תלמידי ישיבת ברסלב במסע הישרדות בהרי הקרפטים • יומן מסע מסעיר

לבד בהרים, בין עצים, דובים ומפולות, בלי קליטה, בלי חשמל ועם דרך אחת לחזור הביתה בשלום • תלמידים מישיבת ברסלב מלווים במדריך ברסלב'ר מקצועי במסע הישרדות בהרי הקרפטים

במסע // צילומים: ישראל כהן

לבד בהרים, בין עצים, דובים ומפולות, בלי קליטה, בלי חשמל ועם דרך אחת לחזור הביתה בשלום – תלמידים מישיבת ברסלב 'קה אכספוף' מלווים במדריך מקצועי שגם הוא חסיד ברסלב במסע הישרדות בהרי הקרפטים – יומן מסע מסעיר

קרדיט כתבה: ישראל גרובייס – משפחה

חמישה ימים ושלושה לילות ללא מלון, בלי ארוחות מכונות ובלי קליטת סלולרי

"כשאני מגיע ל'שלוש" כולם מכבים את הפנסים".

'שלוש!'

אפשר למשש את החושך. את הכפור. את הגב שצורח מכאבים. "לנשום עמוק", נשמעת ההוראה. ממשיכים ללכת. בזהירות-בזהירות. יש כאן מדרון מסוכן. אט-אט העין מתרגלת לחושך. צועדים בזהירות. רק רחש צעדים ואבנים מדרדרות. גשם מתחיל לטפטף.

שוב נעצרים. בתוך החושך. "כל אחד נותן יד לחבר שלידו. אנחנו עושים מעגל גדול".

יד רכה אוחזת בי מימין. יד נוספת משמאל. שקט ואפילה. נקודת האחיזה היחידה הן שתי הידיים הצעירות שאוחזות ברפיון. "תקשיבו", הוא לוחש. "תקשיבו לעצמכם. לנפש. עכשיו חצות לילה", הוא לוחש. "זמן גדול ונשגב".

בחסות החושך והידיים המושטות, אני מנסה לעצור לרגע ולשחזר את אירועי היממה. זה התחיל בחום הלוהט של בית שמש, ומסתיים פה על פסגת הר בלי שם, אי שם בקרפטים הקפואים של רומניה. אני לא מכיר פה איש מהסובבים. גם לא את אלו שאני אוחז בידיהם באחווה כל כך נואשת.

"כל אחד מאיתנו", לוחש הקול, "עבר לא מעט חוויות בשנים האחרונות. יש לנו לא מעט משקעים. הצלחות. כישלונות. היו גם עלבונות, פגיעות אישיות. את כל זה אנחנו סוחבים לכל מקום. עכשיו, אנחנו כאן. אף אחד לא רואה. אנחנו ואבא שבשמים, שנמצא איתנו ברומניה כמו בארץ. עכשיו אני מבקש שנפנה אליו. כל אחד בשפה שלו.

"אנחנו הולכים עכשיו לקרוא לו. כל אחד איך שהוא רגיל. 'אבא', 'טאטע', אפשר גם 'דדי'. כל אחד בשפה שהוא קורה לאבא שלו. בכל פעם שנסיים עשר קריאות, נגביר מעט את הקול וגם נחזיק חזק יותר את הידיים".

צמרמורת קדחתנית עוברת בגוו. הידיים רועדות. אחיזה מלטפת וקריאות בשלל שפות נשמעות. מהדקים אחיזה. מגבירים קול. משחררים מטענים. מתרפאים".

ואז פורצות הדמעות.

שוב דממה גדולה. מדליקים את פנסי הראש. הקבוצה מלוכדת הרבה יותר. עכשיו יש לפנינו שלוש משימות קריטיות: להתפלל מעריב, למצוא מחסה ללינת לילה ולהשביע את הקיבה המורעבת. אה, וכל זה כשנקודת היישוב הקרובה ביותר נמצאת במרחק של שעת נסיעה. אין קליטה לסלולרי. היהודי הכי קרוב לכאן, נמצא בנסיעה של שש שעות. יש לנו רק איש את רעהו. וכמובן, את זה שעכשיו החזן קורא לו "אלוקיכם אמת".

רק שאלה אחת מייסרת את הנפש. מה אני עושה פה?

הכול התחיל שבוע קודם לכן. מישהו שסיפר על ישיבה מופלאה מביתר עלית שיוצאת למסע הרפתקה יוצא דופן בהרי הקרפטים של רומניה. איכשהו, מהארץ הרותחת, הכל נשמע כמו חופשה חלומית. לא משהו שאמור להזיק.

השלב הראשון היה דחיה מוחלטת. "מדובר במסע עמוק שבנוי על אמון עמוק. אדם זר יכול להפר את האיזון". משוכת שיכנועים ארוכה, ואז אני מקבל לתיבת הדואר טופס שהוא בעצם חוזה שלם. לפני הכול אני מתבקש לאשר שמצבי הבריאותי טוב ושאני מודע לאתגרים שצפויים במסע. אבל הרצון לחופש, מסנוור את תשומת הלב. הפרטים הקטנים חומקים מהעין.

אחרי החתימות מגיעה רשימה של כל מה שחייבים לקחת מהבית. נעלי הליכה עמידים בפני מים ונוחים לטיפוס, מעילי גשם ורוח, פנסי ראש עם בטריות רזרביות, בגדים טרמיים וגרבי לילה. והכי חשוב שק שינה אטום. לא משהו שיהודי רגיל להחזיק בבית.

אילו רק היה מי שיספר ששק השינה הזה, יהיה המיטה שבה אעשה את שלושת הלילות הקפואים.

כמי שמורגל בשיטה העתיקה והמוצלחת של 'נסתדר כבר', מצאתי את עצמי משוחח לילה לפני הטיסה עם מי שאחראי על כל הסיפור הזה. מטפל מנוסה ומחנך מוכשר העונה לשם ר' חיים כץ. "יש לך את כל הפרטים שצריך?" הוא שאל וביקש תמונה. כשהוא ראה את הנעליים החסידיות הישנות, ברחה מפיו זעקה: "חס ושלום! זאת סכנת נפשות!" לראשונה התחלתי לקלוט, שמשהו בחופשה המתוכננת לא הולך להיות שגרתי.

הלילה שלפני הטיסה, הופך ליל שימורים. המזוודה נפתחת. מתחילים לסדר מחדש. "הנעליים ושק השינה זה חובה", מודיעים לי. גם הפנסים. אני מקבל רשימה נוספת של הדברים שלא מביאים. "לא מצלמה; לא נגן MP3, גם לא טלפון נייד מכל סוג, לא סבון ואפילו לא שמפו".

ואז באה המסגרת המלחיצה. למסע, כך מסתבר, יתלווה גם חובש רפואי מוסמך. ויש גם הוראות מחמירות על הצורך בביטוח רפואי שמכסה גם 'נזקי אקסטרים'. הלב מתחיל לדפוק. ליתר ביטחון אני משחיל ערימה של כמה ספרים. אוי, כמה שהגב שלי עתיד להתחרט על זה.

אני פוגש אותם רק למחרת. במבנה הישן של טרמינל 1. בזמנים של עומס, שולחים לכאן את הטיסות הפחות נחשבות. מסביב אפשר לזהות בעיקר משפחות ערביות בהרכב מלא של בוריקות. הבידוק כאן איטי במיוחד. היעדים הם טורקיה, חלק מארצות הבלקן ומזרח רוסיה. הניו יורקים והלונדונים לא מגיעים לכאן.

למי שהספיק לשכוח, בטרמינל הישן אין בית כנסת מסודר. גם לא בית חב"ד עם שתיה חמה. וזו ההזדמנות הראשונה שלי לפגוש את אלו שעתידים להיות חברי להרפתקאה הבלתי נשכחת. קשה שלא להישבות בקיסמם. בחורים חסידיים, עם פיאות מסולסלות ובעיקר עם אישונים ולבבות בוערים. לישיבה המיוחדת שלהם – ששווה כתבה ארוכה לעצמה – קוראים בשם הייחודי 'קה אכסוף'. שתי מילים מדויקות למצבם של הבחורים הללו, שכל מה שעבר עליהם לא מונע מהם מלכסוף ולרצות.

כבר חצי שנה שהם מתכוננים למסע הזה. הם עברו הכשרה פיזית ומנטלית. למדו את תנאי השטח. התנסו בחוויות של ניווט בעזרת מפות. פגשו מומחי שטח, שמעו על שורדים ואפילו עשו לילה חורפי רטוב בתוך אוהל מאולתר במדבר יהודה. עכשיו הם מוכנים לדבר האמיתי.

ההכנסת אורחים שלהם מדהימה. תוך כדי שהם מאלתרים ספר תורה ומניין לשחרית, הם דואגים להכניס גם את העיתונאי החדש לעניינים. "אל תפחד", אומר לי מישהו מהם, "זה 'מסע הישרדות', אבל זה כיף". זרימה של כימיה לוהטת. עד סוף המסע כבר יהיה קשה להיפרד מהם. נשמות שנצרבות עמוק בלב.

השהות שלהם יחד, הפכה אותם למשפחה אחת. רגע לפני העלייה לכבש המטוס, הם נעמדים בעיגול. מושיטים זרועות למרכז. מחייכים ומנסים לפוגג את הפחד. בכל זאת, החווייה של הימים הבאים לא עומדת להיות פשוטה. חלקם הגדול עולה עכשיו בפעם הראשונה על מטוס. חד אוזן יכול להבחין ברעד קל שהם מנסים להסתיר באמצעות צעקות ושירים.

חוגרים. ממריאים.

הדרך להרי הקרפטים עוברת בשדה התעופה הישן והקטן של העיר קראיובה. בשיעורי הבית שהספקתי לעשות בלילה טרוף השינה, נאמר שזו "בירת מחוז דולז'". לא שזה אומר משהו, אבל זה די מרשים. לפחות את כותבי האנציקלופדיות. יש עוד נתון די מטריד שלא כתוב באנציקלופדיות התקינים-פוליטית, אבל למדינה הזו כולה, או יותר נכון לתושביה – יש שם מאוד לא טוב בכל מה שקשור לגניבות.

הנה זה מתחיל.

על מפתן בית הנתיבות מתפתח משא ומתן קשוח עם שורה של נהגי מוניות. כמו יהודים טובים, או כמו רומנים פחות טובים, כל הצדדים מנסים לחסוך יורו. לא רבים התיירים שמגיעים לכאן, בודדים אלו שעושים זאת עם פיאות מסולסלות וזקנקני סנטר. מתחלקים לקבוצות.

כל ארבעה מאיתנו נדחפים עם המטלטלים אל תוך מונית אחת. מסכמים להיפגש בתחנת הרכבת. "תהיו חסכנים מאוד. יש לנו תקציב צפוף מאוד של לֵאי (-כך נקרא המטבע הרומני המקומי)", מזהיר ר' חיים כץ. עד מהרה נלמד שזה עוד כלי שאנחנו עומדים לרכוש במסע המטורף הזה. 'חלוקת משאבים' קוראים לזה בשפה גבוהה, במילים שלנו – לדעת להתמודד עם תקציב מזומנים מצומצם במיוחד. לאורך כל שלושת היממות הללו, נסתפק בכמה עשרות יורו לאדם. לא יהיה קל.

ובכן, כשהמונית האחרונה מגיעה לכיכר הראשי של קאריובה, מתברר שהרכבת הבאה למחוז חפצנו, יוצאת רק בעוד שעה וחצי. "אין רגע לבזבז", מכריז חיים, "חייבים להצטייד עכשיו בכל המצרכים הבסיסיים לימים הקרובים". עכשיו זה עניין של האצלת סמכויות. כל בחור מקבל אחריות מלאה. כמה יוצאים לחפש את השוק הקרוב לעשות שם רכישה מושכלת של פירות וירקות. שניים אחרים יוצאים לחפש עמדת צ'יינג' להחליף 'יורו' ל'לאי'. היתר מתמקדים. שומרים על החפצים. ברומניה, לפחות לפי הסטריאוטיפ, לא מומלץ לסמוך על אף אחד.

המשימה שלי, כפי שלא הוגדרה בחוזה, לסקר. בעין יפה. עכשיו אני מנסה לסקר את העיר המוזרה הזאת, קאריובה. תערובת לא ברורה של פאר קדום, עם בנייני שיכון סטאליניסטים זכר לימים הקומוניסטים ההם.

יד של ילד יחף מושטת מולי. תווי הפנים החדים שלו, השיער הלא רחוץ ובעיקר תווי פניה של אחותו הקטנה הצועדת לצידו גם היא יחפה, מזכירים לי עוד נתון מטריד שקראתי על העיר הזאת. קצת פחות מאחוז מהתושבים כאן הם צוענים. שאלות הלכתיות של 'לא תחנם' חולפות בראש, גם האזהרה של חיים לא לנהוג בזבזנות בתקציב. אבל איכשהו היד המושטת הזאת, מעיפה אותי שבעים שנה לאחור. גם אותם, חולף בי הרהור, הנאצים ביקשו להשמיד. יש ביננו אחוות נרדפים. אני נפרד מחמישה לאי, כפול שניים. היחפים כמעט פוצחים בריקוד.

נותרה עוד מחצית השעה עד לרכבת. החשש ללכת לאיבוד מחזיר אותי אל הכיכר. שם יושבים הבחורים יחד עם אנשי הצוות. חצי השעה הבאה, היא הזדמנות מרגשת לנתץ דעות קדומות על בחורים וישיבות מיוחדות. על הרצפה, ממש לצידי, אחד הבחורים מוציא 'משנה ברורה'. "ובלכתך בדרך" הוא אומר לי בחיוך. מעניין מה חשב אותו משגיח שסילק אותו מהישיבה שלו.

תימהוני קשיש, נצר לימי צ'אושסקו הרודן, מסתובב בין הספסלים. נעמד ונושא נאום חוצב להבות. העוברים והשבים משועשעים. תעסוקה אולטימטיבית לחצי השעה המשמימה. כמו נואם בעולם קדום, הוא מסיים כל נאום בקידה אל ה'קהל' שבספסל מולו. מסיר את הכובע ועובר לספסל ממול לכבוש קהל חדש. בסוף הוא גם מגיע לתיירים הישראלים. כאן הוא משתדל לקצר. אף מילה שהבנתי.

אם היו אומרים לי שהרכבת המקרקשת שמגיעה מולנו, נוסעת עם מנוע קיטור – הייתי מאמין. מראה הקרונות המפויחים הללו, מעיף אותך באחת אל התמונות של מלחמת העולם השניה. כדי לעלות יש צורך לטפס על סולם רעוע. לקפוץ פנימה. דלתות רעועות. קונדוקטור עם כובע מצחייה מפואר, כרטיסיות וניקובים, קרונות שמורים, מכווני תנועה אנושיים – כל מה שהיה לרכבת של המאה ה-19 להציע.

בניגוד למה שסוכם מראש – הקרון לא ממש שמור. כמה מקומיים קשי יום התפרצו לכאן. הבחורים של 'ק-ה אכסוף' מגלים תושייה. מתיישבים בגורן, מוציאים גיטרות בידיוניות ומתחילים לשיר להיטים חסידיים. הגל הראשון של אלו שמבקשים לנמנם את הדרך בשש השעות הבאות – ממהרים לעבור קרון. מחייכים וחושפים טורי שינים מוזהבות. שיני הזהב, כך נראה, הם משאב הטבע של חבל הארץ הזאת.

המסע מתחיל.

אם עוד לא הבנתם, זה בדיוק הזמן לנסות להכיר משהו חדש – טיפול באמצעות הרפתקה ומסע. לא ממש טיפול פסיכולוגי שיגרתי, אלא משהו הרבה יותר חדשני ומורכב. זה נראה כמו טיול שנתי, מרגיש כמו חווייה בלתי נשכחת – ועושה בנפש פלאות. בארצות הברית זה כבר הפך למוצר חובה. בציבור החרדי – ר' חיים כץ הוא חלוץ התחום. תזכרו איפה פגשתם אותו לראשונה.

עכשיו הוא כאן. מתחיל בעבודת הגיבוש. בשלושת הימים הקרובים הקבוצה כולה מתחלקת לארבעה חוליות. כל אחת מורכבת מחמישה-שישה בחורים. הם יצטרכו ללמוד לשרוד יחד. לגלות אמון ולהתחלק במשאבים. הרבה יותר מורכב ממה שזה נשמע.

את הקבוצות הוא מחלק בצורה מדויקת. כל הפרמטרים נלקחים בחשבון. כל קבוצה צריכה להיות מאוזנת. לא כולם כאן מגיל אחד, יש חזקים יותר, יש כישרוניים יותר. הקבוצה צריכה לקבל את כל החוזקות. והנה עוד משהו מיוחד לישיבה הזאת. אנשי הצוות, הם חלק מהקבוצות. מלאכת מחשבת של דיסטנס וקירבה עמוקה.

עכשיו מתחילה חלוקת המשאבים. שק תפוחי אדמה לכל קבוצה. סכין. בלון גז קטן לבישול. סיר אחד. קופסאות שימורים שונות. תבליני יסוד. ירקות. פירות וקמח. בשלב זה אף אחת מהקבוצות לא שמה לב. אבל החלוקה כאן, מראה לי חיים, לא ממש שוויונית. קבוצה אחת קיבלה את המלח של כולם. קבוצה אחרת קיבלה יותר שימורים. קבוצה שלישית לא קיבלה קמח. והרביעית מחזיקה בשני כיכרות לחם רזרביים. ויש גם את הקבוצה שקיבלה אש.

"בחיים", מסביר לי חיים בקריצה, "צריכים לדעת לפתח כישורי משא ומתן הגונים ויעילים. כל קבוצה עוד תזדקק לכישורים הללו כדי לשרוד".

במבט של עיתונאי, הדינמיקה שנוצרת כאן בקרון מזכירה משהו כמו פרלמנט יהודי. בשעה הקרובה מרכיבים קואליציות. כל קבוצה בוחרת לה 'ראש', 'גזבר' שאחראי על המצרכים ומחליט מה יאכלו ומתי. ההכרעה הראשונה מזכירה תרגיל פסיכולוגי מפורסם של 'תרגיל המרשמלו': לכל קבוצה ישנה חבילת ביסקוויטים קורצת. המסע הארוך הזה לא נגמר. כולם משתוקקים לקצת מתוק. אבל קבוצה שתחסל את הביסקוויטים שלה עכשיו, עלולה להתחרט על כך מחר ומחרתיים.

מתחילים ויכוחים שקטים. "זה על רגל אחת", מסביר הרב גומבו המשגיח לחבר רעב מהקבוצה שלו, "כל מה שאנחנו צריכים לדעת בחיים. לדחות סיפוקים. אנחנו מתאמצים עכשיו קצת. כדי שאחרי זה יהיה לנו יותר". בקבוצה אחרת נוקטים דרך אמצעית. כל אחד מקבל שתי עוגיות. היתר ננעלים בחותמו של השומר.

אחת לחצי שעה בערך הרכבת האיטית נעשית עוד יותר איטית. מישהו מהציורים נעמד מולה עם שלט אדום. כך עוצרים רכבת בדרום רומניה. כמה איכרים זקנים עם סלים מטפסים. ממשיכים לעוד יעד. בעוד שעתיים, תהיה הפסקה. כבר עכשיו הקונדקטור מנסה להסביר לנו באנגלית עם מבטא כבד – מפרידים את הרכבת לשניים. הקרון הזה ממשיך ליעד. החצי הקדמי יסעו צפונה.

איך מפרידים קרונות? עם פטישים. חמישה קילו. צוות איכרים שלם מתייצב למלאכה. אם לא הבגדים הרשמיים, הייתי בטוח שאני במכרה פחם. כולם עם קילשונים ופטישים. חובטים ודופקים. משמיעים קולות. מגירים זיעה.

לבינתיים אפשר לרדת. להצטלם עם הז'נדרמן המעוטר ששותה קפה למטה. להיכנס לחדרון צר שמשמש כחנות ריענון מקומית. לא תמצאו פה מסטיקים, גם לא פחיות זירו. רק תה, יין וקותלי בשר עם ריח מחניק. והמון סיגריות זולות. המון. עשן. ככה מתרעננים פה.

כשסוף סוף מסתיימת עבודת ההרכבה, שמרגישה יותר כמו הקמת בניין. כולם חוזרים. אין מה לחשוש, מי שלא הספיק יכול עוד לקפוץ על הסולם תוך כדי נסיעה. זה מתחיל בקצב הליכה. הנוף הופך יותר ויותר פרטי. לפי המפה מתברר שאנחנו מגיעים למחוז ההרים. הרבה ירוק כהה, ערוצי מים. כפרים קטנים וארובות עשן.

בתחנה הבאה כולם צריכים לרדת. לרוץ על הפסים לרכבת שבאה ממול. יש 120 שניות המתנה, לנו, למזוודות ולכל הציוד. אחרי זה הרכבת יוצאת. תלונות, ניתן יהיה להגיש למשרד התחבורה הרומני. הקבוצות כבר מוכנות. הציוד מחולק היטב בין כולם. ברגע הנכון מזנקים. אחרי 119 שניות המבצע מוכתר בהצלחה.

הגענו לרכבת לילה. כאן יש חדרי שינה סגורים. חלקם מלאים באיכרים שנושאים דליים מלאים בפירות פטל ואוכמניות. הכול הופך פסטורלי. זמן מתאים לחגור גארטלעך, להיעמד במסדרון ולצעוק 'אשרי' בטרם תשקע השמש. יש תפילות מנחה, ויש זעקות של תפילת הדרך. קדיש, קדושה, ועלינו לשבח שלא שמנו כמשפחות האדמה שמביטים עלינו בחיוכים מוזרים. לא משהו שהקו הזה ראה בעשרות ואולי מאות השנים האחרונות.

התארגנויות אחרונות. כמה משחקי חברה. הרבה שירים וקצת דיבורים. החבר'ה מסביבי קצת חוששים. מחזקים זה את זה. חלקם שותקים. בשולחן בסוף הקרון יושב דיוויד. נער אמריקאי, על פי המבטא והמראה הגבוה והגמיש שלו. לפניו פרוסה מפה ענקית של האזור. יש לו מצפן והוא מורה הדרך שלנו. ולא, הוא אף פעם לא היה כאן. גם לו זאת פעם ראשונה.

דיוויד הוא טיפוס מרתק. ביום יום הוא לומד בישיבה ברובע היהודי בירושלים. אבל במקצוע הוא 'סורבייבר' או בעברית 'שורד'. מפחיד כמו שזה נשמע. האיש הזה מומחה לשרוד בטבע. בין העצים, בעלי החיים, החושך ופגעי מזג האוויר הוא מרגיש בבית. העיניים שלו בורקות מהמחשבה על מה שהולך לקרות.

זה לא פשוט. כבר כמה שנים שהוא לומד את המקצוע הזה בצורה מקצועית. על רגל אחת הוא מנסה להעביר לי כמה יסודות. "כשאתה בטבע, אתה לא מבזבז משאבים". בימים הקרובים, האיש הזה לא מקלף את הירקות, וודאי שלא את הפירות. הוא לא יכול להרשות לעצמו לפספס ויטמינים ומינרלים. גם כל קלוריה חשובה. הוא לא סוחב פריט מיותר. יש לו סנדביצים מיוחדים. קטנים ומשביעים.

לפני שאתה יוצא לטבע, אתה צריך "פייו סי'ס" או בעברית חמש דברים שמתחילים באות C. צריך סכין, להתמודדות עם הטבע, עם בעלי חיים, עם קופסאות אטומות, עם שטחים בלתי עבירים ועוד. צריך גם קלוריות. יש גם צורך בקופסה, סיר, או מה שלא יהיה. יש צורך באש. במים וביריעת בד למחסה.

כל דבר פה דורש מומחיות. ניקח למשל את האש. כשאתה בטבע אתה חייב לעשות שימוש יעיל מאוד במשאב הזה. לא לבזבז גפרור אחד מיותר. לדעת להדליק מדורת זרדים. לבחור את העצים ולהבעיר אותם גם כשרוח נושבת מסביב. והכי חשוב – לדעת לשלוט בגובה הלהבות. בקצרה, אל תנסו.

גם המחסה דורש מומחיות. דיוויד מסוגל להקים מחסה בתוך עשר דקות. כל מה שהוא צריך זאת יריעת ברזנט וכמה חוטים. הכל איתו בתיק הקטן שלו. יש לו סט בגדים אחד להחלפה. הוא לא חושש. "אנחנו באזור עם נהרות. אפשר לכבס". הוא קצת דואג על מקורות של מי שתיה. בשלב זה הוא עוד לא בטוח שהנהרות האלו שבדרך מתאימים לשתיה.

"זה לא מפחיד בכלל", הוא אומר לי. וככל שהוא מוסיף לדבר, אני חש את הפחד זוחל לתוך עורי. נכון, יש בעלי חיים בהרים האלו. יש אפילו שמועות על דובים במעלה היער. אבל אנחנו קבוצה מגובשת. בלילה נצטרך להיות יותר זהירים. מזג האוויר קצת יותר סגרירי. אבל גם אם זה אפשר להסתדר.

הרכבת מתרוקנת. אנחנו יורדים בתחנה הבאה. דיוויד מזהה את הנקודה על המפה. מכאן יש כפר קטן. אנחנו צריכים יותר למעלה מרחק נסיעה של עוד ארבעים דקות. "אם אתה רוצה להתקשר הבייתה", הוא מזכיר לי, "זה הצ'אנס האחרון שלך. למעלה בהרים, רוב הזמן אין קליטה".

עכשיו בתוך 'בית הנתיבות' שאינו אלא שני חדרים עתיקים ופקיד אחד עם שיני זהב, אני מנסה להסביר לקטנים בישראל הלוהטת. "אבא הולך לכמה ימים. אולי לא תהיה קליטה". מתנות? אין בהרים. אבל נקנה ליד הבית. משהו גדול. או שאולי נמצא משהו. להיות ילדים טובים. אבא עוד מעט חוזר.

"מה?! יורד גשם?! אצלינו רותח. טוב, להתראות. תתנהגו יפה. בסדר".

אפילו מונית אחת לרפואה לא נמצאת באזור. אין ברירה. אם אתם לא רוצים להישאר פה בלילה, תנסו לעשות משהו, מעודד חיים כץ את החבר'ה. "אילתור, תושיה, אלו כלים חשובים בחיים. צריך לדעת להסתדר". לפני הכול ה'קה אסופים' מבקשים עזרה מלמעלה. נושאים תפילה, מבטיחים צדקה ואז יורדים לכביש הראשי.

20 לאי, זה הסכום שמקפיץ לנו תוך כמה דקות ארבעה רכבים ישנים וקטנים. שמשטרת התנועה הרומנית לא תשמע, אנחנו נדחסים שישה בכרס מכונית אחת. לא קל, אבל אין ברירה. הרכבים מתחילים לדהור מול השמש השוקעת. שבילי הכורכר מלאים מהמורות. המנוע משמיע נהמות, קולות גריסה של חצץ.

דיוויד יושב ברכב הראשון. פנס, מפה ומצפן – משמשים לו תחליף ל'ווייז' המודרני שכבר מזמן לא קולט. הוא מזהה אכסניית דרכים, אולי יהיה אפשר לעשות שם את הלילה. בסביבות השעה 22:00 מגיע הרכב האחרון. קול נביחות כלבים מעיד שהגענו.

ממרחק אפשר לראות מדורת זרדים שמרססת גיצים כתומים השמימה. כלב רועים לבן רובץ בסמיכות. מסביב יושבים כמה צעירים שותקים באיזה ניחוח של 'רוחניות'. ויש גם גיטרה. מישהו מהם מבקש לשמוע ג'ואיש מיוזיק. הוא מעביר את הגיטרה לידיו האמונות של אחד הבחורים. מתוך החשיכה מתחיל להישמע ניגון המיה קרליבכי. "ה-נ-ש-מ-ה  ל-ך  ו-ה-ג-ו-ף  פ-ע-ל-ך  ח-ו-ס-ה, ח-ו-ס-ה  ע-ל  ע-מ-ל-ך". מהצד הנכרי נשמעות גניחות. יש גם דמעות. מנסים לכבד אותנו בגרעיני דלעת. לא, סליחה, זה אסור לנו. לך תסביר להם מה זה 'הכשר'.

"יש לנו עכשיו שעתיים הליכה. אם נגיע לפני 12, יכול להיות שיהיה לנו מקום מסודר לישון", מכריז חיים כץ. איכשהו הרגליים שכבר יותר מ-24 שעות לא שכבו, מתקשות לקום מהדשא. הוא לא צריך להתאמץ הרבה. שני רעמים ומטר אימתני שמקפיץ את כולנו. חיים כבר מצויד, כל אחד מקבל מעיל שהוא בעצם שקית ניילון ענקית. זה עוטף אותנו עם כל המשאות שעל הגב.

אין ברירה, חייבים להתחיל ללכת.

ניסיתם פעם לצעוד בחושך מוחלט? אל תנסו. וודאי שלא בהר מלא סלעים ומדרונות, כשטיפות גשם מזרזפות על הראש. "תוציאו את הפנסים", מכריז ר' חיים. עכשיו אנחנו מקבלים צורה של חוליית כורי פחם. כל אחד פוסע עם קרן אור במצחו. צועדים לאט-לאט. מחזיקים אחד בשני. "במסלול הזה", הוא מזכיר לנו, "המשימה שלנו לצעוד יחד. ללמוד לשתף פעולה".

לרגע אחד דיוויד נעצר. מקצה ההר למעלה הוא מזהה עוד שני פנסי ראש. הם יורדים לכיוון שלנו. יש משהו נוסך הרגעה במפגש עם עוד שני 'סורבייברס' שעושים את הדרך הזאת. קשה לזהות את פניהם. הם מספרד. נמצאים פה כבר כמה ימים. עכשיו הם בדרך חזור. ויש להם בשורה מאוד לא טובה. "הגשר נפל".

 

 

הם מוציאים מפות מנוילנות ובשפה של נווטים הם מראים לדיוויד וחיים את נקודת המכשול. הדרך שבה תכננו לצעוד נחסמה. הנהר שצף וסחף את המעבר. "תצטרכו לעשות עיקוף של שלוש שעות. אתם לא יכולים לעשות את זה בלילה". רעם בליל סגריר.

ר' חיים מנצל את המשבר הזה לצרכי טיפול. כמו בכל פעם שיש לו מסר להגיד לנו, הוא מכריז "פתחו עיגול". הבחורים מתייצבים במעגל אחד גדול. במעגל, הוא מסביר לי, כולם שווים. כולם רואים את כולם. זה חובה לתהליך. עכשיו הוא פותח בהסבר על כך שגם בחיים יש פתאום תקלות לא צפויות. כל השאלה היא איך מגיבים אליהן.

רגע המשבר הופך לאחד מרגעי השיא של המסע. ר' חיים מבקש לכבות את הפנסים. להחזיק ידיים. הוא מזכיר שהמסע הזה הוא רק משל לחיים שלנו. לפיתולים, להרפתקאות, לקשיים שאנחנו צריכים לצלוח. "אבל לפני הכול צריכים לנקות את כל המשקעים שהצטברו. אנחנו לא יכולים לצאת לדרך עם כל כך הרבה משקל. אני מבקש עכשיו שכל אחד מאיתנו, יחשוב עכשיו על משהו שלוחץ לו על הלב. על איזו מועקה. מילה לא טובה שמישהו אמר לו, צרה שקרתה לו, קושי שהוא מתמודד. בואו נשחרר את זה".

יד רכה אוחזת מימיני. עוד יד בשמאל. אין לי מושג מי כאן ומי שם. שתי נשמות מדהימות שיוצאות למסע. אפשר להרגיש לפי זרם הדם שהם חווים עכשיו תהליך. חיים מבקש להוציא אנחה. בקול. לנסות לנקות את זה החוצה. לאט לאט מגבירים את הקול. מגבירים גם את האחיזה. הגשם מתערב בדמעות. האנחה הופכת לצעקה. הלטיפה הופכת ללחיצה. ברור שיחד הולכים לעבור את זה.

עוד כמה רגעים של שתיקה ועיכול. פותחים את הפנסים. עושים הצבעה. לבחורים ולצוות יש אותו כוח החלטה. ברוב קולות מוחלט לחזור מעט אחורה, לחפש מקום מסודר ללינה. להמשיך לצעוד רק עם שחר.

הבקתה שממנה יצאנו, תפוסה בשעה זו. זוג הרומנים שבתוכה כבר מזמן עלה על יצועו. מחר הם יפתחו את שערי בתיהם וימכרו שתיה וכוסות תה לשורדים הנועזים. בשטח הקטן שבחצר, אנו עומדים לעשות את הלילה. פורסים שטיחונים. שקי שינה. כשה'מיטות' מוכנות נאספים בצד לתפילת מעריב שבוקעת כל חשיכה.

מתחלקים לקבוצות. ארוחת ערב, או מדויק יותר – ארוחת לפנות בוקר.

יש קבוצות שמשקיעות. מטגנים, מבשלים אורז. יש את אלו שמעדיפים לפרוס כמה ירקות ולפתוח שימורים. אני ור' חיים נאלצים לשוטט בין הקבוצות. גם זה מסתבר כחלק מהאתגר. "ללמוד לתת ולתרום לזולת – גם כשאין לך מספיק". במשימה הזאת, הבחורים עומדים בצורה יוצאת דופן.

אי שם לקראת השעה 2 בשעון שלי הישראלי – השעון המקומי לא ידוע לי – אני נכנס לראשונה לחיי אל תוך שק שינה. קר. לח. וקצת צפוף. מלמעלה אפשר לראות את כוכבי השמים. מתחת אפשר לחוש את הדשא המוצק. ועכשיו לך תנסה להירדם. אין ברירה. העייפות מנצחת. העיניים נעצמות.

אין לי מושג כמה זמן חולף. לפתע אני מתעורר. כולם מתעוררים. גשם זלעפות מתפוצץ על השק. אין ברירה. נדחסים יותר, מתחת לגגון של הבקתה. דיוויד עוד מצליח למתוח את יריעת הברזנט ושוב נרדמים. היקיצה הבאה תהיה כבר עם קרני שמש מלטפות. בקצה הרגל אני מזהה לחרדתי כלב לבן מרחרח.

אה, והבחורים כאן לא יוצאים מהשק, בלי ליטול ידיים מכוס חד פעמית גדולה. לא משהו שהכלב והרומני ראו בחייהם. הם מצלמים את הכול בסקרנות.

 

 

לא יאומן מה שחמש שעות של שינה יכולים לעשות לגוף. כולם מזנקים. מחויכים. מוכנים בכל לב ונפש למסע. כמו יהודים טובים, מיד אחרי נטילת ידיים ומודה אני – מכינים קפה. שחור. עם סוכר. קבוצה אחת נודבת את הפינג'אן שלה ואת הגזייה. מחר תהיה זו קבוצה אחרת.

פותחים מעגל. מתחממים. מעבירים הצהרות חיוביות. עושים משחק חברה קטן שבו אחד מישיר מבט אל עבר מישהו שממולו עד שזה נשבר ומתחיל לחייך. המחייך בתורו מביט אל מישהו נוסף. מעביר אליו את החיוך. עד שכל המעגל מחייך.

ואם חשבתם ששחרית באמצע טיול, זה משהו שעושים בהבלעה. כנראה שלא הכרתם את תלמידי ישיבת 'קה אכסוף'. שעה וחצי של שירים, תפילות וכוונות. אין עומדים להתפלל, עד אחרי רבע שעה של ניגוני התעוררות וכיסופים. פסוקי דזמרה הופכים לשיר אחד ארוך. קריאת שמע היא מעמד של קבלת עול מלכות שמים. כך עד 'עלינו'. כשכמה גויי ארצות, מביטים ב'שורדים' המוזרים האלו עם קוביות שחורות ורצועות בראש ובידיים. וראו כל עמי הארץ את שם השם.

מעגל. הוראות. ויוצאים לדרך.

 

 

טיפוס אימתני של תשע שעות רצופות. זה מתחיל עכשיו, בבוקר. יסתיים רק אחרי השקיעה המאוחרת בעשר בלילה. יהיו כמה הפסקות. כמה ארוחות. והרבה-הרבה התבוננות.

כאן חייבים לעצור רגע. להציץ סביב אל הנוף המשכר ולהבהיר: גם אם כל הטיול הזה נשמע מופרע וקצת חסר אחריות, הוא ממש לא. מדובר בעניין מקצועי לכל דבר ועניין. לכל אורך המסע מתלווה גם חובש מד"א מוסמך. אגב, תיק העזרה ראשונה שלו, גם הוא מתחלק בין החברים. בכל קטע דרך מישהו אחר סוחב אותו – בנוסף לתיק הרגיל.

צריך חדות עין, אבל אנשי הצוות ובעיקר ר' חיים כץ עצמו, לא נחים לרגע. את שעות הצעידה הארוכות והמפרכות הם מנצלים. "השעות האלו שבהם אנחנו סובלים במשותף", מסביר לי הרב גומבו, "יוצרות קירבה אדירה אל הנפשות. לשיחות הפרטיות שמתקיימות כאן, כאילו דרך אגב, תוך כדי צעידה וטיפוס, יש משמעות כבירה. כמשגיח", הוא חושף, "לקח לי זמן להתרגל לרעיון הזה של ר' חיים כץ. אבל זה שווה. אני כבר יכול להבחין בשינויים קוטביים שמתחוללים פה בנפשות".

ויש רגעים שזהו. הרגליים לא מסוגלות להמשיך. חייבים עצירה. ר' חיים מנצל כל עצירה כזאת למשחק חברה טיפולי. במומחיות שקשה להבין במבט ראשון – הוא משנה משחקים לפי הצורך. ברגע מסוים הוא מאבחן שחסר אמון בין החברים. עוצרים. נעמדים בזוגות ומותחים ידיים זה מול זה. כל אחד מהחברים ידרש לרוץ אל תוך הזוגות ולסמוך על החברים שיפתחו לו את הידיים בדיוק ברגע הנכון. נשמע קל? תנסו. אחרי שכולם מסיימים. עולים שלב, עכשיו עושים את זה בעיניים מכוסות. רק לסמוך ולשתף פעולה.

 

 

ושוב יוצאים לדרך.

כשהשמש הרומנית אוספת את קרניה, מישהו צועק – "הנה זה". בקתה קטנה. תחנת דרכים מבצבצת באופק. מעולם לא שמחנו כל כך למראה ספסלי עץ. השילוט שעל הבקתה, מלמד שהספקנו עשרות קילומטרים ובעיקר שהעפלנו לגובה של כ-1,600 קילומטר. הנוף נעשה הרבה יותר פראי. הנחלים שוצפים בחוזקה.

והחזן נעמד בראש. "אשרי יושבי ביתך", הוא מכריז. כולם מצטרפים. תפילה שלא תישכח.

שוב מתכנסים במעגל. מחליטים פה אחד להישאר כאן למנוחת לילה. כמה מהחברים מתלוננים שלא הספיקו את השיעורים היומיים מהבוקר. יש אור פנס קלוש בקומה העליונה. נפרדים מכמה לאי ומתיישבים ללמוד. רק הרגליים זועקות מכאב.

לאחר מכן מתיישבים לסעודת מרעים. כל הקבוצות מתארגנות יחדיו. מבשלים, מעשנים קופסאות טונה, מכינים רקיקים, צולים, מטגנים. המרכיב הכי חשוב בסעודה הזו – הוא התאבון. הלבבות נפתחים, סודות נחשפים. ההרים המצמיתים מתמלאים בשירה חסידית נוקבת מהלב.

מוזיקה היא השם האמצעי של ישיבת 'קה אכסוף'. כמעט כל אחד מהיושבים כאן יודע לפרוט על גיטרה, לאלתר אקורדים, לשיר, להלחין ואפילו לעבד. עכשיו הם מפליאים כאן בשירת א-קפלה מפעימה.

לאחר מכן מתיישבים בעיגול. עושים 'עיבוד' ליום שחלף. כל אחד נוקט ברגעי השיא שלו. ר' חיים מנתב את השיחה במומחיות. הרוב חוזרים אל רגע אחד מאוד מסוים באמצע הצעידה בבוקר. גשם זלעפות ירד. הגרביים נרטבו. כל השביל הפך למפל שוצף. נדחסנו כולנו מתחת לסככה שאלמוני נטע. רעדנו מקור והמתנו שהסערה תחלוף. הרגעים הללו שכולם יחד הצטופפו, נסכו הרבה ביטחון.

הלילה הבא, גם הוא בשק שינה, אבל הפעם לא על הרצפה, אלא על מזרנים מלוכלכים של בעל הבית. בשלב ראשון אלו הרגליים הכואבות שמציקות. שלב שני אלו הגעגועים. שלב שלישי החלומות. ואז, אחד החברים מעיר את כולם.

הפעם מחליטים כולם לפתוח את היום בטבילת שחרית. דיוויד צועד בראש. הוא הולך עם מפה ואינטואיציה. מחפש מפרץ בנהר. בשיטות שרק הוא יודע, הוא בודק את המים. את תוואי הזרם. ממש לא גבוה. אבל מספיק להכניס אצבע כדי לקפוץ בזעקה. מדובר במי קרח קפואים. בכפור הזה רק לעמוד ליד הנהר זו סגולה לשפעת.

 

 

"הבעל שם טוב אמר שטבילה במקווה לא יכולה להזיק", מכריז בחור אחד. הוא הנחשון שבחבורה. אחריו נכנסים כולם. אין אפשרות ליותר מטבילה אחת. הנשימה נעצרת. הגוף מאבד תחושה. וכשאין תנור באזור – יש עצה הרבה יותר מועילה. ריקוד חסידי שממריץ את מחזור הדם ומכין את הלב לקראת תפילת שחרית נוספת של שעה וחצי ארוכות ומענגות.

במקום ארוחת בוקר מקבלים 'פצצת אנרגיה'. חופן של תערובת גרנולה. קשה להאמין כמה שדבר כזה יכול להשביע ולתת מרץ. ושוב יוצאים לדרך. היום כובשים את הפסגה. עם כח רצון וסייעתא דשמיא אנחנו נגיע.

רגע לפני שיוצאים ר' חיים מכנס את כולם לעיגול. כל אחד צריך להוציא פתק קטן מתוך הידיים שלו. לפתוח, לקרוא, לא לספר לאיש מה כתוב שם, ולהחביא את הפתק בכיס. זה סוד. בכל פתק רשום שם של אחד החברים. אני קיבלתי את הפתק של מוישי. אין לי מושג מה זה אומר עלי. עוד יומיים אדע.

יוצאים.

הטיפוס היום קצת יותר קל. בכל זאת מתרגלים. העלייה הרבה יותר תלולה. ראשי ההרים כבר מבצבצים. זרועים בכתמי שלג קפואים. רגע לפני שעולים אל הפסגה האחרונה, ר' חיים מבקש לעצור. הוא בוחר סלע ענק. כל החברים מטפסים עליו. אלו שמתקשים (והעיתונאי האורח ביניהם) מקבלים עזרה מהחברים. אלו מושכים מלמעלה, אלו דוחפים מלמטה. בסופו של יום כולם ניצבים שם על ראש הסלע.

"אתם רואים את ההר שם ממול?" שואל ר' חיים. "זו הפסגה שאנחנו צריכים לכבוש. זה נראה בלתי אפשרי? אז יש לי בשורה בשבילכם עוד חצי שעה כולנו, ללא יוצא מן הכלל, הולכים לעמוד שם למעלה". אבל זו לא הפיסגה היחידה שאנחנו צריכים לכבוש בחיים. אחרי יומיים כל כך מאומצים – הוכחנו לעצמינו שאנחנו יכולים לעשות הכל. שכח הרצון שלנו חזק יותר מכל דבר אחר.

עכשיו הוא דורש מכל אחד מהחברים לחשוף בפני כל היתר את ה'פסגה' שהוא משתוקק לכבוש בחייו ולא מצליח. מסתבר שיש דברים קשים יותר מלקפוץ לנהר קפוא. הרבה זמן של שתיקה. גם כאן יש 'נחשון'. "בעיני הפסגה היא לזכות להקים 'בית טוב' בישראל, לראות ילדים טובים שלא יתייסרו במעברים בין ישיבות"; מישהו אחר מספר על רצון להתגבר על ניסיונות; שלישי מתעמת עם פסגה של לימוד דף יומי. ויש גם פסגות של להפסיק לפחד מאנשים, לא להתבייש. יש אחד שרוצה להתפייס עם אביו ויש גם מישהו שמשתוקק שיפסיקו לראות בו חריג.

השיחה הכל כך מרגשת הזאת, מפלחת את הלב. בפמליה של מעלה, אני מתאר לעצמי, קודשא בריך הוא אומר: חזו חזו. בחורים חביבים שמתייסרים בלבטים ולא מתייאשים, מה הם מבקשים? לזכות לכבוש פסגות רוחניות.

אין הנחות. גם אנשי הצוות צריכים לספר על הפסגה שהם מתקשים לכבוש. בעיניים לחות הם מקשיבים למשגיח הרב גומבו שמספר על הפסגה – להצליח להגיע אל הלב שלכם. "לפעמים אני עומד ממול, שואל את עצמי איך לחדור. מה אני צריך לעשות. עד כמה נכון להתערב. זו פסגה לא פשוטה".

ההר שממול נעשה פתאום כל כך פואטי.

עכשיו יורדים מהסלע. "את הדרך הבאה", מפתיע ר' חיים, "אנחנו עושים כל אחד לבד. יש לנו דרך של חצי שעה. כשאתם מטפסים וכובשים אני רוצה שתחשבו גם על הפסגה האישית שלכם, איזה צעד אתם מתכננים לעשות כדי להתחיל לטפס לכיוונה. אחרי שנגיע למעלה, אני רוצה לשמוע אתכם".

כדי להתחיל את הטיפוס יש לחצות זרם נהר. כל החברים עומדים בשורה בצד אחד. הבחור הראשון יוצא לדרך. כולם זוכרים מה הפסגה שלפניו. הוא רוצה להקים בית יהודי. עכשיו הם מעודדים אותו. שרים לו 'עוד ישמע' בעוד שהוא חוצה את הנהר ומתחיל לצעוד לבד-לבד אל עבר הפסגה האישית והפיזית.

רק אחרי שהוא נבלע באופק משחררים את הבחור הנוסף. הוא רוצה לכבוש שעתיים של לימוד יומי. שרים לו 'לולי תורתך'. הוא חוצה ונעלם. כשהמשגיח חוצה כבר אין הרבה מי שישיר. 'לכו בנים שמעו לי' שרים לו.

ואז מגיע הרגע לחשבון הנפש. ר' חיים כץ מישיר אלי מבט. "ומה איתך? מה הפיסגה שאתה רוצה לכבוש?" לחרדתי אני לא מוצא תשובה מניחה את הדעת. "אם אין פסגה", הוא קורץ לי, "נשארים כל הזמן בעמק. חבל". עכשיו אני יודע, זו הפסגה – להתחיל לטפס. להפסיק לשהות באזור הנוחות של המדרון. ללמוד משהו מהמצוינים האלו של ישיבת 'קה אכסוף'.

את הדרך עד הפסגה אני עושה בצוותא עם ר' חיים. אני חייב להבין את הסוד של היהודי המיוחד הזה. הוא התחיל לפני שנים כמשגיח קונבנציונאלי. אבל אז הוא הרגיש שמשהו חסר. הדרשות והדיבורים לא תמיד מצליחים לזחול אל הלבבות. לא מספיק שיבינו אותך במוח, צריך שירגישו אותך בגוף, בזרם הדם.

בהשגחה פרטית מיוחדת הוא שמע על שיטת הטיפול המיוחדת הזאת. טיפול באמצעות מסע והרפתקה. בהתחלה גם הוא היה ספקן. ואז הוא הלך ללמוד את זה בצורה מקצועית ורצינית. הוא לא יודע פשרות. הוא יצא לכמה שנות הכשרה אינטנסיביות, למד את הכול מהמומחים הכי גדולים של מכון וינגייט – והבין שיש כאן כלי מיוחד שיכול לחולל פלאים. כך, בקיצור נמרץ, הוקם 'מרכז גישה' שהוא עומד בראשותו. מרכז שמספק מענה חווייתי עם אלמנט טיפולי לעשרות ישיבות, ארגונים, קעמפים ובודדים.

לא קל לו. הוא לא גמיש וגם לא מטפס הרים. אבל דווקא מהמקום הזה הוא יוצא עם עשרות בני נוער, ואנשים מבוגרים למסעות ופעילויות בארץ ובחו"ל. במקום לדבר על התוצאות של אחרים, הוא מציע לי לנסות בעצמי. "תתחיל לצעוד לבד. לכבוש את הפסגה שלך".

אחרי חצי שעה אני מוצא את עצמי בראש ההר התלול. בפסגה. כולם כבר כאן. מאושרים. מנצחים. כובשים.

 

מתיישבים בעיגול ופותחים את הלב לאחת השיחות הכי אמיצות שנוכחתי בהן בחיי. כולם שופכים. מסתבר שהטיפוס הנפשי היה מאוד קשה. כמה מהם הפסיקו באמצע. "לא רציתי לחשוב על זה. זה מפחיד אותי". היו כאלו שלא הצליחו לחשוב, או שלא מצאו דרך. עכשיו הם יושבים ומלבנים.

ויש גם כמה כובשים אמיצים. אחד מספר על הצעד הראשון שהוא הולך לעשות לקראת הלימוד. שני מבטיח לקום כל יום בזמן. שלישי הולך לקבוע שיעור אחת לחודש עם אבא שלו. יש גם מישהו שלא מוצא שום עצה. הוא הולך לקבוע כל יום עשר דקות להתפלל על זה.

רגע של קנאה. הם כבשו. התקדמו. איפה אנחנו?

השמש מתחילה לנטות. יש עוד שלוש שעות אור. אם נרצה להגיע חזרה לנקודת מנוחה, חייבים לרוץ. מרוץ נגד הזמן. מתנערים. עכשיו יש לר' חיים מסר: "אחרי שראיתם שזה אפשרי, תוכלו לעשות הכול. זה בידיים שלכם. רק תרצו". כולם רוצים. רצים. דוהרים.

"אתה יודע", אומר לי בחור עם מבט מהורהר, "לפעמים לרדת הרבה יותר קשה". גם בחיים זה כך, הוא מפתיע אותי. לאנשים מבחוץ נראה שזה פשוט – לדרדר. אבל זה לא. בדרך כלל מישהו דוחף אותך למטה. אתה לא יורד, אתה פשוט נופל. נשבר. מתרסק.

מפחיד מה שהניסיון עשה ללב של הילד הזה.

היעד הראשון נכבש. אחרי חצי שעה. מגיעים לתפילת מנחה. מרחוק אני מבחין בדיוויד משוחח עם עוד שני קולגות, שורדים. מבט הפנים שלו מפחיד. "חבר'ה", הוא צועק במבטא אמריקאי כבד, "זה לא פשוט". שני המטפסים מגרמניה מראים לו תמונה שהם צילמו לפני כמה שעות. פסיעות מאוד ברורות של דובים. גדול וקטן. "כנראה אמא ובייבי".

אסור להישאר כאן. חייבים להמשיך הלאה.

שוב מתכנסים בעיגול. נותרה עוד שעה לשקיעה. כולם מחליטים שאסור לאבד רגע. את קטע הדרך הבא חייבים להספיק. במפה של דיוויד נראה שיש שם אכסניית דרכים. רק צריכים לרוץ. אין ברירה. "ליתר ביטחון תקשרו את הפנסים לראשים". עוד הוראה חשובה: "לשמור על קשר עין בין אחד לשני".

אין זו אגדה. כח הרצון מסוגל לדברים בלתי אפשריים. עובדה, יהודי שכל יומו על כסא משרד, מוצא את עצמו עומד ליד בקתת עץ. דרך ירידה של כמה קילומטרים בתוך שעה. אלא שהבקתה הקטנה חשוכה. רק נביחות נשמעות באופק. כמה דקות חולפות. בעל הבית יוצא. עיניים מתודלקות באלכוהול. נראה שהערנו אותו.

בשורות רעות: אין לו מקום עבורינו. ולא, בשום אופן אנחנו לא יכולים לישון מסביב לבקתה שלו. גם הוא שמע שיש דוב בסביבה. עוד חצי שעה הוא משחרר את כלבי הציד שלו. שיתריעו בפני כל סכנה. הוא לא מציע לבדוק את השיניים שלהם. שקי שינה לא עבים מספיק.

לראשונה במסלול הזה, אני מרגיש פעימות לב מואצות. לכל אורך השיחה הזו בחורים עומדים בחוץ. מתפללים, מקבלים קבלות טובות. מתחזקים.

ר' חיים לוקח פיקוד. כמה מילות הרגעה. הרבה אמונה. אנחנו כאן ביחד, נתגבר גם על הקושי הזה – אדרבה, זה יחזק אותנו. כמו כל רגע קשה בחיים, הכי מסוכן זה לאבד עשתונות. חיבוק קבוצתי גדול והבטחה "בעזרת השם נעשה ונצליח".

דבר ראשון מתחלקים לזוגות. לאחר מכן 'מספרי ברזל'. כל אחד מהנוכחים מקבל מספר מאחד עד עשרים. אחת לרבע שעה, כל השיירה עוצרת, דיוויד יכריז את מספרו "אחד", ואחריו הבא בתור. לא זזים עד שהאחרון צועק "עשרים". כך אנחנו יודעים שאף אחד לא הלך לאיבוד.

בחור אחד לידי מבקש לעצור. הוא מברך 'שהכל'. עושה 'בורא נפשות' ומיד לאחר מכן מתפלל תפילת הדרך. כל מילה נשמעת מצמררת. "תצילנו מכף כל אויב ואורב, ליסטים וחיות רעות, וכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא – ותשמע קול תחנונינו".

יוצאים לדרך. במהירות ובזהירות. רק הפנס מאיר את הצעד הבא. כל ירידה על סלע צריכה להיות מחושבת. כשהפחד תוקף, כל שאר המיחושים נעלמים. אין יותר כאבי גב, גם הרגליים נעשות קלות כאיילות.

יד אוחזת ביד ולב נשפך  ללב. תוך כדי צעידה, אני מתוודע לסיפורי חיים מורכבים. לנסיונות, ובעיקר למלחמה עיקשת. את שלוש השעות הבאות, איש לא יוכל לשכוח. הושענא שלוש שעות.

אחרי שעתיים מתפקדים. כולם כאן. עוצרים. ר' חיים מבקש לעשות הפסקה. הוא מבקש מכולנו לזכור את הרגעים האלו. בכל פעם שיבוא מולנו איזה ניסיון, להיזכר ב'תיקון חצות' של הקרפטים. אנחנו מרחק שעה מהיעד. הוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולים לגבור על כל קושי. עכשיו מכבים את הפנסים. נעמדים במעגל ומתחילים לשיר. "גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד, אני עומד".

ניגון רודף ניגון. הנפש כאילו יצאה מכבלי הגוף. הפעם זה לא גשם, אלא דמעות רותחות שאי אפשר לעצור.

שתיים לפנות בוקר. לפי המפה נותרה עוד רבע שעה ליעד. אלא שאז בבת אחת כולם נעצרים. מרחוק, מתוך האפילה, יש מחזה מצמית. חמישים זוגות עיניים זוהרות ננעצות בנו. השערות סומרות. ואז מתחילות נביחות. מישהו כבר צועק שמע ישראל. דיוויד נדרך. אין לאן לסגת. מתקרבים. מקלות, אבנים וכל מה שבא ביד.

בבת אחת, הפחד הופך לצחוק גדול.

עדר כבשים לפנינו. שני כלבי שמירה שחוללו את המהומה. עכשיו הם פוסעים בתום. רגש הקלה מחויך הוא סיום כביר לילה המפרך הזה. עכשיו, אחרי שחלף הפחד, כאבי הגוף מתפרצים באחת. אני כבר חושב להשתרע על שק השינה, אבל הבחורים של 'קה אכסוף' לא מוותרים. עוד לא התפללנו מעריב.

היום האחרון מוקדש להתבוננות משותפת. להטמיע את המסרים והחוויות שעברנו בנפש. לחזור לישיבה עם כוחות מחודשים. הרבה תרגילים, משחקי חברה מתוחכמים – שמשלבים גוף ונפש – יש לר' חיים כץ. הוא נעזר בחבלים, לוח, ציורים וכל המקצוענות שעשרות ישיבות בארץ משלמות כדי ליהנות ממנו.

 

 

יש גם תרגיל פרידה. כולנו מכונסים בחדר הקטן של תחנת הרכבת. לפני יומיים, מזכיר ר' חיים, כל אחד מאיתנו קיבל פתק שהיה רשום עליו שם של בחור אחר ממשתפי המסע. "יש לכם עכשיו חצי שעה. כולנו מתפזרים כאן באזור. תחפשו איזו מתנה שלדעתכם מאפיינת ומתאימה לאישיות של החבר שלכם. עוד חצי שעה כולם חוזרים".

חצי שעה אני משוטט בתוך כפר רומני נידח. מחפש מתנה לבחור שרק לפני כמה ימים הכרתי. הטבע הוא לא סופרמרקט. יש רק דשא, שלוליות ונביחות. "זה בדיוק העניין", יסביר לי אחרי זה ר' חיים כץ, "המתנה הכי גדולה זה לחשוב על השני ולהיות מוטרד ממנו".

אחרי חצי שעה כולם מתכנסים. כל אחד מחזיק בידו חפצים מסוימים. עכשיו טקס הנתינה. זה לא קל. לחלק מהבחורים ממש קשה להישיר מבט ולשבח מישהו אחר. ויש כאלו שממש נבוכים לשמוע את שבחם שלהם. הם מעווים פנים. אבל אסור להם להפריע. אחרי נאום קצר, של כל נותן, קמים ולוחצים ידיים בהתרגשות.

מישהו מרים מכונה קפיצית חלודה. הוא רוצה לתת את זה לחברו, שבעיניו הוא האיש הנכון במקום הנכון. ידי הזהב שלו תמיד יכולות לתקן כל דבר. הוא משוכנע שגם את המכונה הפגומה הזו הוא יצליח… מישהו מרים אבן סלע יצוקה. הוא מקדיש אותה לחבר שלא נשבר, שממשיך בכל מצב ונותר איתן. אחד מביא צרור פרחים מלבלב, יש גם מישהו שהביא כלי זכוכית מלא מים – שהם רמז לתורה.

ניגון של פרידה. מנחה בדריכות של נעילה. עוד מעט תגיע הרכבת שתוביל אותנו בנסיעת לילה ארוכה ארוכה – שש שעות לקריובה, וממנה הביתה.

והמסע הזה לא תם.

חודשיים חולפים. אני מקבל הזמנה ל'סיכום המסע' בחוות שמשון שליד כפר אוריה. שוב אני פוגש את בחורי קה אכסוף, הפעם גם ראש הישיבה משתתף עמם – הרב נתן (נותי) שטיינברגר. גם כאן הם עשו לינה של לילה ועבודה של סדנאות ODT.

לקראת אחר הצהרים, יוצאים לעוד מסע. "כל אחד מאיתנו יודע כבר מה הוא רוצה, איזו פסגה הוא צריך לכבוש, ועד כמה כח הרצון שלו יכול לנצח הכול", מכריז ר' חיים. "עכשיו נשאר לנו לקרוע ולבטל את הפחד. את הדבר שחוסם אותנו. את המפריע הגדול".

הוא מוציא לוח גדול. מציב אותו ורושם את שמות כל התלמידים ואנשי הצוות. עכשיו כל אחד מאיתנו צריך לרשום לצד שמו, את הדבר שחוסם אותו מלהתקדם בחיים. גם כאן יש גילוי לב מדהים. בחור אחד יש חשש מההורים. בחור שני מסתבך עם ה'מה יאמרו'. שלישי רושם 'נסיונות'. רביעי רושם 'פחד קהל'. המשגיח רושם 'מוסכמות'. הוא גם מסביר לבחורים בדיוק מה זה אומר. ויש מישהו שרושם – 'העבר'. ההיסטוריה החמקמקה שרודפת אחריו ללא מנוח. הוא חייב להשתחרר.

עכשיו מגיע אבי. מפעיל סנפלינג מקצועי.

הוא הכשיר את השטח מבעוד מועד. יש כאן שני תרגילים. תרגיל ראשון הוא גשר. רצועה ארוכה שמתוחה בין שני עצים. בגובה שלוש קומות. מהרצועה משתלשלים חבלים עם מגשים. כדי לצעוד על החבלים, כל אחד יצטרך לסמוך על החברים שלו. אם הם יעזבו את החבל או יפסיקו למתוח. הוא עלול ליפול. (גם כאן, הכול מבוטח. כל מטפס רתום וחגור. ראשו מוגן עם קסדה).

ואז מגיעים לאומגת הבאנג'י. קצת מורכב להסביר בכתב כיצד היא פועלת. בגדול, כל החברים מרימים את אחד החברים לגובה של עד ארבע קומות. כשהוא מגיע לשם, יש לו רק דרך אחת לרדת. לשחרר קפיץ מתכתי שישחרר את אחת הרצועות ויעיף אותו למרחק של כמה עשרות מטרים.

אלא שגם כאן, לא מדובר בסתם כיף. כל בחור שעולה, זוכה לעידוד מכל החברים. כולם שרים לו ומנסים לפוגג את הפחד. הבחור עצמו בוחר כמה גבוה הוא מוכן שיעלו אותו. רוב הבחורים מבקשים לעלות עד הסוף. ואז, הם מתרכזים במחסום שלהם. לוקחים אוויר, עוצמים עיניים ובבת אחת שוברים את המחסום ונזרקים אל השחרור.

"המסע שלנו", מכריז ר' חיים, "לעולם לא מסתיים. כל החיים הוא ממשיך. אבל אנחנו כבר לא מפחדים. בעזרת השם נגיע עד סוף המסלול".

מעגל גדול של בחורים מקפץ בין הרי יהודה "והעיקר, והעיקר – לא לפחד כלל".

תגובות

דמעות בעיניים אין כמו לב יהודי הלוואי ותמיד יבינו כך כל בחור

6

חזק מאוד מרגש

5

חיים בהצלחה ,אסף

4

אולי ישקיעו כחה בכל הישיבות בבחורים הצדיקים גדולי אנוש של הדור הבא

3

אשריכם ר' חיים כץ והרב גומבו

2

יתשומת לב: יש במדור 'וידאו' תיעוד מתומצת

1

הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ט"ו חשון ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.