כמה??? כמה אפשר לסבול את 'כאב החסר'?

לכל אחד יש ‘משכן’ בלב ובתוך כל משכן יש ‘מנורה טהורה’ שיש בה כח להאיר ולגלות את המציאות האמתית של החיים. אם רק נשמור על ‘שבעת קני המנורה’ האישיים ונקדש אותם, נמשיך עלינו ‘דעת מופלאה’ שמשלימה לנו את כל החסרונות, וסוגרת לנו את כל האוברדרפט הנפשי, ומאפסת את כל הקשיים והמצוקות שממיתים לנו את החיים.

אם נשאל כל אחד מאתנו, מה חסר לנו? נציג בוודאי רשימת מכולת ארוכה של ‘חסרים’ ו’חסכים’, שבהם אנו תולים את כל הבעיות שלנו, הטרדות שלנו, והבלבולים שלנו. אם רק היו נשלמים לנו כל החסרונות היינו בעולם שכולו טוב.

בעצם כל החסרונות שאנו מרגישים אם זה בענייני פרנסה, בריאות, ייסורי נפש ונחת מהילדים, בסופו של דבר אנחנו אומרים: חסר לנו אור בחיים, חסר לנו אושר ושמחה.

במהות שלנו יש לנו תשוקה לטוב, אנחנו רוצים להיות טובים ולהשתייך למקום של הטובים. קשה לנו עם המקום המביך שאנחנו מוצאים את עצמינו פעם אחר פעם במצב רוח מרופט. קשה לנו עוד יותר עם הנחמה שמנחמים אותנו שעוד יהיה טוב, ויגיעו ימים טובים. תחושה קשה של תקווה ללא כיסוי.

במצבים שהחסרונות מעיקים ומכאיבים ללא רחמים, אם זה כואב בכיס בגוף או בנפש, הכי מתבקש זה להתייאש. אין לנו כבר כח לקוות, אין לנו כבר סבלנות להמתין לטוב. אנחנו רוצים את הטוב כאן ועכשיו. ואם הטוב לא יגיע, הייאוש כבר יצבע לנו כל סוג של רע בצבע של טוב.

אם נעמיק במה שחסר לנו באמת. חסר לנו הבנה אמתית של מציאות החיים. אנחנו מרגישים אבודים מול עולם כל כך גדול, עד כדי כך שתחושת הפספוס מלווה אותנו בכל רגע. ככל שנרדוף אחרי מאוויי החיים, כך תחושת הפספוס תגדל. כי אף פעם לא נוכל להכיל את כל היקף האפשרויות העצומות שהעולם הגדול מזמין לפתחינו. בכל בחירה שנבחר בחיים, תמיד הבחירה תהיה העדפה של אפשרות אחת מבין אלפי אפשרויות נוספות. כל חוויה שבחרנו לחוות היא אחת מבין אלפי חוויות שלא חווינו. כל ריגוש שדוחף אותנו, משאיר אחריו המון ריגושים מאוכזבים.

כאשר תחושת הפספוס רודפת אותנו, אנחנו לא מרגישים בטוחים במקום שלנו. הספקות והלבטים מכרסמים כל הזמן את וודאות ההחלטות שלנו. אין לנו קרקע יציבה. החיים הופכים להיות רדופים ולא רגועים. ים של נעלמים מקיפים אותנו ומשאירים אותנו תלושים ומנותקים, עצובים וכועסים, תחת הכחשה מתמדת של מי שהיינו יכולים להיות. אנחנו עייפים כבר מלשאול בפעם המי יודע כמה… למה?… למה דווקא אני?… למה דווקא אצלי?…

בעצם מה שחסר לנו באמת זו הרגשה ותפיסה נכונה של החיים, חסר לנו אמיתות הרגשת הלב, חסר לנו נקיות וטהרת הלב. חסר לנו קולטנים נכונים של אור ובהירות הדעת, חסר לנו חיבור נכון למקור החיים.

 

ככל שאדם מחובר יותר כך הוא פחות מרגיש את תחושת ה’חסר’.

רבי נחמן אומר: (ליקו”מ כא יא) כל החסרונות והייסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות. כי כל החסרונות הם מתולדות המוות, ואין שום אפשרות להרגיש את החיים באמת אלא אם כן יש לנו דעת, כי הדעת מחברת אותנו לחי החיים שחי לנצח, כמאמר החכם: ‘אילו ידעתיו הייתיו’, כלומר: במקום הידיעה שם אני נכלל. כי עיקר האדם הוא השכל, ובמקום שחושב האדם שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השי”ת, הוא שם ממש, וככל שהוא יודע יותר כך הוא נכלל יותר בשורשו שהוא השי”ת. זה מה שנקרא חיבור למקור החיים.

רבי נחמן מדגיש שמאחר והדעת עניינה חיבור, ככל שאדם מחובר יותר כך הוא נכלל בשורש השלימות ששם אין חסרון כלל. הרי שככל שהאדם ממשיך על עצמו ‘דעת’ כך הוא מרגיש פחות ‘חסר’ ויותר קרוב אל השלימות, וכמו שכתוב: דעת קנית מה חסרת, דהיינו אם יש דעת יש שלימות.

ה’דעת’ אומר רבי נחמן היא נחמה, ותפקידה של הנחמה זה לא להחזיר ולהחיות את סיבת האבלות, אלא נחמה זו ‘דעת’ שמאפשרת לנו לראות בתוך ה’חסרון’ ‘שלימות’. בהמה לעולם לא תרגיש את תחושת החסר. גם כשאין לה מה לאכול היא לא עוברת חווית עוני. תחושת החסר היא בראש, וברגע שאדם יש לו דעת כלומר: הוא מקבל השראה של חיבור ללא תחושה של ‘חסר’. במצב כזה גם אם יחסר לו משהו באמת, הוא לא ירגיש את עצמו כ’חסר’.

 

כאשר אדם חי מציאות של שלימות הוא שלם עם עצמו גם במצב של חסרון.

כאשר אנחנו מגדירים אדם ‘חסר דעת’ הכוונה שאין לאדם הזה תפיסה נכונה של המציאות. חכמת החיים היא לתפוס את המציאות נכון, בצורה כזו שכל מאורע שעובר עלינו לא תביא אותנו לסילוף ראיית ותפיסת המציאות. אפשר להסתכל על העולם כעולם שכולו חסרונות, ואפשר להסתכל ברובד יותר עמוק ולהבין שבורא עולם ברא את החסרונות כדי לגלות שם שלימות. וככל שהחסרון יותר גדול, כך עוצמת גילוי השלימות. וכאשר אדם חי מציאות של שלימות הוא שלם עם עצמו גם במצב של חסרון, כי השמח בחלקו נקרא עשיר, עשיר במובן הזה שלא חסר לו כלום, וזה קורא כאשר הוא שמח בחלקו, ב’חלק אלוק ממעל’, שהוא החלק השלם שאינו נפגם לעולם. זו נקודת החיבור זה מה שנקרא אור הדעת.

הדעת היא אור שמאפשרת חיבור ללא מחיצות, חיבור של אחדות כתוצאה של גילוי כל הנסתרות וכל סוג של נפרדות. כמו שכתוב: ‘אתה הראית לדעת’ (דברים ד לה) ופירש”י, ‘הראית’ – כתרגומו אתחזיתא כשנתן הקב”ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר ‘אתה הראית לדעת’.

 

שתי משמעויות למושג ‘אור’.

המושג ‘אור יש לו שתי משמעויות. משמעות אחת, ‘אור’ משמעו ‘גילוי’, כלומר, אור שמגלה ולא מאפשר לשום צללית להסתיר משהו מהאור הזה. זה מה שנקרא ‘אור הגנוז’ אור שכל תפקידו הוא גילוי כל מה שגנוז ונסתר. אור זה האיר בתחילת הבריאה כאשר הקב”ה אמר ‘יהי אור’ והאור הזה האיר את כל החושך אשר על פני תהום. לא נותרה פינה בכל הבריאה שלא ניתן לראות בה ובתוכה באמצעות האור הזה. האור הזה תפקידו בעצם לגלות איך שכל הבריאה כולה אלוקות ו’לית אתר פנוי מיניה’. זה מה שנקרא שהאור הגנוז האיר ‘מסוף העולם ועד סופו’, כלומר ראו דרכו את כל הסופיות של התכליות, שהוא גמר התיקון. כל תכלית הבריאה הייתה פרוסה ונגלית לאדם הראשון לפני החטא.

ויש אור נוסף, שתפקידו אך ורק לשמש אותנו. האור שמאפשר לנו לנוע במרחב המקום והזמן של היקום בין כל החלקים המרכיבים את היקום כולו. אין לאור הזה שום כח להאיר מעבר לצללים. כל צל קטן מנצח את האור הזה. לאור הזה אין כל כח של גילוי. כי גילוי זה כח שמגלה נסתרות, כלומר, שאין דבר נסתר מול כח הגילוי.

 

כל זמן שתפיסת המציאות שלנו היא רק מה שנגלה מול עינינו, אנחנו בבעיה קשה.

תפיסת המציאות בצורה נכונה זה אומר שהגילוי מגלה לי את ה’אחרית’ של ה’ראשית’. זהו ה’ויהי אור’ שמגלה את המציאות האמתית. זה אור שמאפשר תפיסה ברובד עמוק יותר מהי מציאות החיים שעל פיה אנחנו אמורים לחיות.

המילה ‘מציאות’ היא משורש ‘מצא’. והשורש ‘מצא’ יש בו שתי משמעויות מנוגדות. מצד אחד מציאה שדורשת יגיעה כמו שאמרו: יגעת ומצאת תאמין. מצד שני מציאה היא מציאת דבר ברחוב באקראי.

כח הבחירה שלנו נמצא בנקודה זו, באיזה עיניים לראות את המציאות של החיים. האם לראות את המציאות כפי שהיא נקרית בדרכינו, סוג של ראייה שטחית של ‘כאן ועכשיו’, סוג של ‘אכול ושתה’ כי מחר נמות. סוג של ראייה לטווח קצר. הסתכלות כזו על החיים לא דורשת מאמץ ויגיעה, החיים זורמים וזורמים עם החיים. ועל זה צווח הנביא: (ישעיה כט יג) ויאמר ה’ יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אתי, ‘מצות אנשים מלמדה’. הפסוק הזה מבטא את סגנון החיים השטחיים. בלי לב ובלי התחדשות, הכל משפה ולחוץ. כאשר החיים הם בסגנון הזה, אנשים רצים ורודפים יומם ולילה למלאות את חסרונותיהם, ותמיד הם בטוחים שהצעד הבא יביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה, עד שהאמת המרה שוב מתבררת להם כמלאת חסרונות יגונות ואנחות.

כל זמן שתפיסת המציאות שלנו היא רק מה שנגלה מול עינינו, אנחנו בבעיה קשה. כי מציאות החיים ברובד השטחי מנגישה לנו כל הזמן תשוקות להתחלות חדשות ללא שיש בהם שמץ של ‘תכלית’. כל מה שיש למציאות הקיימת כאן בעולם להציע, אלה רק הצעות חדשות לטעימה. ברגע שחווינו ומימשנו, החוויה מתבררת ככזו שאין לה חזון ואין לה המשך. זו הסיבה שככל שאנחנו צוברים יותר טעימות מהעולם הזה, אנחנו מרגישים חסרים יותר. כי כל טעימה משאירה אותנו עם ‘ראשית’ ללא ‘אחרית’. כמו שכתוב על עמלק: ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד. כל טעימה של ‘ראשית’ מהסוג של ‘עמלק’ משאיר אותנו עם אבידה קשה שהופכת אותנו ל’חסרים’ יותר.

או שאנחנו בוחרים להסתכל על המציאות כדבר שצריך לחפש ולהתייגע בשבילו, זו הסתכלות מתוך עצימת העיניים, כאשר אנחנו עוצמים את העיניים מ’חיזו דהאי עלמא’, אנחנו מתחילים לראות עומקים עמוקים יותר של המציאות, אנחנו מתחילים לחיות מתוך הבנה שלכל ‘ראשית’ חייב להיות ‘תכלית’. אלו חיים תמידיים מתוך גילוי.

 

המנורה כולה הייתה ‘מקשה אחת’, כדי שכל כולה כמקשה אחת תייצג את גילוי מציאותו ית’.

על המנורה בבית המקדש כתוב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. על פי דברי רש”י ודעת חלק מהמפרשים, סדר הדברים הוא כך:

שלשת הנרות מכל צד של המנורה היו מכוונים מול הנר האמצעי, והוא הנר שנקרא ‘נר המערבי’ (שפנה מערבה מול קודש הקודשים) שדלק בנס כל יום בלי יחס לכמות השמן שהייתה בו, ונס זה היווה עדות שהשכינה שורה בישראל.

ורבים שואלים מדוע כתוב יאירו שבעת הנרות? ששת הנרות היה צריך לכתוב, שהרי ששה מכוונים כנגד הנר האמצעי.  התירוץ הוא בעומק העניין, שהמנורה נתנה ביטוי לשני סוגי אורות ששולטים בעולם.

מצד אחד, אור גבולי שכפוף לשמן ופתילה, ככל שהשמן מזוקק יותר והפתילה טובה יותר כך האור יאיר טוב יותר. ברגע שהשמן נגמר או שהפתילה חלשה, האור ידעך עד לכיבויו המוחלט. אור זה יש בו אך ורק לשמש את מה שמסביב האור. האור מאפשר קיום בתוך המציאות הקיימת. אין באור הזה שום כח של גילוי.

מצד שני, נר המערבי שדלק בנס, כל כולו גילוי מציאותו ית’, אור ששום דבר לא יכול להסתתר ממנו, אור שרואה בכל סוג של פירוד את אחדותו ית’, אור שמעיד ששכינה שורה על כל אחד מישראל. אור זה אינו מאפשר הסתרה.

לכן התורה כתבה ‘יאירו שבעת הנרות’, שכל ששת הנרות הגבוליים יהיו מכוונים לנר הבלתי גבולי, עד שכל שבעת הנרות יאירו אור בלתי גבולי. שגם האור הגבולי ייהפך בסופו של דבר לאור שכל כולו גילוי. לכן המנורה כולה הייתה מקשה אחת, כי מטרת המנורה היא שכל כולה כמקשה אחת תייצג את גילוי מציאותו ית’, בתוך עולם שניתן להחליפו בתפיסת מציאות אחרת.

 

ללא שאדם יבין שכל החסרונות שלו מן ה’דעת’, הוא לא יבין עד כמה הוא זקוק ל’דעת’.

כמה אושר ושמחה אנחנו מרגישים כאשר אנחנו חיים בתוך תפיסת המציאות הנכונה, כאשר אנחנו מכוונים ושייכים ליעד הנכון, זה רגע מכונן בו אנחנו מרגישים את ה’ואני קרבת אלוקים לי טוב’, רגע בו אנחנו קולטים שמה שגורם לנו להרגיש כל כך חסרים, ומה שגורם לנו להישאב לדחפים שמנסים כביכול להרגיע את עומק תחושת החסרון, כל זה רק בגלל חסרון הדעת. שאם רק נתחבר לידיעה שמה שחסר לנו באמת זה ‘דעת’, נהיה שייכים ל’מבקשי הדעת’ ש’כאב החסרון’ מופקע מהם.

המהר”ל מבאר (נתיבות עולם א נתיב התורה יד) שזו גם הסיבה שתיקנו את הברכה הראשונה מבין הבקשות בשמונה עשרה, ברכת ‘אתה חונן לאדם דעת’. כי הדבר הראשון שעל האדם לבקש זה על ענין הדעת. כי ללא דעת אדם לא יכיר את המציאות איפה הוא חי, וידמה לבהמה.

המהר”ל מדגיש שבעיקרון ברכה זו אינה מתחילה כדרך בקשה, משום שהשי”ת משפיע על כל פנים דעת לכל אחד, והבקשה של ‘חננו מאתך’  זה על תוספת בינה ודעת, שגם אם בורא עולם משפיע דעת לכל אחד, לא כל אחד זוכה לזה ללא שיבקש להיות מושפע בדעת.

בעומק העניין הכוונה, שראשית אדם צריך לזהות שמה שחסר לו זה דעת, ורק אז יבקש על חסרונו האמיתי שזה ‘דעת’. כי ללא שאדם יבין שכל החסרונות שלו מן הדעת, הוא לא יבין עד כמה הוא זקוק ל’דעת’.

זה גם ההסבר היוצא מדברי רבי נחמן, שכל החסרונות מהדעת, (ליקו”מ תורה כא) רבי נחמן מצטט את הפסוק בדניאל (ב כא) ‘יהיב חכמתא לחכימין’ שהקב”ה מעניק חכמה לחכמים, ואת הפסוק (שמות לא ו) ‘ובלב כל חכם לב נתתי חכמה’, שמקבל הדעת צריך שיהיה לו דעת. ורבים שואלים: ההגיון אומר הפוך, שהקב”ה צריך לתת חכמה לטיפשים, כי אם הוא נותן רק לחכמים, איך החכם המקבל חכמה, קיבל את חכמתו הראשונה?

העניין הוא שהדעת והחכמה הראשונה, זה הזיהוי וההכרה שמה שחסר לנו זה ‘דעת’. וברגע שאנחנו יודעים שמה שחסר לנו זה דעת, אנחנו מבקשים ומתפללים: ‘רבש”ע! תשפיע עלינו דעת, באופן שימלא את כל החסרונות שלנו, ולא נרגיש כל הזמן את תחושת החסר, ואת הרעב הנורא, לצרוך את מה שהעולם הזה מזמין ומנגיש לנו באופן מידי’.

 

למה קשה לנו לשמוח בתוך כל ‘תחושת החסרון’?

שמחה אמתית נובעת מתחושת חווית השלימות. כל תהליך שמגיע לסיומו מביאה שמחה. מה שעוצר את השמחה זה מצב תקוע. מצב שלא זז ולא מתקדם. הנפש זקוקה למרחבים בלתי גבוליים, וכל מה שמיצר ועוצר התרחבות, מביא אתו עצבות. אדם עצוב זה אדם שמרגיש שהחיים לא מתקדמים לשום מקום אדם שמח זה אדם שמרגיש תחושת התרחבות, תחושה של יציאה מתוך הגבולות הצרים שלו. אדם מרגיש שמחה רק עד כמה שהוא קולט וחש וחווה משהו שמוציא אותו מהגבולות הצרים ומחבר אותו למערכת של ‘יציאה מהגבול’.

 

‘דריכה במקום’ זה עצבות, ‘התקדמות בחיים’ זה שמחה.

הגמרא (סוכה ז א) מבארת את ההבדל הקטן בין שחוק לעצבות בעניין שיעורו של ‘טפח’ שהוא רוחב ארבע אצבעותיו של אדם. יש טפח שנקרא ‘טפח עצב’, כלומר, שהאצבעות דחוקות וצמודות זו לזו, כדרך אדם עצוב ששפתיו צמודות וחתומות. ויש מה שנקרא ‘טפח שמח’ כלומר, שהאצבעות מרווחות כדרך האדם השוחק ששפתיו פסוקות ומרווחות (רבנו חננאל עירובין ד א).

פירוש הדבר שכל מה שנמדד בגבולות מדויקות, ללא אפשרות של חריגה מהמקום ה’צר’, נחשב כמצב ‘עצוב’. וכל מה שנמדד בצורה שתמיד יש בו יותר ממה שחשבנו, דהיינו, יש בו יותר מהגבולות שאנחנו מכירים, זה נחשב כמצב ‘שמח’.

הרמח”ל בספרו ‘אדיר במרום’ (בסוף הקטע: אשגחותא דעינא תתאה), משליך מסוגיה זו על ‘סוד השחוק’ שהוא ‘ריווח האורות’, כלומר, תופעת השחוק היא תופעה של גילוי מעבר לגבולות שלנו, וזה מה שנקרא ‘ריווח האורות’ זה אור שיש בו יציאה מהמקום הצר, יציאה מהגבולות. כל גילוי הוא דבר חדש שנולד, לכן זה מביא שמחה, כי מדובר בתוספת שלא היתה קודם לכן.

כאשר אדם מחפש בחיים אור שיש בו גילוי, אור שמזהים בו את כל המרחב, את ה’ראשית ואת ה’אחרית’, אור שמזהים בו את התהליך ואת היעד, זה מביא שמחה מתוך שלימות, כי זה מעיד על תפיסת המציאות באופן הנכון.

כאשר אדם בז לכל מופעי האורות הנוצצים של עולם השקר, כאשר הוא אינו שבוי בקסמיהם של הבזקי הפיתוי של אשליית האור, כאשר הוא מצליח לעצום את עיניו מאותו ‘חיזו דהאי עלמא’, מאותו ‘כח המדמה’, שמצליח לשוות לחיים הזמניים כאן, מציאות שיש בה כביכול אחיזה במציאות, זה מצביע על זיהוי נכון של תכלית החיים. היינו, לחיות בתוך תהליך בצורה מכוונת ליעד, בצורה ששוללת כל סוג אחר של תפיסה שטחית על החיים ומשמעותן.

 

איך זוכים להכרה שמה שחסר לנו זה ‘דעת’?

רבי נחמן מבאר שהדרך להשגת אותה דעת מַשְׁלִימַת כל החסרונות, היא על ידי ‘קדושת שבעת הנרות’. רבי נחמן מביא את הזוהר (תיקו”ז יג ב) ‘מנרתא דא רישא’ (המנורה היא סוד ראש האדם) וכשם שהמנורה יש בה שבעה קנים כן יש לְפָּנָיו של האדם בראש שבעה נקבים, שהם שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נקבי האף, והפה.

רבי נחמן רואה בשבעה נקבי הראש היתכנות של ‘מערכת בלמים’ שמסוגלת למנוע סחף אל עבר פיתויי העולם הזה. העיניים יש להם יכולת עצימה, כמש”כ: (ישעיה לג טו) ‘עוצם עיניו מראות ברע’. האוזניים יש להם יכולת הקשבה סלקטיבית, להקשיב רק לדברי חכמים, כמש”כ: (משלי כבי ז) הט אזניך ושמע דברי חכמים. נחירי האף מסמלים יראת שמים, כמש”כ: (ישעיה יא ג) והריחו ביראת ה’. הפה יש בו כח להישמר לבלי להוציא שקר מפיו [כמש”כ (שמות כג ז) ‘מדבר שקר תרחק’, דיבור שקר הוא רק בפה. התורה מדגישה מ’דבר’ שקר, כלומר האיבר היחיד שמסוגל לייצר שקר זה הפה בכח הדיבור]

כל האיברים הללו כאשר הם מתפקדים נכון והמח נקי ומשוחרר, הם מאפשרים למערכת החשיבה לקלוט בבת אחת במהירות עצומה שפע של אור והשראה רוחנית גבוהה, ומעוצמת מהירות המחשבות נולד חום שמבעיר את הלב ומלהיב אותו עד שהוא מסלק ממנו כל סוג של רוח שטות, והלב זוכה ל’טהרת הלב’. וכך רבי נחמן מבאר את הפסוק ‘בהעלותך את הנרות’ אומר רש”י: עד שתהא שלהבת עולה מאליה. כאשר אדם מעלה ומקדש את שבעת הנרות שלו הוא גורם על ידי מהירות תנועת המחשבות הטהורות להמשיך על עצמו שפע אלוקי שזו דעת המנחמת את תחושת החסרון ומגלה לו שהחסרון האמתי של האדם זה ‘חסרון הדעת’, ועל ידי המוּדָעוּת שמה שחסר לו בעצם זה ‘דעת’, הוא ממשיך על עצמו עוד דעת שמשלימה ומאפסת את החסרונות. בנוסף על ידי העלאת וקדושת הנרות האישיים, הלב זוכה להתלהב ולגרש את הרוח שטות והופך להיות ‘לב טהור’.

 

שימוש נכון ב’מערכת הבלמים’ במדרון החלקלק של החיים, ממשיך אור והשראה.

כאשר רבי נחמן מדבר על ‘קדושת שבעת הנרות’ הוא מדבר על דבר ששווה לכל נפש. כל יהודי יש בו כח לבלום את עצמו ולהשתדל לעצום את עיניו מראות ברע. גם אם זה לא הולך לו כמו שצריך, עדיין עצימת עיניים של פעם אחת יש לה כח עצום שאין לתאר וכך בשאר איברי הפנים של האדם, כאשר האדם מחזק את עצמו ביראת שמים פשוטה, כלומר: כן זה כן, ולא זה לא, בתמימות ופשיטות, הוא בונה ומחזק את מעשה המנורה שלו. אדם שמונע את עצמו מלהקשיב לכל רעשי הרקע ומפחית מעוצמת הסקרנות שלו לקולות ולצלילים מְיַיצְרֵי אשליות חיים, וגם נמנע להוציא שקר מפיו, הוא הופך את הפנים שלו ל’פני המנורה’ שיש בהם כח לתפוס את מציאות החיים באור אחר לגמרי, באור שכל כולו גילוי והשראה, כתוצאה משימוש נכון ב’מערכת הבלמים’ במדרון החלקלק של החיים.

אין לשער איזה ערך יש לפעם אחת שאדם מחליט לקדש את מערכת הפנים שלו וממשיך על עצמו שפע אלוקי של ‘דעת מנחמת חסרונות’. דעת שמחברת את כל מצבי הפירוד לאחדות אלוקית אחת, דעת שיש בה התגלות והשראה אין סופית שמכח מהירות ההשראה היא מייצרת בערה ומלהיבה את הלב, מנקה אותו ומזככת אותו מכל סוגי ה’רוח שטות’, והופכת את האדם מאדם ‘חסר דעת’ שיודע להאשים את כל העולם ואת עצמו בצרותיו ובייסוריו בגלל כל מה שחסר לו, לאדם שמזהה את הבעיות שלו ב’חסרון הדעת’, ומתפלל וצועק להשי”ת שיזכה לקדש את עצמו ולהמשיך דעת שיש בה נחמה לכל הצרות והייסורים שלו.

 

‘צעקה’ מתוך עומק תעלומות הנפש, יש בה ביטוי של ‘שלימות’.

רבי נחמן מוסיף שהצעקה חיונית מאד לשלב הראשוני של זיהוי כל הבעיות כ’חסרונות חסרי דעת’. על מנת שאדם יצליח להגיע למצב בו הוא מזהה את הבעיות שלו כ’חסרונות מן הדעת’, הוא חייב לצאת ממצב של קטנות וצרות המחשבה, להתבונן, להרחיב ולפתח את החשיבה לרמה כזו עד שיבין ששום דבר חומרי לא יצליח להשלים את מה שחסר לו ולהרגיע את הרעב המטורף לכל מה שזז כאן בעולם.

הצעקה יש לה כח ייחודי של ‘שלימות’. כאשר אדם צועק באמת, הצעקה יוצאת מעומק תעלומות הנפש. הצעקה לא אמורה לתת הסבר כלשהוא על מצב כלשהוא. הצעקה מנכיחה את המיקום שלנו בתוך הנעלם. ורק בורא עולם שהוא יודע תעלומות איך נעלמה מאתנו הדעת הנכונה, איך הפכנו ל’כסיל בחושך הולך’, איך הגענו למקום הזה שתפיסת המציאות שלנו כל כך מוטעית. הוא שומע את הצעקה ומוליד לנו ‘דעת’ ו’שכל’ כדי שנתעורר מרבצנו, ונבין שמה שחסר לנו זה ‘דעת’. כאן ה’דעת’ הבסיסית והראשונה שלנו, מובילה לשלב מתקדם, לשמור ולקדש את ‘שבעת הנרות’. עד שבכל פעם שנקדש במשהו את ‘שבעת הנרות’, נמשיך על עצמינו דעת וקרבת אלוקים מנחמת, ממקום של  ‘שלימות הדעת’ שלעתיד, שתנחם את כל החסרונות שלנו, באופן שכל החיים נבקש רק לדעת את ה’.

 

להיות שייכים כאן ב’הווה’ ל’עולם העתיד’, ‘עולם שכולו טוב’.

לסיכום: תחושת ה’חסר’ תלווה אותנו תמיד כל זמן שתפיסת המציאות שלנו היא ללא ‘דעת’. כל מה שנעשה בכדי למלאות את ה’חסר’ אף פעם לא יניח את דעתנו. כל מה שנבחר, יתלוו לזה רעשי רקע של פספוס, שמא אם היינו עושים אחרת התוצאה הייתה טובה ומושלמת יותר.

העולם הזה הוא עולם הפירוד. כל דבר מוגדר יש לו גבולות, וכל מה שיש לו גבולות אין לו שלימות ונחשב כ’נפרד’. גם  הרכבה של שני חלקים שיוצרת משהו חדש גם הופכת ל’נפרד’ חדש עם גבולות מוגדרים, ושוב הדבר ‘חסר’ מהמושג ‘שלימות’.

זו הסיבה ששום דבר בעולם לא יכול לעמוד בציפיות ולספק לנו את צרכי הגוף והנפש כפי שאנחנו רוצים באמת. כי תחושת ה’חסר’ נובעת ממקום אחר, מתשוקה עמוקה בנפש למשהו גבוה ונשגב יותר. לכן אין פירוד יכול להשלים פירוד אחר, ולעולם לא נִשְׂבַּע ממראה עינינו וממעשי ידינו, כל זמן שעולם החומר מנסה להשלים צורה באמצעות חומר אחר.

הדעת היא היפך הפירוד. הדעת היא שלימות החיבור, כמו שכתוב: ‘דעת קנית מה חסרת’. ככל שהדעת גודלת בנו, יש לנו יותר חיבור. וככל שיש לנו יותר חיבור, תחושת ה’חסר’ פוחתת, והנפש מקבלת ‘שלימות’, ומאחר ושלימות הדעת שייכת לעתיד לבוא כמו שכתוב: ומלאה הארץ דעה את ה’, הרי ככל שאנחנו מביאים את עצמינו לקבלת השפעה של ‘דעת’, כך אנחנו הופכים להיות שייכים כאן בהווה לעולם העתיד, ל’עולם שכולו טוב’.

 

להערות והארות: kalmanb@gmail.com

תגובות

No comments found.
186
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
י' תמוז ה'תשע"ח
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.