האם אנחנו מתמודדים עם החיים או שהחיים מתמודדים אתנו?

לא פעם אנחנו מרגישים שההתמודדויות והקשיים של הדור הזה, הם בלתי אפשריים. מהר מאד אנו מסיקים שמול מבול ושיטפון כזה של אפשרויות הפיתוי, צריך להרכין ראש ולהיכנע במודע לשצף קצף המבול שעוקר ושוטף את המקומות הכי יפים שלנו בנפש, והופך את החיים שלנו לחיים בלויים ומֶסְמוּרְטָטִים. המצב עגום עד כדי כך שבשביל להשאיר אותנו עם מעט כבוד עצמי, אנחנו משכנעים את עצמנו בוודאות שזה מקסימום צורת חיים שניתן להגיע בדור הזה.
איך מתמודדים עם זה? האם זה אפשרי?

בס"ד

איך מגלים פתחי מילוט בכל מצבי החושך?

איך ניתן להחזיר לעצמנו את האמונה בעצמנו?

יש לכל אחד מאתנו שלב בחיים שבו אנחנו מרימים ידיים ומנמיכים ציפיות… זה לא שלב של ייאוש טוטאלי. אבל זה שלב שבו אנחנו משלימים עם המצב, ומנסים לשרוד את החיים מהמקום הנמוך שמצאנו את עצמנו מתגוררים שם.  מפעם לפעם מציף אותנו כאב של פספוס ואובדן דרך, אבל מהר מאד הכאב מודחק הצידה, ופרשנות גאונית מצליחה לפלס לה דרך, ולהסביר (לעצמנו) בהגיון רב, מדוע המצב שלנו הוא לא נורא ואפילו נורמלי לחלוטין.

אנחנו יודעים להתנחם בצרת רבים… מרוב שאנחנו מצדיקים את המקום שאנחנו תקועים שם, אנחנו מצפים שיגידו לנו תודה על כך שאנחנו לא גרועים יותר. אנחנו אוהבים לנצל כל בדל של התחזקות ולתת לה פרשנות משלנו, שיש בה להעניק אמפטיה לחולשות שלנו, והצדקה לחוסר המחוייבות שלנו לחיים.

החושך מתאמץ כל הזמן להחשיך לנו את הגבולות שלו עצמו.

זה לא נובע חלילה מכוונות רעות, אלא פשוט, כורח נסיבות החיים הצליחו להחליש לנו את האמונה בעצמנו. אבדה לנו האמונה והתייאשה לנו התקווה, שגם אחרי מאות ואלפי ניסיונות חוזרים למצוא פתחי מילוט לחושך שאנו שקועים שם, וממשיכים לגשש באפילה. עדיין… עדיין יש תקווה איך להאיר לנו את החושך ולגלות בתוך החושך, פתחי מילוט. כל מהותו של החושך זה לספר לנו סיפור שהחושך הוא נצחי, כדי שנשלים עם המצב העגום. על החושך נאמר (איוב כח ג) 'קץ שם לחושך', למרות שעל כל דבר בעולם יקוץ הקץ, אבל הפסוק מדגיש את קיצו של החושך, דווקא משום שהחושך מתאמץ כל הזמן להחשיך לנו את הגבולות שלו עצמו. ורק כאשר אנו מודעים היטב לגבולות החושך, אנחנו גם מודעים שמחוץ לגבולות החושך יש אור בהיר צח ומצוחצח וקרבת אלוקים אין סופית.

מבול אפשרויות הפיתוי עוקר ושוטף את המקומות היפים שלנו בנפש.

לא פעם אנחנו מרגישים שההתמודדויות והקשיים של הדור הזה, הם בלתי אפשריים. מהר מאד אנו מסיקים שמול מבול ושיטפון כזה של אפשרויות הפיתוי, צריך להרכין ראש ולהיכנע במודע לשצף קצף המבול שעוקר ושוטף את המקומות היפים שלנו בנפש, והופך את החיים שלנו לחיים בלויים ומֶסְמוּרְטָטִים. המצב עגום עד כדי כך שבשביל להשאיר אותנו עם מעט כבוד עצמי, אנחנו משכנעים את עצמנו בוודאות שזה מקסימום צורת חיים שניתן להגיע בדור הזה. יש בנו פחד מוסווה מכל בדל וחשש של מחוייבות וסגירות. קשה לנו עם גבולות. קשה לנו עם יגיעה, קשה לנו עם עמל… נחמד לנו מאד לקרוא על המושגים הללו בסיפורים של פעם… אבל חס וחלילה לנסות ליישם אותם על החיים שלנו… כביכול אנחנו דור חלש מידי… וזה נכון… אבל אנחנו עושים שימוש ציני נרחב בעובדה הזו על מנת להצדיק ולקבל הכשר לעובדה שקשה לנו לעמוד בגבולות. אנחנו מתעלמים מהעובדה שחוסר היכולת להתמודד גרם לנו להפוך את החיים הזורמים לדרך חיים, של חיים גוססים.

אז מה עושים? האם יש באמת סיכוי? האם יש מצב שנעמוד בגבורה מול כאב הפיתוי? האם יש מצב בדור החלשלש הזה להפגין אומץ וקשיחות מול צונאמי שעומד לשטוף אותנו בכל רגע?

החיים הרוחניים שלנו הם פונקציה של 'סחר מכר', ושל 'תן וקח'.

ואם זה אפשרי, איזה מחיר אנחנו עומדים לשלם על זה? והאם שווה לנו לשלם את המחיר? והאם עצם העובדה ששאלת המחיר נשאלת, זה מעיד שהחיים הרוחניים שלנו הם פונקציה של 'סחר מכר', ושל 'תן וקח'. אנחנו מוכנים להתאמץ רוחנית בתנאי שנקבל שפע גשמי… האם החשיבה הזו נכונה? או אולי זה אומר שאנחנו לא יודעים לחשוב נכון? ואולי בכלל תודעת הבלבול וחוסר הרצון לקבל החלטות נכונות בחיים שיש בהם מחוייבות, הם אלה שמונעים מאתנו להתמסר לשינוי, ולבטל את הרצונות שלנו מפני רצונו… והם אלה שמונעים מאתנו לעצור רגע ולחשוב… לאן??? לאן החיים שלנו??? גם אם נצליח לבלוע חצי עולם וליהנות מכל מה שזז… לאן זה לוקח אותנו? אם שום דבר מכל מה שאנחנו חווים ונהנים לא נשאר בידיים שלנו, אז לאיזה תכלית כל זה לוקח אותנו?

בורא עולם נפרע מדור המבול על פגם של אי עמידה בדיבור.

ננסה ללמוד ולהבין קצת לעומק מה היה שם בדור המבול? איך הם הקצינו כל כך עד שבורא עולם אמר על דור המבול 'כי נחמתי כי עשיתים'? מה פשר עשיית התיבה ומידותיה? איך התיבה הכילה את כל בעלי החיים בעולם, ואת צרכי מזונם?

שנינו במשנה הראשונה של פרק הזהב (ב"מ מד א) מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

מדובר באדם ששילם עבור חפץ שרצה לקנות, ועדיין לא משך את החפץ מהמוכר, יכול הקונה לחזור בו מהמכירה. ההלכה אומרת שחפצי מטלטלין נקנים ועוברים בעלות בקנין משיכה או הגבהה, בניגוד לקרקע שניתן להעביר בעלות בכסף.

ולמרות שההלכה אומרת שהקונה יכול לחזור בו, שזה אומר שהוא חוזר בו מדיבורו, הוא נענש בקללת 'מי שפרע', והוא עתיד ליתן את הדין על 'הפרת הדיבור'.

מבואר כאן שבורא עולם נפרע מהם על איזשהו פגם של אי עמידה בדיבור. איזה חסרון בדיבור היה בדור המבול שעל זה הם קיבלו את העונש? אנחנו יודעים שדור המבול חטאו בעריות ובעבודה זרה ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. איפה יש כאן ענין של אי עמידה בדיבור?

לשון הקודש זו השפה היחידה ששורש המילה 'דיבור' ושורש המושג 'דברים' הם שורש אחד.

ננסה לרדת לעומקם של דברים. ידוע שכל הבריאה כולה נבראה באותיות התורה, כמ"ש 'אסתכל באורייתא וברא עלמא. בורא עולם ברא את העולם כהעתק של התורה. הבריאה כולה היא דיבור כמש"כ (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי. הכל נברא במאמרו כמאמר חז"ל (אבות ה א) בעשרה מאמרות נברא העולם. וכמו שאנחנו מברכים 'שהכל נהיה בדברו'.

כל הדיבורים הללו הפכו בבריאה לדברים. כל העצמים בעולם נקראים דברים, וכל האותיות שהופכות למילים נקראים דיבורים. זו השפה היחידה בעולם שהשורש של דיבור והשורש של דברים הם שורש אחד: 'דבר'. המשנה אומרת (אבות ד ג) אין לך דבר שאין לו מקום. או (במדבר לא כג) 'כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש'. וגם (דברים יז ו) על פי שניים עדים יקום דבר. אין לך דבר שאין בו כמה צירופי אותיות שבהם נברא הדבר (ליקו"מ יט ו).

המילים נקראות תיבות, מאחר ועומק צורת הדברים נשמרת בתיבות.

בספר יצירה האותיות נקראות אבנים, אבני הבניין. וצירופיהן של האותיות, הנקודות, הטעמים והתגין מהווים את צירופיהן האין סופית והבלתי מוגבלת של כל מה שנברא בעולם מגדול ועד קטן.

ומאחר וכל הבריאה כולה נבראה כדי לגלות את מלכותו ית', לגלות את המשמעות הפנימית של כל הבריאה. לכן כל דבר נברא מצד אחד ברובד חיצוני ושטחי, ומצד שני ברובד עמוק ופנימי יותר. הרובד החיצוני הוא החומר של הדברים, והרובד הפנימי הוא הצורה של הדברים. לכל דבר בעולם יש שם שמבטא את השימוש של הדבר. זה עשוי מעץ וזה עשוי מברזל, ויש עצמים שחוש המישוש יודע לתת להם שמות. זה חם זה קר, זה רך וזה קשה, זה חד וזה קהה.

אבל את המשמעות העמוקה של הדברים, את הצורה הפנימית של הדברים, שזה התכלית של הדברים, תופסים בחוש הראיה ובחוש השמיעה, אלה החושים שנתפסים בזיכרון כאותיות ומילים. אין תפיסה בחוש המישוש, שיודע אך ורק למשש את הרובד החיצוני של הדברים. וזו הסיבה שהמילים נקראות תיבות, מאחר וצורת הדברים נשמרת בתיבות. כשאדם מבין משהו אז הוא זוכר את זה דרך המילים. התפיסה עצמה הייתה בשעת מעשה, אבל אם הוא לא היה מלביש אותה במילים הוא היה שוכח אותה מהר מאד.

דור המבול הצליח באמצעות מתירנות קיצונית ללא גבולות, לפרוץ את כל הגבולות שבורא עולם קבע בסדר הבריאה.

מובא בזוהר (זוהר חדש סג) ובמדרש רבה (עיין סוף פרשת בראשית כו) אריכות גדולה על היכולות של דור המבול על חכמתם העצומה, והם הפכו להיות חכמים להרע. הם ניצלו את רוב הטובה שבורא עולם נתן להם. הם חיו כולם כמעט בין שבע מאות לאלף שנה, פעם בארבעים שנה הם זרעו וקצרו.. מעולם לא ידעו חולי ומכאוב. מזג האויר היה אביבי כל השנה כולה, וכל זה הביא אותם למרוד בבורא עולם בצורה של עיוות סדר הבריאה. הם בזו לעומק סודות הבריאה, הם לעגו לכח של 'כי הוא אמר ויהי', הם הרגישו שיש בכוחם לשבש את כל מערכות הבריאה כולה. העולם שכל כולו צירוף של אותיות בסדר נכון שבורא העולם קבע, עד שהעולם יגיע ל'תיקונו', דור המבול הצליח באמצעות מתירנות קיצונית ללא גבולות, לפרוץ את כל הגבולות שבורא עולם קבע לסדר הבריאה, ושיבשו את צירוף האותיות  לצירוף רע, עד שהעולם התחיל לסתור את עצם קיומו. כאן בורא עולם עצר את הכל ואמר: 'כי נחמתי כי עשיתים'. אותה עשיה שכולה דיבור, אותה עשיה שכל כולה, 'כי הוא אמר ויהי', נעקרה ממטרתה העליונה, ואין ברירה אלא לעקור את המקום שנברא בדיבור והתעוות, ולחדש מקום חדש שיש בו לקיים את העולם מחדש.

בתוך המידות של התיבה, הצטמצם כביכול כל דיבורו ית'.

המקום החדש שיש בו לקיים את העולם, החל מהציווי לנח מספר פעמים: עשה לך תיבת עצי גופר וגו' קנים תעשה את התיבה וגו' צהר תעשה לתיבה וגו'. והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. עד ההוראה האחרונה: בוא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו'.  בורא עולם אמר לנח, אני הולך לעקור את המקום שהעולם התקיים בו בעיוות גמור למושג 'קיום', אני הולך לעקור את המקום שכל כולו נברא בדיבור ובאו אנשי דור המבול ועיוותו את כח הדיבור למצב של 'ותשחת הארץ לפני האלוקים', והמקום היחידי שיישאר בו הדיבור המקורי תהיה התיבה.

מובא בשם המגיד ממעזריטש זי"ע (עבודת ישראל נח) וגם בשם הרמ"ע מפאנו זי"ע, שמידות התיבה יחד, יוצרות את צירוף המילה ל'ש'ן'. שלש מאות אמה אורך התיבה 'ש', וחמשים אמה רחבה 'נ'. ושלשים אמה קומתה 'ל'. ע"כ.

בתוך המידות של התיבה, שם הצטמצם כל דיבורו ית', כל הלשון כולה. כל מערכת הדיבור הצטמצמה כביכול רק לתוך השטח הזה. זה היה המקום היחידי שנותר בו צורת אדם בעולם.

תיבת נח בעצם הייתה תיבה בלתי מוגבלת כמובא בזוה"ק (תחילת פרשת נח, נט ב) שהתיבה הייתה דוגמת ארון הברית, וכשם שארון הברית לא תפס מקום [מקום ארון אינו מן המידה (מגילה י ב)] כך תיבת נח לא הייתה מוגבלת במקום והיא כולה הייתה נס (רמב"ן נח) והצליחה להכיל את כל בעלי החיים הזקוקים לקיום בעולם, ואת כל המזון שמקיים אותם.

ברגע שאדם מדבר דיבור מתוך כנות של אמת, גם אם הוא שקוע בים של שקר, מתלבש עליו אור השי"ת.

כאן מגיע רבי נחמן (ליק"מ ח"א קיב) ורואה ב'תיבת נח' קרש הצלה לכל סוג של מבול שתוקף אותנו. רבי נחמן מתאר מצב בו אדם נשטף במבול של חושך, מבול של שקר, עד כדי כך שהוא שקע שם, ורואה בשקר ברירת מחדל של אשליית חיים, וכך הוא מעביר את ימיו ואת שנותיו. מפעם לפעם המצפון מציק לו, והוא מבין שהחיים שלו לא תקינים. הוא מתפלל ומבקש לצאת מהשיקוע העמוק שלו… אבל… יש כאן בעיה אחת… התפילה שלו לא לגמרי אמתית, היא לא נאמרת מתוך נקודת האמת הפנימית של הלב. קשה לו להכיל מצב בו הוא מוותר על ההרגלים וההנאות שלו בחיים. הוא כלוא בתוך פרדוקס בלתי פתיר.

רבי נחמן מסביר את הפסוק 'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים יב ט) כאשר אדם שקע במקומות נמוכים והתרגל לראות את החיים שלו שם, כוחות השליטה של אותם מקומות מסובבים את הצדדים היפים שעדיין קיימים באותו אדם, ואינם מאפשרים לו לצאת, עד שהאדם משלים עם המצב. וכאשר יעורר רוחו לשוב אל ה' קשה לו מאד להתפלל ולדבר דיבורים אל ה', כי כוחות השקר הללו מסובבים אותו מכל צד שלא יהין לוותר על מנעמי החיים, גם במחיר של אכזבות אין סופיות.

פשוט ומובן שבמצב כזה קשה להוציא דיבור אמיתי מהלב, וגם אם הוא מתפלל כבר ומתחנן על נפשו, אין כח בדיבורים הללו לבקוע את החומות והמחיצות שהקיף את עצמו בתוך השיקוע של העולם הזה.

גם כאשר אדם צועק: רבש"ע! כולי שקר… הוא מדבר אמת ומתחבר לאמת.

רבי נחמן עומד ומכריז: אל ייאוש!!!! וכך הוא מתווה דרך לאובדי דרך: העיקר שהכל תלוי בו הוא 'אמת' כי חותמו של הקב"ה הוא אמת. והאמת נבחנת אצל כל אחד לפי רמת הכנות שלו. אם אדם עומד בכנות אמיתית מול בורא עולם, ואומר: 'רבש"ע! כולי שקר… אני מזהה את השקר אצלי בכל פינה, ועם כל הבושה והאי נעימות שבדבר אני לא רוצה לגנוב דעת עליונה ולעמוד מולך בשקר, אנא! תנחני בדרך אמת'.

ברגע שאדם מדבר דיבור אמת, גם אם הוא שקוע בים של שקר, מתלבש עליו אור השי"ת. כי האמת היא בורא עולם בכבודו ובעצמו, שמאיר כל מקום שיש שם דיבור של אמת, ומאחר והעמידה מול האמת האירה את העומקים של החושך ושל השקר, ומתגלים פתחי מילוט להימלט מתוך החשך והגלות שהיה סגור בתוכם תקופה ארוכה.

וכך רבי נחמן מקשר את הנושא לתיבת נח: 'צהר תעשה לתיבה', תאיר את הדיבור שלך על ידי 'דיבור אמת'. כי דיבור רגיל שלא כל כולו אמת, אינו מאיר, כי הוא לא מבטא את צורת הדיבור, את עומק פנימיות הדיבור. וכדי להינצל מהמבול חייבים להיכנס אל תוך התיבה הבלתי מוגבלת, אל תוך התיבה שאינה תופסת מקום, כלומר לגעת בצורת הדיבור, בשורש הדיבור, ושורש הדיבור הוא בורא עולם הבלתי גבולי שחותמו אמת, [כמש"כ: ראש דברך אמת (תהלים קיט קס)]. רבי נחמן ממשיך: ואל אמה תכלנה מלמעלה. 'אמה' זה ר"ת אש ומים וה' מוצאות הפה, שהם המרכיבים את כל המערכת הלשונית. הפקת הדיבור היא באמצעות חום ולחות שזה אש ומים וחמשה מוצאות הפה שבאמצעותם נחתכים האותיות. ואותה מערכת לשונית 'תכלנה מלמעלה' תביא את אותם דיבורים שיהיו נכספים כלפי מעלה, מלשון 'כלתה נפשי'. ואז מה שיקרה ו'פתח התיבה בצידה תשים', כלומר: על ידי הדיבור אמת, תצליח לפתוח פתח מילוט בתוך אלה שצדים אותך.

גם אם אדם לא חי את האמת, אלא רק כואב את האמת, הוא כבר נוגע באמת.

רבי נחמן מדגיש שלכל אדם ישנה 'אמת' לפי מדרגתו. שהרי כל הבריאה כולה על כל ההסתרות שבה יש כח אלוקי שמחיה את כולם, כי לית אתר פנוי מיניה. (עיין ליקו"מ ח"א לג נו וח"ב יב) וכל אחד כפי ערך גילוי האמת שלו תוך כדי ניפוץ השקר, מתוך כנות אמתית, גם אם הוא עדיין לא חי את האמת, אלא רק כואב את האמת, הוא כבר נגע באמת. וזו הטעות הרווחת בקרב כל מבקשי ה' הרחוקים, שנדמה להם שאם הם לא חיים לדאבונם את האמת, אבל הם מבקשי אמת, זו כביכול לא אמת רצויה לפני המקום.

צריך לזכור שהאמת מצד עצמה, לא היה בה להצדיק את בריאת האדם, כי האמת טענה על האדם 'אל ייברא' שכולו שקרים. אבל בורא עולם ראה לנגד עיניו אמת אחרת, אמת שמתגלה מתוך שקר. לכן הוא השליך את האמת ארצה והצמיח אותה מתוך מעמקי השקר, כמש"כ: אמת מארץ תצמח. ואמת כזו מתחלקת לאלפי דרגות, לפי עומק הכנות והרצון שלא להכחיש את השקר.

רבי נחמן מבאר שמצד אחד האמת היא דרגה כל כך גבוהה, שאנחנו צריכים להתפלל כל ימינו שנזכה פעם אחת כל ימי חיינו לדבר דיבור אחד של אמת לפני ה' כראוי. ומצד שני רבי נחמן רואה במושג 'כנות' ובלהיות 'מודה על האמת', אמת אמתית לפי דרגתנו. כי בסופו של דבר הרצון להתנתק מהשקר והרצון הכנה והאמיתי להתקרב לאמת, היא זו שיש בה להאיר לנו כל סוג של חושך, ובלבד שהאמת תהיה כנה ואמתית. ככל שהאמת כנה יותר, היא אמנם כואבת יותר, אבל מאירה לנו ומגלה לנו את פתחי המילוט מחושך לאור. ומי הוא הטיפש שיבחין בפתחי המילוט ולא ימלט את נפשו ממבקשי נפשו?.

להערות ולתגובות ניתן לפנות לכותב המאמר במייל: kalmanb@gmail.com

תגובות

No comments found.
124
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ד' טבת ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.