לגעת במקום החירות // קרדיט: נ.ב.

לאכול 'מצה' ולגעת במקום ה'חירות'

אם רק ננסה לצאת מהמורכבות שלנו, ולהתחבר בתמימות לעולם של 'פשטות'. נצליח להפחית את השיעבוד לעולם שלם של 'בא לי' 'מתחשק לי' ו'אני רוצה', ועולם שלם של 'מה יאמרו' מה יגידו' ו'מה חושבים עלי'. נצליח ללא ספק להפחית כעסים מחמיצי חיים. ולהכניס ולחיות את הפסח מתוך כנות הכנעה ושמחה פשוטה, רק במצב כזה נזכה בעזרת ה' לצאת ולהשתחרר מכל מה שמשעבד אותנו לחירות עולם.

בס"ד

[מאמר הכנה לפסח]

מסופר על רבי נתן ששמע את אחד ממקורביו מתאונן בפני חברו: מה יהיה? ימי הפסח הולכים ומתקרבים, ועדיין אין לי איך לעשות את הפסח. פנה אליו רבי נתן ואמר לו: 'אויף פסח וועט זיין! אבער וואו נעמט-מען דעם פסח אליין?' [על הוצאות הפסח אל תדאג, את זה יהיה לך בסוף! מה שכן צריך להישאל: איך לוקחים את הפסח עצמו?]

לכל אחד מאתנו יש רצון עז להרגיש את רוממות החג הזה. הרי מאורעות החג הזה ומשמעותן, כל כך גדולים ועצומים, שלפעמים אנו תוהים עם עצמנו מי לי ולחג הזה? איך אנחנו יכולים להרגיש שייכות לחג הזה? איך אפשר לצאת ממצרים אם עדיין קושי השעבוד ממשיך לשעבד אותנו?

מה זה פסח? איך מתחברים לפסח? מה המשמעות של זמן חרותנו? מה העניין להרגיש 'כאילו' יצאנו ממצרים? מה זה חמץ? ומה זה מצה? אם ה'חמץ' כל כך פסול, מדוע החמץ מותר כל השנה?

לא מצאנו בשום חשש איסור, הוראות בדיקה וחיפוש של הדבר האסור שמא יימצא הדבר האסור, כמו ב'חמץ'. אפילו בתולעים שיש חיוב בדיקה, אין איסור של בל יימצא. יש כאן חידוש לבדוק ולחפש בחורין ובסדקין כדי להגיע למצב שגם אם נחפש חמץ זה לא יימצא. מה כאן חמור יותר מכל חשש איסור שחייב בבדיקה?

 

איך ייתכן שה'מצה' מסמלת גם עוני וגם חירות?

שנינו במשנה (פסחים פרק י) רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו וכו'. מצה – על שום שנגאלו אבותינו ממצרים.

למדנו מכאן שה'מצה' מסמלת גאולה וחירות. גם החג הזה נקרא 'זמן חירותנו' ו'חג המצות' (שמות כג טו)  מצד שני ה'מצה' נקראת 'לחם עוני' כמו שאנו אומרים בהגדה: 'הא לחמא עניא'. איך משתלבים חירות ועניות, גאולה ודלות ביחד?

המהר"ל (גבורות ה' לו ומובא באריכות ב'לילה כיום יאיר') כבר עומד על שאלה זו, ומשמעות הדברים הם כך:

התפעלות של טעמים במאפה, באה כתוצאה של ניגודיות. מתיקות ומליחות יחדיו. מאפים מתוקים ומאפים מלוחים לכל אחד מהם יש ניגודיות בטעמים שמעניקה התפעלות. חושי הטעם מתעוררים כתוצאה ממרכיבים מנוגדים הקיימים במאפה, ומעניקים לנו את הייחודיות של הטעם. כלומר: על מנת להגיע לטעם ייחודי של המאפה אנו זקוקים למרכיבים נוספים מעבר לבסיס המאפה שמורכב מקמח ומים. זה אומר שהבסיס נזקק למרכיבים נוספים על מנת להפגין ולהוכיח מי שהוא. אין לך שיעבוד גדול מזה, שהבסיס אינו עומד בפני עצמו אלא נזקק ומשועבד לחומרי תפיחה טעם וריח. שבלעדיהם המאפה לא מאפה.

מרכיבי המצה פשוטים – קמח ומים. המינימום כדי שיהיה אכיל, אין במצה טעם שניתן להצביע עליו כמעורר חושים. המהר"ל מתבטא על המצה 'שאין בה טעם כלל' . ההגדרה של 'פשוט' הוא בלי מורכבות. כל צירוף והרכבה של דבר בדבר עוקר ממנו את ה'פשטות' והופך אותו למשועבד לדבר שמצטרף ומתווסף.

כלל הדבר, 'הרכבה סותרת חירות'. ההזדקקות לצירופים נוספים משפרי ומחדדי טעמים, הופכת אותה לתלותית לאותם צירופים, רחוקה מאד מהמושג 'חירות'.

 

פשיטות – היתרון הגדול שהעולם הזה רואה בו חסרון.

בעולם הגדול 'העולם הזה', ה'פשוט' פשוט מידי, ולא רואים בו יתרון. ה'יתרון' קיים בכל מה שמורכב יותר, ומתפעלים ממנו יותר. הסיבה מאחר והעולם הזה הוא עולם הפירוד ועולם הריבוי, ויתרונו דווקא בחיבור 'פריטים נפרדים' לדבר יצירתי. אם זה בעולם האומנות התעשיה וההייטק ועוד. זה שהעולם רואה בזה יתרון, זה נובע דווקא מחסרונו של העולם, ודווקא ה'מצה' באה לספר לנו על חירות ממקום אחר, מהמקום של ה'פשיטות'. דווקא מהמקום שהעולם רואה בו 'חסרון', שם נמצא ה'יתרון'.

אם נשים לב נראה עד כמה כולנו משועבדים ל'מה יאמרו'? ו'מה יגידו'? ו'איך יסתכלו עלינו'? עד כדי כך שאפילו 'חיוך פשוט' אנחנו לא מסוגלים לחייך בלי לקחת בחשבון, איך יתייחסו ל'חיוך' שלנו? התרחקנו כל כך מה'פשטות', עד שלא נאה לנו, ולא יאה לנו לשבת בחברת אנשים 'פשוטים'.

ה'מצה' יש לה כח להוציא אותנו מה'מצרים' של ה'פוזה', של 'מציאת חן' ו'שיעבוד' לשני. אין 'יציאת מצרים' טובה יותר משחרור עצמי מכל ה'מצגי שווא' שאנו מציגים את עצמנו ומנפחים את עצמנו ככאלה שאנחנו 'לא'.

 

ה'חיפזון' של מצרים הוא לא בגלל שברחנו.

ננסה להבין קצת יותר לעומק [1] את ההבדל בין חמץ ומצה. אנו אומרים בהגדה:

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם.

מקורו בפסוקים של היציאה ממצרים לאחר מכת בכורות (שמות יב)

ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם וגו'  וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם וגו' ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם וגו' ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים:

מקריאה שטחית בפסוקים, מתקבל הרושם שסיבת החפזון היה הלחץ שהמצריים הפעילו עלינו לצאת מיידית ממצרים, וכתוצאה מהלחץ הזה לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. וזה ממש לא נכון. שהרי הלחץ של המצריים היה בלילה ואנחנו יצאנו ממצרים 'בעצם היום הזה' בחצות היום למחרת. והמשמעות היא שלא ה'חפזון' הוא זה שגרם לבצק 'לא להחמיץ', אלא להיפך, החפזון היה כדי שהבצק לא יחמיץ.

מה שחז"ל מלמדים אותנו שהשיקוע במצרים נובע ממצב של 'שהייה', ויציאת מצרים מותנת בחפזון וריצה אל היעד שלנו ללא שהייה מיותרת.

 

ההגדרה של המושג 'זמן' השתנתה ב'יציאת מצרים'.

ה'זמן' הוא זה שמשחק לו תפקיד בכל המהלך של יציאת מצרים. כבר בראש חודש ניסן שבועיים לפני יציאת מצרים, קיבלנו מתנה דרך ושיטה איך יוצאים ממצרים. כמובא במדרש (שמות רבה טו ב) על הפסוק (שמות יב ב) 'החדש הזה לכם' ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

אמר להם הקב"ה לישראל, לשעבר היה [קביעת הזמנים מסור] בידי, שנאמר: (תהלים קד) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן, אם אמרתם לאו לאו, מכל מקום, יהא החדש הזה לכם. ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים [מסכים] עמכם. לכך כתיב: החדש הזה לכם.

קידוש החודש זו המצווה הראשונה בתורה, שמאפשרת לנו שליטה מחודשת על ה'זמן'. בניגוד ליום שבת קודש שקבועה וקיימת מאז בריאת העולם. קביעת המועדים שנקראים 'זמנים' ניתנה לנו. מה כאן בעצם החידוש בשליטה על ה'זמן'?

התהליך של קיום העולם נקרא 'זמן'. בראשית ברא אלוקים וגו' אומר הגר"א שבמאמר 'בראשית' נברא ה'זמן'. והוא נברא כ'תהליך' מתחילת ה'ראשית' עד ה'אחרית'. עניינו של ה'זמן' הוא הייחוד וההכנה לקראת ה'תכלית'. 'זמן' שמיועד להיות כל הזמן מכוון אל ה'תכלית', הוא 'זמן' שמוקדש כולו להיות תהליך מכוון אל עבר היעד והתכלית. בגמרא (סנהדרין מז ב) יש דעה שאומרת 'הזמנה מילתא היא', כלומר: אדם שמזמין איזה דבר לתכלית מסוימת הרי שההזמנה עצמה מקדשת את הדבר למרות שהדבר עדיין לא הגיע לתכליתו. עצם ההזמנה מתקדשת ברגע שהיא מכוונת אל עבר התכלית.

זה מה שהתחדש ב'החודש הזה לכם'. שליטה במערכת ה'זמן'. אם נבקש מסתם אדם ברחוב להגדיר לנו מה זה 'זמן', הרי שנקבל תשובה ש'זמן' הוא רגע שנמשך מהרגע הקודם, שנמשך מהרגע הקודם, ללא שיהיה לו מושג מתי הרגע הזה התחיל. ה'זמן' הוא המשך אחד ארוך, של כל הרגעים הקודמים.

ב'החודש הזה לכם' ה'זמן' השתנה בזה שהוא נמסר בידינו במטרה לחדש את נקודת ההתחלה של ה'זמן'. ה'זמן' מתחיל מחדש. כביכול מחוגי השעון נמסרים בידינו על מנת לאתחל אותם מתי שאנחנו רוצים. החידוש הוא שמ'זמן' שמחובר ל'עבר', ה'זמן' מכוון מרגע זה ואילך ל'עתיד. מ'זמן' עבר ל'זמן' עתיד.

המהר"ל מתמצת את הנקודה הזו ומסביר (גור אריה ויקרא יא א): דבר שנולד הוא חידוש, כי הוא מצביע על דבר שלא היה ועכשיו קיים, ולכן אין כאן המשך של המציאות הקודמת, אלא התנתקות מהמציאות הקודמת והתחלה חדשה שמכוונת אל העתיד.

 

הדילוג אפשרי רק אם מתנתקים מהמושג 'זמן' שבמסגרת ה'טבע'.

כל מה שקורה בעולם כפוף לתהליך של זמן. בתוך המסגרת של דרך הטבע, אין קפיצת דרך ולא קפיצת זמן. אין אפשרות לדלג. כל דבר מסודר ומגיע זה אחר זה בסדר מדוייק. אין אפשרות של דילוג. זה בלתי אפשרי. הדילוג אפשרי רק במידה ומתנתקים ממושג ה'זמן' שבטבע, ומתחילים את התחדשות ה'זמן' בכל מצב גם אם צריך לדלג על קשיים ומניעות.

ביציאת מצרים לאחר שקיבלנו שליטה על ה'זמן' הכל הפך להיות מכוון לעבר היעד. כל שהייה נוספת הייתה משאירה אותנו במסגרת ה'זמן' המיושן שכל 'רגע' הוא המשך של ה'רגע' הקודם. 'זמן' שמכוון אל… הוא 'זמן' שיודע לדלג על מכשולים.

ר' צדוק (פרי צדיק מקץ י) מבאר עד כמה בורא עולם משנה עבורנו את חשבון הזמנים לפי התחדשות ה'זמן' שלנו, ומחדש לנו זמן חדש שמאפשר לדלג על ה'עבר' ולהיות מכוונים ל'עתיד'.

כי הזמן מסור גם כן לישראל ובזה תלוי גאולת ישראל בחשבון הזמנים, כי לכל, יש קץ וזמן שקבע השם יתברך. אבל הזמן מסור לישראל, ועל ידי זה יוכל בשביל ישראל לעשות חשבון וסדר זמנים בענין אחר, וכדאיתא (שיר השירים רבה פר' ב) שאמרו למשה רבינו האיך אנו נגאלין כו', ועדיין אין בידינו אלא ר"י שנה. אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים כו', מדלג על החשבונות כו', ונשתנו למענם החשבונות ונחשב מיום שנולד יצחק ושלמו ת' שנה או שקושי השעבוד השלים. כי בשביל ישראל משנה הקב"ה חשבון הזמנים גם כן ומחדש בשבילם זמן חדש. ולכן אנחנו מתפללין כשמברכין החודש מי שעשה נסים לאבותינו במצרים וגאל אותם מצד שקירב את חשבון הקץ מהד' מאות שנה מצד שמסר התחדשות הזמנים ביד ישראל כמו כן הוא יגאל אותנו גם עכשיו בקרוב, כי אף שיש קץ הגלוי לפניו יתברך. גם בעתה יש אחישנה שיכול למהר ולקרב את הקץ בעתו ולמצוא חשבון חדש שיהיה בקרוב הזמן בעתו וכמו שהיה התחדשות בזמן בעתו במצרים.

 

כוחו של ה'דילוג' שמאפשר לדלג על ה'עבר' אל עבר 'עתיד' טוב יותר.

גם השם 'פסח' הוא עניין של קפיצה ודילוג, וכמו שאנו אומרים בהגדה: פסח על שום מה? על שום שפסח על בתי אבותינו במצרים. את המצווה להקריב קרבן פסח, ולקחת מן הדם ולתת על שתי המזוזות ועל המשקוף, כדי שיתקיים: (שמות יב יג) וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, את כל זה קיבלנו ביום שקיבלנו את 'החודש הזה לכם'. כי זה תלוי בזה. האפשרות לדלג על מסגרת הזמן היא רק אם אנחנו מתחדשים בתוך 'מסגרת הזמן', במסגרת ה'מתנה' שקיבלנו 'חידוש הזמנים' שזה 'למעלה מן הזמן' שהטבע מחייב.

רבי נתן כותב באחד ממכתביו (עלים לתרופה מכתב שצו) ש'ההרים והגבעות' הם המניעות והקשיים:

…והנה עתה הם הימים הקדושים שנאמר עליהם 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'. הרים וגבעות הם בחינת מניעות ועכובים וסכסוכים שמעכבים הדבר מלהתקרב להשם יתברך.

זה כוחו של הדילוג שמתאפשר בתנאי שמתנתקים ומדלגים על ה'עבר' אל עבר ה'עתיד', שזה עניינו של ה'מצה' שאינו מאפשר למסגרת ה'זמן' שבטבע להשפיע ולהחמיץ את הבצק ולהיהפך לחמץ.

כל ההבדל בין חמץ למצה הוא בעניין ה'זמן'. החיפזון והזריזות והזהירות מפני השהייה בעשיית ה'מצה' אינה מאפשרת 'חימוץ', היא אינה מאפשרת למסגרת הטבע של הזמן להשפיע על ה'בצק' וברגע שהוא נאפה לפני זמן חימוץ, הוא 'מצה', כלומר: ה'מצה' שלא נתנו לה להחמיץ, מאפשרת לנו לטעום טעם של 'למעלה מן הזמן' בתוך מציאות הזמן שלנו.

 

'מצה' עניינה 'השגחה' שהוא 'למעלה מן הטבע'.

רבי נתן (ליקו"ה ברכת השחר ה) מבאר שמצה עניינה 'השגחה' שהוא 'למעלה מן הטבע', כי הטבע מכחיש את עניין ההשגחה על כל דבר ודבר, שזה עניין ה'חמץ'.

כי חמץ ומצה הם בחינת טבע והשגחה, כי מצה הוא בחינת השגחה, בחינת מן, בחינת לחם מן השמים, כמו שפרש רש"י (קדושין לח), עגה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן, כי נאפית בחפזון בלי רבוי תחבולות להחמיץ ולהטעים העסה כמו שעושין בלחם חמץ, כי מצה בחינת בטחון בהשגחתו יתברך לבד בלי שום עסק ומלאכה, כמו שכתוב (שמות יב) ויאפו את הבצק וכו' עגות מצות כי לא חמץ וכו' וגם צדה לא עשו להם. אבל חמץ הוא בחינת טבע, בחינת דינים שנמשכין מבחינת אלקים שהוא בגימטריא טבע, כמובא,

אם נעמיק קצת עוד בעניין ה'זמן', נבין שהעולם הזה הוא 'סדר זמן' והעולם הבא הוא 'למעלה מן הזמן'. ההבדל העיקרי ביניהם ש'העולם הזה' מסודר בסדר של זה אחר זה, דבר עוקב דבר, כי דבר סותר דבר אחר. אין דבר נמצא במקום אלא בהסתלקותו של השני. אין רגע חל אלא כשהרגע הקודם חלף . אם מקבלים שני דברים בבת אחת אחד סותר את השני ולא מקבלים אף אחד מהם (אלא אם כן שניהם מצטרפים להיות דבר אחד, כי אז הם פשוט דבר אחד) זה גם הטעם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כי אי אפשר לשתיהן לחול עליו אלא רק בזה אחר זה. 'העולם הבא' לעומתו, שם הכל חל בבת אחת ללא סתירות ובאחדות מלאה.

תכלית 'העולם הזה הגבולי' הוא לגלות את 'העולם הבא הבלתי גבולי' כאן ב'עולם הזה'. ה'זמן' וה'מקום' הם מהווים את ה'גבולי'. אם ה'זמן' אינו מכוון כל העת להיות מכוון ליעד הסופי שם מתגלה ה'למעלה מן הזמן' יש כאן החמצה של זמן. ה'זמן' החמיץ, הוא פיספס את 'תכליתו'. זה מהותו של ה'מצה'.

'מצה' זה דבר נקי. הוא הדבר בעצמו. כמו שהוא יצא מתחת ידו של הבורא. כשמכניסים עוד גורם של שהייה הוא מקבל טעמים אחרים. בעיקר הדבר, חיים של אדם צריכים להיות חיים רצופים מכוונים ליעד, בלי שהייה.

 

מי שמחמיץ את 'סדר החיים' שלו ב'שהייה', מאבד את הקשר האלוקי עם ה'מצה'.

'חימוץ' זה כשמוסיפים זמן שהות. זה מפסיק להיות 'עיקר החיים'. דבר שהוא 'עיקר החיים' עושים אותו מיד. אדם צריך לחיות את חייו, לחיות את 'עצם החיים'. ברגע שאדם מתעצל במצב של 'שהייה', הוא מפסיק להתעסק עם 'עצם החיים', והתורה אמרה: ושמרתם את המצות, לשמור על 'עצם החיים' שהוא ה'למעלה מן הזמן'. מי שמחמיץ את 'סדר החיים' שלו באמצעות עצלות ושהייה. מאבד את הקשר האלוקי עם המצה.

רבי נתן (שם) מבאר לנו שלאחר שאנו מכניסים את ה'למעלה מהטבע' בתוך ה'טבע', כלומר: להכניס את ההשגחה בתוך מסגרת הטבע. שנדע תמיד להתחדש ולעשות אתחול ל'זמן' חדש שמכוון ל'יעד' העתידי שלנו, מרגע זה ואילך כבר מותר לנו חמץ כל השנה. כי 'חג המצות' רומם אותנו למקום נקי מחמץ, שם התחברנו ל'אני ולא מלאך' מקום ה'פשיטות' וה'חירות', ולהמשיך משם את אור האמונה שתאיר לנו בכל השנה גם במקום ה'חמץ'.

וכמשל הידוע המובא בזוהר (ח"ב קפג):

משל למלך שהיה לו בן יחידי, ונחלה. יום אחד היה מתאוה לאכול. אמרו, יאכל בן המלך (מאכל של רפואה) רפואה זו, ועד שיאכל אותה, לא ימצא מאכל ומזון אחר בבית. עשו כן. כיון שאכל הרפואה ההיא, אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שהוא מתאוה ולא יכול להזיק לו.

סוד המצה שהוא 'לחם עוני' 'לחם החירות' המושך את כוחו ממקום שמעל ה'זמן', יש בו כח לרפא 'עוני' אחר, עניות מן הדעת, המקום של כל מחלות הגוף והנפש, כי מחלות הגוף הם תוצאה של ה'חטאים', ומקום ה'חירות' הוא מקום ש'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך'.

 

מקום ה'חירות',זה המקום של 'אני ולא מלאך', המקום של ה'בכבודו ובעצמו'.

זו הסיבה מדוע החמירה תורה בהוראות בדיקה וחיפוש אחר החמץ, עד שלא ייראה ולא יימצא. מקום החירות הוא מקום שאין שם אפילו היתכנות של צירוף והרכבה, לכן החיוב הוא להגיע למצב שגם אם יחפשו לא יימצא, רק אז נוגעים באלוקות עצמו, במקום החירות, במקום של 'אני ולא מלאך'. זו הדרגה שאנו אמורים לחיות בכל זמן של גאולה, כמו שכתוב (ירמיהו נ כ): 'בימים ההם ובעת ההיא נאום ה', יבוקש את עוון ישראל ואיננו, ואת חטאות יהודה, ולא תימצאנה'. זה המקום שגם אם מחפשים שם עוון הוא איננו ולא בנמצא, כי מקום ה'מצה' הוא מקום שיודע להמתיק כל סוג של 'חמץ' כל השנה, בתנאי שנכין את עצמינו לחג ה'פסח' בו ניתן לפסוח ולדלג מעל כל 'שאור שבעיסה' ולהביא ל'רצונינו לעשות רצונך' באחדות טוטאלית, שהוא מקום החירות שאין בו שום הרכבה וצירוף. מכאן ואילך אנו יכולים לאכול חמץ, כי בסופו של דבר לא מלאכים אנחנו וירדנו לעולם הזה בתוך החמץ, כדי לנקות את עצמינו מ'מחמצת החיים', ולראות את היעד שלנו כיעד שכולו 'מצה', כולו 'חירות'.

זה מה ששנינו במשנה הראשונה של פסחים, 'ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', כי העני לאמיתו של דבר נמצא בעולם הזה הכי פחות משועבד והכי חירותי שיש, כי זה שאין לו, הוא רק חסרון בעולם הזה, וזה שיש לו, הוא רק חסרון לעולם הבא, כי מרבה נכסים מרבה דאגה. ו'מקום הדאגה' הוא ההיפך מ'מקום החירות'. לכן אלו שיש להם נותנים 'מעות חיטים' כי באמצעות ה'צדקה לעני' הם מתחברים למקום החירות של ה'לחם עוני'.

זו הסיבה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוציא אותנו, לא על יד מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, כי כל אלו הם כוחות פרטיים השייכים לסדר הצירוף וההרכבה הסותר 'חירות' (מהר"ל גבורות ה' נה) באכילת מצה אנו מחוברים למקום החירות האמיתי ששם אין שום צירוף ומורכבות.

רבי נחמן תפס פעם והרים את המצה הקדושה בפסח, ואמר: כשאוחזים מצה ביד, אוחזים אלוקות ביד ( אז מ'האלט מצה אין דער האנט, האלט מען גאט אין דער האנט. (שיח שרפי קודש)

זו הכוונה, להחזיק אלוקות, להחזיק במקום הכי נקי מצירופים והרכבה, להיות מחוברים ל'בכבודו ובעצמו' ממש, לחיות במצב של 'למעלה מן הזמן' בתוך מסגרת ה'זמן'.

 

מה המשמעות של ה'כאילו' יצאנו ממצרים?

כעת ננסה להבין את מה שאמרו חז"ל (פסחים קטז) 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה עניינו של ה'כאילו'?

ר' צדוק (מחשבות חרוץ ח) מבאר שאף שכל אחד מישראל רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וזוכה לגילוי שכינה שהיה אז בכל דור ודור באותו לילה, מכל מקום מפני רוב הזוהמא של כל מיני רע שחלל הלב מלא מהם מצד השאור שבעיסה ושעבוד גליות שהם החוחים המקיפים את השושנה אף על פי שכבר ביערו החמץ לפי שעה מפנימיות מעמקי הלב עדיין עומד מקיף כיון שלא נתבער מהעולם לגמרי, ועל ידי זה אינו מניח לגילוי שכינה שבליל פסח לבוא להתגלות לבו רק הוא דרך העלם.

זה עניינו של ה'כאילו' כי בעצם כל אחד יוצא מהמצרים שלו, אלא שעדיין הכל ב'העלם'. אבל לאמיתו של דבר 'יציאת מצרים' של אז שואבת את כוחה מצורת היציאה של המצרים הפרטי של כל אחד ואחד, ולכן בכל דור ודור ה'יציאת מצרים' שלנו הוא חלק מה'יציאת מצרים' של אז.

וממשיך ר' צדוק (מחשבות חרוץ ט) וכותב:

וכמו שאמרו (פסחים קט"ז ע"ב) בכל דור ודור חייב לראות כאילו הוא יצא ממצרים דכל אחד מישראל משיג אור זה בניסן בכל שנה וכל דור, שאף על פי שמשוקע במקום שמשוקע יכול להתעורר פתאום לה' יתברך ולצאת מכל מיני השתקעות שהוא מצרים המצירים לים החכמה האמיתות דנפשות בני ישראל, והוא מצד הקדושה דלעתיד שיתגלה במהרה בימינו בימות המשיח שיש בכל נפש מישראל שיש להם חלק לעולם הבא.

אם רק ננסה לצאת מהמורכבות שלנו, ולהתחבר בתמימות לעולם של 'פשטות'. נצליח להפחית את השיעבוד לעולם שלם של 'בא לי' 'מתחשק לי' ו'אני רוצה', ועולם שלם של 'מה יאמרו' מה יגידו' ו'מה חושבים עלי'. ממילא נצליח להפחית כעסים מחמיצי חיים. נצליח להכניס ולחיות את הפסח מתוך כנות הכנעה ושמחה פשוטה, ואז נזכה בעזרת ה' לצאת ולהשתחרר מכל מה שמשעבד אותנו לחירות עולם.

 

רבונו של עולם!

אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ונתת לנו את 'חג הפסח', את 'חג המצות' את 'זמן חירותנו', זמן הגאולה, כדי שנקבל בכל שנה הזדמנות חדשה להתחדש ולהיוולד מחדש. הורדת אותנו לגלות מצרים כדי לגלות שלכל 'מצרים' יש 'יציאת מצרים', ועדיין רבונו של עולם! את ה'מצרים' אנחנו מרגישים חזק, אבל את ה'יציאת מצרים' אנחנו עדיין לא מרגישים ולא רואים.

 

רבונו של עולם!

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? בלילה הזה אנו שואלים אותך מה השתנתה הגלות הארוכה שלנו מכל הגלויות, מדוע הגלות שלנו כל כך ארוכה? מדוע אתה משאיר כל כך הרבה דורות רק עם תקווה, ללא שהצליחו לממש את תקוותם? רבונו של עולם! שאלת השאלות של הלילה הזה היא: עד מתי? עד מתי נהיה נתונים למכים? עד מתי צד הרע יעשה בנו מה שהוא רוצה? איזה עם אתה רוצה לגאול, אם לא תגאל אותנו עכשיו?

 

רבונו של עולם!

עבדים היינו לפרעה במצרים, כי נמכרנו אנחנו בדור הזה לפרעה מסוג אחר, ולמצרים אחר לגמרי. כולנו מכורים ומשועבדים לרדיפה אחרי הנוצץ שמתברר כ'כלום'. בכל בוקר מחדש מתגבר עלינו ומתחדש עלינו אותו 'שאור שבעיסה', לגנוב מאתנו את הרצון הפנימי שלנו שכל כך רוצה להיות שלך. רבונו של עולם! עבדים היינו ולדאבוננו אנחנו מרגישים ש'עבדים' נשארנו. אז איך אנחנו יכולים לקיים את 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים?

 

רבונו של עולם!

אנא ממך! בחג האמונה הזה, תאיר בנו את אור האמונה, שמשהו יתרומם אצלנו. תלמד אותנו איך לדלג ולפסוח על כל הקשיים, מרירות החיים וייסורי הנפש המלווים אותנו בכל הזמנים. וגם אתה אם אתה רואה בנו סיבות שעדיין אינם מאפשרים לך לגאול אותנו ואת עצמך מעול הגלות הקשה הזו, תקיים את מה שאתה אמרת, 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות', תקיים את מה שאתה בכבודך ובעצמך עשית, שפסחת עלינו ודילגת עלינו כי ראית אותנו מתבוססים בדמינו ואמרת לנו: בדמייך חיי! בדמייך חיי! אנא! בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, תן לנו כבר לשיר לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

 

[1] המאמר מבוסס חלקית על שיעוריו של הגר"מ שפירא ו'לילה כיום יאיר'.

תגובות

No comments found.
641
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
י"ד חשון ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.