איך הופכים את השגרה לחג יום יומי?

כל חזרה לשגרת החיים מלווה תמיד באקורד צורם של אכזבה. קשה לנו להסתגל למצב סטטי, עם צלילים מונוטוניים, חסרי גיוון. התרגלנו להרגיש חיים רק בתוך תנועתיות קונטרסטית, בעלת גוון וצבע משתנים כל הזמן. הניגודיות והנגיעה בקצוות יוצרת בנו את הריגוש. אז מה עושים כאשר תחושת ריקנות ממלאת אותנו, ללא תחושה של ריגוש כל שהוא?

איך מתמודדים עם ימי שגרה אפרוריים? מהי נקודת ההבחנה בין 'שגרה' ל'שעמום'? איך מכוונים נכון כל התחלה אל עבר היעד הנכון?

זה קורה תמיד 'אחרי החגים' או אחרי 'אירוע מכונן' או לאחר תקופה מאתגרת אחרת שעברה בהצלחה: 'חוזרים לשגרה'. לא כולם מסוגלים לחיות עם שגרת השגרה, תקופה מונוטונית, משעממת ומתסכלת מאד.

הבעיה הקשה ביותר במצב הזה, שאנחנו נדרשים לטפל אחרי החגים בכל מה שדחינו לאחרי החגים, מה שיוצר אצלנו מרירות בלתי נסבלת. השילוב בין העבודה הסיזיפית בכל מה שדורש טיפול, לשגרת חיים משעממת נטולת ריגושים, דוחף אותנו לחפש ולצרוך סיפוקים מידיים המעניקים אשליית ריגוש, שמתמוססת עם עצם מימושה, והאכזבה גדולה והתסכול עמוק. ומרוב ייאוש אנחנו שוברים שוב את השגרה בחיפוש אחר כל דבר שיעניק לנו סיפוק וריגוש מידי באזור הנוחות שלנו.

ויש פעמים שנמצא את סיפוקנו בהתפרצות של כעסים על הקרבן התורן שנקרה בדרכנו. ברוב המקרים זה יתפרץ במקום הכי נח, בתוך המשפחה שלנו. הכעס מהווה פתרון מדומה לריגושים שחסרים לנו, זעם ותסכול שמבעבעים בנו ומחפשים קרבן להתפרץ ולהטיל עליו את האשמה על כל הצרות שלנו, ובלבד… שאנחנו נצא נקיים מכל הסיפור הזה.

מה כל כך קשה בלנהל שגרת חיים פשוטה? רק לפני רגע הרגשנו בחגים שמחה עילאית ורוממות רוח, ופתאום הכל התהפך?  השגרה מלווה תמיד בפחד משעמום. מהו אותו פחד? על מה הוא מאיים עלינו? והאם יש הבדל בין שגרה לשעמום?

המרחב סביבנו יוצר בנו סקרנות טבעית לראות לחוש ולגעת בכל דבר.

הדחף הטבעי של הנפש, זה להיות כל הזמן במצב של תנועה. המרחב סביבנו יוצר בנו סקרנות טבעית לראות לחוש ולגעת בכל דבר. המציאות של החיים מורכבת ממקום וזמן. ככל שאנחנו מודעים לגודל המרחב כך יצר הסקרנות דוחף אותנו לנוע בו ולהרגיש אותו. כל עצירה של החיים גורמת לנו להרגיש תחושת פספוס, והפסד של הזדמנות, ודוחפת אותנו לחפש ולצרוך ריגושים לא בריאים. או שמפיגים את השעמום במפגשים חברתיים ריקים מתוכן, באשליה של מפגשים חיוביים.

כל חזרה לשגרת החיים מלווה תמיד באקורד צורם של אכזבה. קשה לנו להסתגל למצב סטטי, עם צלילים מונוטוניים, חסרי גיוון. התרגלנו להרגיש חיים רק בתוך תנועתיות קונטרסטית, בעלת גוון וצבע משתנים כל הזמן. הניגודיות והנגיעה בקצוות יוצרת בנו את הריגוש. הריגוש הוא תוצר של הפתעה, של היפוך לא מתוכנן, ולכן תקופה עמוסה כמו בחגים, שתמיד מלאה בחיוניות ודינמיקה משתנה, יוצרת בנו ובסביבה שלנו ריגושים מעניקי סיפוק וחוויה.

אפשר אם כן להבין את הקושי שבחזרה לשגרה. יש בנו פחד טבעי משעמום, פחד מ'לא להרגיש כלום'. אך כדי לדעת להתמודד עם הקושי הזה אנחנו חייבים להבין את מהות הקושי. מה קשה לנו בשגרה? מהי הפרשנות שאנחנו אמורים להעניק למצב של שגרה? מה אנחנו צריכים או אמורים להבין במצב של שעמום? איך מתמודדים עם תחושה של ריקנות? האם אנחנו אמורים להפיג את השעמום? האם אנחנו חייבים לשבור את השגרה?

מאחר והמושגים 'שגרה' ו'שעמום' מעוררים באנו תמיד אסוציאציות של דכאון ומצב רוח ירוד. ננסה להבין את המושגים הללו, ואילו תפקידים הם ממלאים בתהליכים של החיים שלנו?

שעמום: זה עצירה ודריכה במקום. שגרה: היא מושג תנועתי שמכוונת ליעד.

שעמום פירושו תחושה של מצב או זמן מקולל שגורם לפחד ובהלת הלב. [עיין פירוש הרע"ב במשנה בכתובות (פרק ה ה) 'הבטלה מביאה לידי שעמום' – שעמום פירושו בהלה, כפי שאונקלוס תרגם את המילים בסדר קללות, 'ובתמהון לבב' (דברים כח כח) 'ובשעממות לבא'] זו הסיבה שאדם יעשה כל דבר ובלבד להפיג את השעמום.

שגרה פירושה, התרחשות או מצב שחוזר על עצמו בתדירות ללא שינוי. שורש המילה 'שגר', התרגל בלשוננו כשליחה ושיגור (ספר השורשים), וכשליחה שחוזרת על עצמה, כמו: (ברכות כח ב) 'אם שגורה תפלתו בפיו', שהפה רגיל לומר את אותם מילים בתדירות קבועה, וזה מלשון 'שליחה', כמו: (תהלים קז כ) ישלח דברו וגו'.

ויש הבדל מהותי בין שתי המושגים 'שגרה' ושעמום'. השגרה היא מושג תנועתי שהולך לאן שהוא. [בהמשך נראה איך הוא הופך להיות חלק מתהליך שלם] והשעמום, כל כולו מושג של עצירה ודריכה במקום. [שזה בעצם המשמעות של 'קללה' כלומר: 'עצירה', וההיפך מ'ברכה' שמבטא 'התקדמות']

ומאחר ולא ברור לנו מהי המשמעות העמוקה והערך של 'ימי שגרה', אנחנו רואים בשגרה ובשעמום צמד מילים שווים, בלתי נסבלים.

הפחד הכי גדול בחיים שיש בו לשתק אותנו, הוא פחד מה'לא נודע'.

בעומק העניין הפחד משגרה הוא פחד ממצב לא מוגדר. דבר לא מוגדר שאין לו צורה ואין לו שם ואין לו גבולות ברורים, אין בו יכולת תפיסה, ומשום כך זה מאיים עלינו, בלי שנוכל להגדיר מה מאיים עלינו. הפחד הכי גדול בחיים שיש בו לשתק אותנו, הוא פחד מה'לא נודע', פחד מ'נעלמים'. הכניסה למרחב השגרה דומה לאדם שנקלע למרחב מדברי ענק בלי לדעת לאיזה כיוון לנוע.

הפחד הזה מתבטא ב'כאב' שמעורר בנו התנגדות להמשיך באותה שגרת חיים. במילים פשוטות יותר יש בנו פחד מ'כאב' שקשה לנו להכיל, פחד שדוחף אותנו להשקיט את הכאב באמצעות משככי כאבים מדומים.

הפתרון הראשוני לכאב השגרה הוא להכיל אותו להיכנע מולו, ולתת לו מקום. נכון קשה לנו להכיל כאב של משהו לא מוגדר, של שגרה מופשטת ללא תכלית. עצם העובדה שאין לנו הסבר הגיוני מה מפריע לנו בשגרה היא בעצמה צובטת בנו ומכאיבה. לכן כאשר אנחנו מעניקים לו מקום, וכואבים את הכאב, אנחנו מסוגלים בינתיים לנסות ולהתבונן קצת לעומק ולענות לעצמנו על שאלות מהותיות: איך החיים שלנו הפכו לשגרתיים ולא מעניינים? מדוע זה קורה דווקא לנו? מדוע יש לנו תקופות שהכל מאיר לנו, הכל חי נושם ובועט… ותקופות שהכל כבוי לנו, הכל יבש עד שאין לנו בשביל מה לקום בבוקר? מדוע יש לנו תקופות שאנחנו מסוגלים למלא משימות עם סדר יום מסודר… ותקופות שאנחנו בכאוס מוחלט בלי יכולת לתפקד?

כל הבריאה כולה בנויה על ציר של זמן ותהליך, שיש לה ראשית ויש לה אחרית.

על מנת להבין לעומק את כל התקופות שלנו בחיים, ננסה להבין את סדר הבריאה, ונתבונן איך כל הבריאה כולה בנויה על ציר של זמן. הבריאה כולה היא תהליך שיש לה ראשית ויש לה אחרית. וכל הנבראים כולם נעים בתוך המערכת שנקראת מקום וזמן.

הבריאה כולה מעצם היותה יוצאת מן הכח אל הפועל, כל מציאותה היא 'תהליך'. [תהליך יכול להתרחש רק במערכת של מקום וזמן] זו מערכת שיש לה ראשית ויש לה תכלית, וה'ראשית' היא נקודת התחלה בהתהוות, שהולכת וצומחת לקראת יעדה ותכליתה. על הראשית אמרו חז"ל: (שבת עז ב)  'רישא חשוכא והדר נהורא'. הראשית כולל בתוכו את כל התהליך ההתפתחותי עד ליעדו, אלא שהוא לא יקבל את צורתו בשלימות עד ההגעה ליעד. היציאה מן הכח אל הפועל לא מתבררת עד לסיומו של התהליך, ומשום כך תקופת ההתחלה עמומה ולא ברורה, כמו שכתוב: 'ויהי ערב ויהי בוקר'. 'ערב' מלשון 'ערבוב', שהראיה לא ברורה, ובוקר מלשון מבוקר ומבורר.

כל נקודת התחלה בחיים היא יציאה מן הכח אל הפועל. הכח שדוחף את היציאה אל הפועל הוא 'כח ההיולי' (יבואר בהמשך) שכולל בתוכו את המדחף לדחוף את הכח אל עבר הפועל, אל תכליתו ואל יעדו.

מדוע כדי לנוע ממקום למקום, אני חייב לעבור תהליך?

כל אדם בעולם נולד אל תוך מספר רב של תהליכים, שכולם הם תהליכים של זמן. תהליך של העולם עצמו שנועד להתקיים ששת אלפים שנה (זוה"ק ח"א קכח א). האדם עם לידתו מתחיל תהליך עם יעד מוגדר עד הגיעו אל היעד שנקרא: (איוב ל כג)  'בית מועד לכל חי'. לכל שנה יש ראשית ויש תכלית כמש"כ: (דברים יא יב) מראשית השנה עד אחרית שנה. כל חודש הוא תהליך עם יעד בפני עצמו, כמש"כ: (תהלים קד) עשה ירח למועדים. כל שבוע הוא תהליך של ששה ימים עד שבת, וכל יום הוא תהליך שכולל ערב ובוקר וצהריים.

מעבר לתהליכים הקבועים הללו, ישנם תהליכים שהאדם בעצמו מתכנן אותם וקובע לעצמו יעדים. כל העשיה בעולם הזה היא מחויבת תהליך. לא ניתן להזיז דבר ממקום למקום ללא שהדבר יהיה נתון תחת שליטה של תהליך וזמן.

כאן נשאלת השאלה, לשם מה העולם נברא כתהליך? מדוע כדי לנוע ממקום למקום, אני חייב לעבור תהליך? היה אפשר לעלות על הדעת שהבריאה תיראה אחרת. שבכל מקום שאנחנו צריכים להיות נהיה שם אוטומטית. [כמו בקפיצת הדרך, שם יש דילוג על המערכת שנקראת תהליך].

'כח ההיולי' הוא כח שמחזיק את כל הפוטנציאל של כל הכוחות כולם להוציאם מן הכח אל הפועל.

ננסה לגעת בעומק תכלית בריאת העולם, וננסה להבין אופן וצורת הבריאה. כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם, זה אומר שעלה ברצונו להתגלות, ובכדי להתגלות, הוא היה צריך לברוא בריאה שכולה העלמה שמשם דברים ייצאו מהעלם לגילוי.

ומאחר ובורא עולם הוא אור אין סוף ובלתי גבולי, וכל נברא חייב להיות גבולי מעצם היותו דבר מוגדר, סדר ההשלשלות היה כך: (עיין רמב"ן בתחילת הפרשה)

ראשית הכל האציל מאורו אור שנאצל ממנו ית', והוא 'עולם האצילות', ובשלב זה עדיין מציאות האצילות אינה ישות בפני עצמה, אלא מבוטלת לגמרי אליו ית', ועולם זה הוא בבחינת 'אין' המוחלט. השלב הבא הוא 'עולם הבריאה', השלב שבו ה'יש' יוצא מן ה'אין' והוא נקרא 'כח היולי'. הכח הזה הוא יסוד דק מאד שאין לו ממשות ואין לו הגדרה, אבל יש בו כח ממציא שיודע להוציא אל הפועל את כל הדברים שהיו ב'כח'. רבי נחמן (עיין שיחות הר"ן מ) מגדיר את הכח הזה כממוצע בין ה'כח' וה'פועל', שמחזיק בתוכו את כל ההיתכנויות והאפשרויות. כלומר: ההיולי הוא 'יש' שיצא מן ה'אין', ונמצא במצב גולמי ללא צורה, ויש בו את הכח ואת הפוטנציאל של כל הכוחות כולם להוציאם אל הפועל ולעשות מהם 'צורה'. וזה 'עולם היצירה'. בשלב הבא הלביש את הצורות והעניק להם כח קיומי, והוא עולם העשיה.

כך בסדר השתלשלות העולם נאצל, כמציאות של אור המבוטלת לגמרי ל'אור אין סוף' בבחינת 'אַיִן'. בהמשך העולם הפך להיות נברא יש מאין, שזה כח ההיולי שהחל להוציא יש מאין, והעולם החל לקבל צורה. עד לשלב הסופי של קיום הצורה בעולם העשייה.

כל גרעין שנזרע באדמה חייב להתכלות לגמרי לבחינת עפר ורק אז מתגלה בו 'כח הצמיחה'.

כח ההיולי כפי שמבואר בכמה וכמה ספרי חסידות, הוא כח שמלווה את הבריאה כולה בכל רגע, והוא הכח שמוציא כל נעלם מן הכח אל הפועל. וזו הסיבה שכל גרעין שנזרע באדמה חייב להתכלות לגמרי לבחינת עפר ורק אז מתגלה בו כח הצמיחה, מאחר וכל זמן שהגרעין קיים, הוא שייך לבחינת ה'יש' ולא לבחינת ה'אין', וכח ההיולי אינו יכול לפעול אלא כאשר כלתה הצורה הגשמית של הגרעין, רק אז מתגלה כח ההיולי. כמו כן גילוי כח ההיולי בנפש. כדי להוציא לפועל את כוחות האדם החוצה. כלומר: כדי לממש את פוטנציאל הטמון בנפש האדם, הוא חייב לעבור תקופת יובש ושגרה סיזיפית במטרה להכניע את ה'ישות' ואת ה'חשיבות העצמית' ולקבל בהכנעה את המצב, ולתת מקום לכאב הזה, עד שהוא מכיר בזה שהוא מעצמו אין לו כלום. רק אז כח ההיולי יתעורר אצלו וידחוף אותו להוציא את כוחותיו מן הכח אל הפועל.

רבי נתן מבאר (ליקו"ה ברכת הריח והודאה ה) שגם אחרי שהבריאה יצאה מן הכח אל הפועל, היא לא יצאה לפועל לגמרי עד הסוף, כי גמר כל דבר נשאר בכח כדי שהאדם בכוחותיו הוא, יוציא אותם מן הכח אל הפועל. [כמו כל ההתעסקות של האדם בחרישה וקצירה, טחינה ואפייה וכו']  ולפעמים האדם יגלה שהוא לא מצליח להוציא את הדברים מן הכח אל הפועל, והדברים לא הולכים לו כמו שהוא רצה, כי משמים רוצים שיבטל את רצונותיו ואת יכולותיו לגמרי, ויתלה את מילוי ותיקון החסרון רק בבורא עולם, ויתעורר להתפלל ולהמשיך שפע, ויהיה בבחינת 'ביטול' ו'אין' לגמרי, ורק אז הוא יזכה להוציא את מה שהוא צריך מן הכח אל הפועל.

מה שאנחנו מבינים עד כאן, זה שהעולם נברא כתהליך של ראשית עד אחרית, כתהליך קבוע של יציאה מן הכח אל הפועל, וכל תהליך בתחילתו הוא במצב מופשט ולא מוגדר עד שלאט לאט הוא יצמח וייצא מן הכח אל הפועל. לכן אין לנו יכולת לתפוס את תחילת התהליכים, כשם שאין לנו יכולת לתפוס את רגע גילוי כח הצמיחה של הגרעין באדמה דווקא בנקודת הסוף של כיליון הגרעין.

כל ה'יש' המצוי בעולם, כל 'עצמו' בעצם, הוא תהליך שעובר, שמוציא את עצמו מהראשית, ומביא את עצמו אל האחרית.

עיקר ההטעיה של העולם היא בתפיסת המציאות האמתית. הרי זה ברור שכאשר כל הבריאה כולה היא תהליך, כאשר כל הבריאה כולה מכוונת ליעד, ומוציאה את עצמה מן הכח אל הפועל, צריך להיות טיפש בשביל לראות בעולם הזה מציאות קיומית. זה בדיוק כמו שנראה אדם בונה לעצמו בית בפינת הרכבת, כאשר ברור לכולם שהרכבת נמצאת בתהליך אל עבר יעד מסויים, ושם כולם יורדים מהרכבת.

כאן בתוך התהליך של העולם מי שרואה את עצמו כדבר קיים, ואת כל מה שסביבו כמציאויות קיימות, דומה בדיוק לאותו אדם שראה בנסיעה ברכבת מציאות קיומית להתגורר שם קבוע.

הבריאה כולה היא בעצם לא מציאות אלא תהליך. העולם כולו, כל קיומו הוא היציאה ממצב אחד למצב אחר, והוא מעולם לא היה קבוע במצבו, כי כל מציאותו היא יציאה מראשית אל אחרית. וכל הדברים הקיימים בעולם, כל ה'יש' המצוי בעולם, כל 'עצמו' בעצם, תהליך שעובר. מוציא את עצמו מהראשית, ומביא את עצמו אל האחרית.

ימי השגרה של אחרי החגים, הם בעצם ימי השגרה וההכנה של המועד הבא.

כבר הזכרנו שהמועדים הם מלשון 'יעד', המועדים מלמדים אותנו: לאן פנינו? לאן רוצים להביא אותנו? המועדים מגלים לנו לאן אנו הולכים, המועדים הם אלו שמגלים לנו את סוף הדרך. ואם המועדים הם סוף הרי שההתחלה של כל מועד הוא בסיומו של המועד הקודם, ואלו הם בעצם ימי השגרה של אחרי החגים, שהם בעצם ימי שגרה של המועד הבא. המועדים בעצם הם יציאה מן הכח אל הפועל, היינו, יציאה מ'אין' ליש, כדי שעל ידי ה'יש' שלהם יתגלה ה'אין' שזה רצונו ית' לגלות אותו, ולהוציא אותו מן ההעלם אל הגילוי.

כל תחושת השעמום שאנשים מרגישים, נובעת מכך שאנשים מנסים לבנות כאן את המציאות שלהם, והמציאות הזו שהם בונים נופלת ומתפרקת כמו מגדל קלפים, תוך תקופה קצרה או אפילו ארוכה, עד שמגיעים ליעד עם ידיים ריקות. אין מציאות אמת אלא למציאותו ית', וכדי לחיות את מציאותו ית' צריכים להיות מכוונים אל עבר היעד.

רבי נחמן (ליקו"מ ח"א ערב) העניק לנו כלל גדול בעבודת ה' שאדם צריך להתחדש יום יום על בסיס העובדה שאין לו אלא את היום הזה בלבד. רבי נחמן רואה ביעד הקצר היום יומי, יעד שניתן להגיע אליו בבטחה, ורק באמצעות העמידה ביעד היומי, הוא יזכה לצלוח את היעדים השבועיים, החודשיים והשנתיים, עד ליעד אליו יגיע בסוף ימיו. רק כך אפשר להפוך כל יום, ליום חג גם בימי שגרה.

 

להערות ולתגובות ניתן לפנות לכותב המאמר במייל: kalmanb@gmail.com

תגובות

No comments found.
128
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ג' טבת ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.