבפחותים.

והכלל שהתורה הקדושה היא יורדת אפילו בעמקי תהום לעורר אפילו את הפחות שבפחותים, לה' יתברך. ועל ידי עסק התורה יכולין להתקרב לה' יתברך אפילו משאול תחתיות חס ושלום וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין דברי תורה מקבלין טמאה ועל כן אפילו הזבין והמצרעים וכו' עוסקין בתורה וכו' זה רמז שאפילו אלו שהם בסטרא דמסאבותא. גם הם צריכין לעסק בתורה כי התורה תקרב גם אותם לה' יתברך כמו שכתוב והסתרתי פני וכו' ועתה השירה הזאת לפניו וכו' כי לא תשכח מפי זרעו. היינו שאפילו כשישראל הם חוטאים חס ושלום ועל ידי זה הם מתרחקים מה' יתברך בבחינת הסתרת פנים חס ושלום, אבל התורה תקרב אותם, אפילו בעת שהם נזופים ורחוקים חס ושלום מצד מעשיהם אף על פי כן התורה תרד עמהם למקום שהם שם, וממקום שהם תקרב אותם לה' יתברך ותחזירם בתשובה וכו.

נמצא שמיום שזכינו בחמלת ה' לקבל את התורה על ידי משה רבנו עליו השלום מיום ההוא אין שום הרחקה לישראל מהקדוש ברוך הוא לעולם כי תמיד הם סמוכין לה' יתברך על ידי התורה שיורדת ועולה עמהם כנ"ל, וזהו עיקר נתינת התורה לישראל.

ועיקר המעלה הגדולה ביותר של נתינת התורה הוא שעל ידי התורה גם הפחות שבפחותים יכול להתקרב לה' יתברך ממקום שהוא כנ"ל וכל ישראל זוכים להתקרב אליו על ידי התורה הקדושה.

ואף על פי שבוודאי להגדולים במעלה הוא גם כן זכות גדול נתינת התורה הקדושה בבחינת ישמע חכם ויוסיף לקח וכו' אף על פי כן עקר החמלה והחסד של ה' יתברך אשר נתן את התורה הקדושה הוא בבחינה הנ"ל שהתורה היא דרך כבושה שעל ידה יכול להתקרב אפילו הפחות שבפחותים ממקום שהוא לה' יתברך. ע"כ.

נמצא אם כן שלא משנה מה עבר עלינו בחיים וכמה עבר עלינו, לתורה יש כח להחיות אנשים במצבים של מוות מוחלט. אם רק נחליט להתחדש ולשים בצד את כל מה שהביא אותנו להתיישנות. זה פשוט יקרה.

בורא עולם מחדש את הבריאה בכל יום כדי שנחיה בכל יום בהתחדשות.

על הפסוק (דברים כו טז) היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה וגו' אומר רש"י: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם.

בורא עולם מחדש את הבריאה בכל יום כדי שנחיה בכל יום בהתחדשות, כאילו היום הזה הוא היום הראשון לבריאת העולם. כל זמן שיש לנו את ה'אתמול' ואת ה'שלשום', אי אפשר לחיות את ה'היום'. כמו שרבי נחמן מבאר (ליקו"מ ח"א ערב) את הפסוק: היום אם בקולו תשמעו, שבכדי לשרוד כל יום את אותו יום אנחנו חייבים להתעלם מהאתמול ומהמחר, ולדעת שאין לנו אלא את ה'היום' הזה בלבד. ע"כ.

התורה היא נצחית ואין בה מושג של התיישנות. התיישנות שייכת למושג 'עבר', לכן אין אפשרות לגעת בתורה שכולה 'עתיד' במצב של התיישנות. לכן צווינו: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטווית. אנחנו חייבים להשיל מעלינו כל סממן של התיישנות, כל גיבנת של הימים שהיו, ומה שעבר עלינו. את הכל צריך לשים בצד, ולגשת לתורה בהתחדשות גמורה. רק בצורה כזו אנו מאפשרים לתורה לנטוע את עצמה בתוכנו, כמו שאנחנו אומרים בברכת התורה: 'וחיי עולם נטע בתוכנו'. התורה היא כולה עתיד, וכאשר אנו מאפשרים לה לנטוע את עצמה בתוכנו, אנחנו מפקיעים מעצמינו את כל ה'עבר', והופכים לחיות חיי עתיד.

להערות והארות: kalmanb@gmail.com

תגובות

No comments found.
520
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
י' חשון ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.