שיח השדה בשיתוף אומן שלום מגישים שיח חברים מקיף ויסודי הנוגע בכל נימי הנפש

מאמר "כמים לים מכסים" שופך אור חדש במהלכי החיים להרים את התורה למקום חדש, ועליו נספח מרתק "בסוד הענווה". תכין את הלב שלך לאור חדש שינביע ממך אוצרות עלומים ויפתח את פיך מחדש

שיח השדה

 בס"ד

"אם הראשי ישיבות היו מלמדים כך, מסתמא היתה גאולה שלמה" – "שיח השדה" בשיתוף "אומן שלום" מגישים: "שיח חברים" מקיף ויסודי הנוגע בכל נימי הנפש, מתובל בסיפורי צדיקים מכל הדורות, ומורה דרך לכל לב נכסף לפתוח את הלב מחדש בימי שובבי"ם אלו.

מאמר "כמים לים מכסים" שופך אור חדש במהלכי החיים להרים את התורה למקום חדש, ועליו נספח מרתק "בסוד הענווה". תכין את הלב שלך לאור חדש שינביע ממך אוצרות עלומים ויפתח את פיך מחדש – הקובץ להדפסה מצורף כאן

 

תוכן השיחה:

כמים לים מכסים

"מאז באתי לדבר בשמך" | העשיר הקטן והעשיר הגדול | משה רבינו מיהר בקירוב הערב רב | רבונו של עולם, אני אוהב את הרעות שאתה עושה עמי | כשהגרי"ש אלישיב ניגן פסוק פשוט בתורה | התורה הוא כלי לחפש דרכה את השי"ת | "לא צריך עלי שום הוצאות"… |  אם הראשי ישיבות היו מלמדים כך, מסתמא היה גאולה שלמה. | ודורש רעה תבואנו | "אפילו הקטן שבכם יכול להחיות מתים" על ידי התורה | "לפי ה"נטילת ידים" כך תדע ה"יראת שמים" שלו" | היום הקב"ה לא מתגלה מתוך תעניות, היום הקב"ה מתגלה על ידי ביקוש וחיפוש מתוך חושך וערפל. | כל הענין של רבינו זה "סבלנות" | דווקא מהדבורה הטמאה יוצא הדבש המתוק | כשאדם מקורב לצדיק וסובל כעסו יהיה לו ישועה בוודאי 

 

נספח: בסוד הענווה

לעתיד לבוא, כל מה שכתוב – יראו בעין. | כל דור ודור מתנהג יותר בענווה | "עבודה" יש לה גבול, ל"ענווה" אין סוף. | מעשה במלך ליום אחד | 'אני קטן אני מסכן' אינה "שפלות" אלא קטנות המוחין | "אפילו שהרבי היה מכה בי במוטות של ברזל …" | להעיז ולהחציף פנים בקדושה: 'אבא, אפילו שאתה בורח, אני כן רוצה אותך'. | בעקבתא דמשיחא, החוצפא יעזור

  

"מאז באתי לדבר בשמך"

בפרשיות שובבי"ם, משה רבינו רוצה לגאול את עם ישראל, ואומר להקדוש ברוך-הוא: 'מאז שבאתי לגאול, מאז שבישרתי להם את הבשורה, נהיה יותר גרוע', "מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך", משה רבינו יש לו טענות קשות לה', איך הקב"ה יכול להמשיך ככה. הוא טוען את זה כל הזמן, אם זה כתוב, הכל נצחי, הוא טוען את זה כל הזמן.

הקב"ה אומר לו: 'האבות לא שאלו שאלות, אתה כן שואל שאלות?!'.

אז איך ההנהגה, אסור להגיד כך לה', או מותר להגיד כך לה'? איך מתנהגים.

רבינו אומר בתורה כ', שמצד שני אסור לדחוק את השעה, אסור להגיד לה' 'נו נו נו, תעזור לי כבר, תעזור לי כבר', אדם צריך כל כך הרבה ישועות, אז האדם אומר לה' 'תעזור לי, תעזור לי, אתה מוכרח לעזור לי'. אדם לא יודע כמה הוא חוסך מעצמו צרות אחרות. יש לו את הצרות הקטנות האלה, והוא לא יודע כמה צרות קשות נמנע ממנו, שאי אפשר לתאר מה ששומעים ביום אחד, כמעט אפשר לצאת מהדעת.

יש אנשים חשובים ומנהיגים ששומעים הרבה, אפילו אדם פשוט היום ששומע דברים, איזה צרות יש בעולם, כמו למשל אדם שהיתה לו רק בת אחת והיא נהרגה בתאונת דרכים, האפשר להכיל דבר כזה? לא שייך להכיל צרה כזו, אין בעולם צעקה שיכולה להכיל את הצער הזה, ויש הרבה צרות.

רבי מאיר שמחה מווינסק זי"ע, היה גאון הגאונים, היה מתחרה עם הרודגיטשובער זי"ע, נו, ולו גם היה בת יחידה, והיא נישאה לעילוי אחד מוורשא, הוא נפטר, וגם היא. יש הרבה צרות בעולם, נו מה שייך להגיד.

ומשה רבינו אומר להקב"ה, 'נו, למה אתה עושה את זה', וזה האמת, שכל אדם יש לו את השאלות המנקרות האלה: 'איפה הקב"ה'. אם לא השאלות האלה, אז כל אדם היה צדיק גמור, כי אם האדם אין לו שאלות, אז הכל חָלָק, אם הכל חָלָק, אז כולם רואים את ה', ואם לא הכל חָלָק, אז חָלַק לבם מה'.

אז מה הקב"ה אומר למשה, ש'האבות, הבטחתי להם דברים, ומיד ניסיתי אותם והם לא שאלו שאלות, ואתה ישר שואל שאלות'.

אבל משה זה משה. אם משה שואל שאלות, סימן שכן צריך לשאול שאלות. אפילו שהקב"ה אומר מוסר למשה, אבל מה שמשה עושה, משה זה התורה. אם הוא עושה את זה, סימן שזה התורה.

 

העשיר הקטן והעשיר הגדול

אז באמת אצל צדיקי הדורות יש מחלוקת. אצל הליטאים היה שיטה שאסור להגיד להשי"ת דברים קשים, אצל החסידים שמענו שכן עשו את זה. יש בזה מחלוקת ישנה.

אבל רבינו מרמז על זה בתו' ח' חלק ב', שזה נקרא "תפילה בחינת דין". ש"תפילה בבחינת דין" אומרים להקב"ה: 'איך אתה מסוגל? למה אתה עושה את זה?'. מה הפשט, האם הקב"ה לא יודע מה שהוא עושה ח"ו?

אלא יש בחינת "זעיר אנפין", ויש בחינת "אריך אנפין". היום ההנהגה זה ב"זעיר אנפין" (הפנים הקטנות), לעתיד לבוא יהיה ההנהגה על ידי "אריך אנפין" (הפנים האין סופי), שהכל יהיה טוב ולא יהיה שום רע, וכל התפילות שלנו היום זה על זעיר אנפין. אנחנו לא מתפללים על "אריך אנפין".

אז רבינו אומר, איך אדם יכול באמת לעורר  רחמים רבים שאין שם שום דין בכלל, רבינו אומר   בתורה ק"ה, שצריכים ללכת מהרחמים הקטנים שילכו לעורר הרחמים הגדולים, כמו מעָשִׁיר קטן להעָשִׁיר הגדול. אדם אין לו קשר לעשיר הגדול, יש לו קשר רק לעשיר הקטן, אז הוא הולך להעשיר הקטן, ואומר לו 'לך תבקש מהעשיר הגדול בשבילי, אני לא יכול לגשת אליו'. זהו זעיר אנפין ואריך אנפין.

היינו, הקב"ה הוא אחד, אבל יש הנהגות בעולם שהאדם יכול לעורר. איך באמת יכול האדם לגרום שהעשיר הקטן יעורר את העשיר הגדול. מי זה העשיר הקטן, 'זעיר אנפין', העשיר הגדול זה 'עתיק', 'אריך אנפין', איך אנחנו מעוררים את ההנהגה של לעתיד לבוא שיהיה כולו טוב, אומר רבינו, כשהאדם עושה תשובה שלמה.

מה זה "תשובה שלמה"? שאיפה שהוא לומד בתורה הוא פתאום רואה את המכלול של התורה. בתורה גם יש קושיות חזקות, פתאום רואים בתורה דברים מוזרים כאלה, ודברים כאלה. אבל מי שיודע את כל התורה, כמו שבאמת הזכרנו את רבי מאיר שמחה, והרוגידטשובר, יש הרבה צדיקים שידעו את כל התורה, כשמסתכלים בספרים שלהם יוצאים מהכלים מההיקף שלהם, מבינים מה זה נקרא גאון וצדיק אמיתי, אז הם זוכים, ברגע שהם מתפללים, שדווקא אליהם – הבעל שם טוב רצה שהצדיקים האלה, הם יתפללו – כי ברגע שהאדם זוכה באמת למכלול של התורה, אז הוא זוכה להשיב את הכל.

כי כל אדם יש לו דברים שחסרים לו בנפש, על ידי שפּ‍ֹה הוא לא התנהג טוב, שם הוא לא התנהג טוב. ולמה הוא לא התנהג טוב? הוא גם לא אשם, בגלל שהוא הגיע למקומות של התורה ששם חסר לו אור, אז הוא לא יכל להתחזק. אבל אם אדם היה לו את כל התורה ביחד, אז הוא יודע שאפילו שעכשיו הוא לא מרגיש טוב, הוא רוצה ח"ו לסור מהתורה, פתאום מתנוצץ לו ממקום העשירות של התורה, והוא יכול להחזיק מעמד.

רבינו אומר שזה נקרא תשובה שלמה. אם אדם עושה כך, שכל דבר שהוא רואה בתורה, ישר הוא מקשר את זה למקום אחר, והוא דורש דרשות וסוחב דברים מפה לפה, אז לאט לאט, יש לו את המכלול של התורה, אז הוא יכול להתחיל לעורר את העשיר הגדול, רק אז.

בשביל זה אומר רבינו בספר המידות שעל ידי עיון האדם יכול להתפלל. כשהאדם זוכה לעיין בתורה, להרגיש מתיקות בתורה, זה בכלל לא דבר קשה, כי כל אחד לפי בחינתו, לפי הדרגא שלו, יש לו מקום שהוא יכול להרגיש מתיקות בתורה. זה לא מוכרח אפילו להיות בתורה, זה יכול להיות אפילו בסיפורי צדיקים, אחד מקבל טעם טוב באחד מחלקי התורה, במדרש… כשאדם מקבל מתיקות בתורה אז בתפילה שלו הוא יכול לעורר את הרחמים הגדולים, שאי אפשר לגשת אליהם בשום אופן בהנהגה של היום.

בהנהגה של היום אדם מאד קשה לו לעורר את הרחמים הגדולים ששם אין שום רע בכלל, "מחייה מתים ברחמים רבים", תחיית המתים יהיה על ידי שיתעוררו ה"רחמים הגדולים". היום זה הרחמים הפשוטים, אך לעתיד לבוא יהיה "ברחמים גדולים אקבצך".

היום יש רחמים פשוטים. אם הקב"ה מרחם היום על אדם זה "לַאטֶע" (טלאי על גבי טלאי), הוא נותן לו שידוך טוב, הוא נותן לו כסף, אז הוא נותן לו כסף, אבל הוא לא מרפא אותו מכל הצרות שלו. עכשיו הוא ביקש את זה אז נותנים לו מבוקשו, זה "לַאטֶע", זה לא רפואה שלמה, זה לא מכלול של פתרון כל הבעיות.

לעתיד לבוא, כשיהיה תחיית המתים, אז לאדם יהיה הכל הכל הכל, כל אדם יהיה לו את הכל. היום, כל אדם יש לו קצת, למה, אין אחדות. אבל לעתיד לבוא, כל אדם יהיה לו את הכל: יהיה לו כסף, יהיה לו זהב, יהיה לו אוכל ויהיה לו דעת, יהיה לו שפע ויהיה לו בריאות, אחד לא יקנא בשני. "יהודה לא יקנא את אפרים, ואפרים לא יצור את יהודה", אף אחד לא ירצה את השני, לכן ממילא לכל אחד יהיה את הכל.

לעתיד לבוא יהיה רחמים רבים, למה, כי לאחר שאצלנו יומשך רחמים רבים בין אחד לשני, ממילא יושפע מלמעלה גם כן.

 

משה רבינו מיהר בקירוב הערב רב

אבל היום כדי להמשיך רחמים רבים, הצדיקים מאד מתייגעים. לפני שממשיכים רחמים רבים, הם צריכים להכות, הם מכים. למה, כי אפילו שהם זכו באמת לתורה, אבל לפי מה שהם רוצים להמשיך – סוף כל סוף הם לא יכולים להתאפק.

משה רבינו רצה להמשיך את הגאולה השלמה, את הרחמים רבים, אבל לפני שהוא המשיך את הרחמים רבים, את מי הוא רצה לקרב, את הערב רב. ברגע שהוא היה מקרב את הערב רב, שזה רע גמור, "ער"ב ר"ב" גימטריא "דעת", "דעת דקליפה", שזה נגדו, כידוע שערב רב הם נגד משה, משה רבינו זה "דעת דקדושה" וערב רב זה "דעת דקליפה", וברגע שהיה מקרב את הערב רב, זה גאולה שלמה, משה רבינו לא היה נסתלק.

משה רבינו מיהר מיהר מיהר ורצה לקרב את הערב רב, והוא טעה. (- מי יכול להגיד שמשה רבינו טעה, אבל כך זה כתוב, אבל יש בזה סודות ורזין. כל תיבה בתורה יש בזה רזין דרזין, מכל-שכן היכן שכתוב שמשה טעה -), למה הוא טעה, הוא לא טעה, הרי הקב"ה רוצה שיקרב את הערב רב, כמו לעתיד לבוא שכל העולם יתקרבו, אפילו ערב רב, הכל יתקרב, אין שום דבר שלא יתקרב. אבל משה רבינו רוצה את זה מהר מהר, והוא היכה.

זה אומר רבינו בתורה כ', שהוא היכה את הסלע, ובמקום שהוא יקבל פי שניים, אז נהיה מכות פי שניים, משה ואהרן הסתלקו.

כשהאדם בתפילה, אם הוא זוכה לעורר את הרחמים הגדולים, אז האדם מקבל פי שניים. מה זה הגדר של "פי שניים", שאדם מקבל בלי סוף, ששום דבר לא על חשבון השני. פי שניים זה נקרא "אין-סופי". זה אם אדם הולך ברחמנות, הוא לא מכה, הוא מתפלל: 'תעזור לי רבונו של עולם, תרחם עלי'.

 

רבונו של עולם, אני אוהב את הרעות שאתה עושה עמי

איך אדם הופך את זה 'למעשה', אומר רבינו, על ידי הודאה. אם אדם זוכה להודות על הדברים הטובים שיש לו, ואפילו על הדברים הרעים שיש לו, הוא אומר לה': '"ואהבת לרָעַךָ כמוך", אני אוהב את הרעות שאתה עושה לי, אני אוהב את זה, אני לא נגדך, אין לי טענות נגדך, למה כי "כמוך אני ה'", לפי המצב שלי, זה רחמנות'.

אז הוא לא נותן להקב"ה מכות, אפילו על הבעיות שהקב"ה מראה לו, הוא אומר לו: 'הו, אני יודע שזה רחמנות'…

כמו שהרה"ח ר' שלום ארוש כותב בספרים שלו – אפילו שאלו דברים פשוטים, אבל ב"ה יש לו חן שהדיבורים שלו משפיעים על רבבות בני ישראל – שאם האדם יש לו צרה, אז הוא מסביר, תתחיל את התשובה בשורש; יש לו בן עם צרות, אז הוא הולך אחורה אחורה אחורה, 'אה, אני אשם בזה… אני אשם בזה שלא טוב לו'… יש לו בת עם הרבה קשיים… 'אני אשם בזה'…

אז מה הוא אומר להקב"ה, 'אני אשם אני אשם'? לא, הוא אומר לה' 'אה, תודה', אז הוא עושה גם תשובה, ומצד שני התשובה היא מאהבה, כי הוא אומר לה': 'אני לא ברוגז עליך  שאתה עושה את זה, אין לי טענות אליך, אני מאמין שהכל אתה עושה לי לטובתי, אתה רוצה לזכך אותי'.

ממילא, הוא לא עושה רק תשובה מיראה, הוא לא אומר 'אני יודע שאני לא בסדר' והוא נכנס לעצבות, אדרבא, הוא עושה מזה הודאה, 'אה, ואהבת לרֵעַךָ כמוך, אני אוהב את הקב"ה', "רֵעַךָ" זה הקב"ה, 'יישר כוח רבונו של עולם, יישר כוח שאתה עושה לי את זה, אתה כל כך חושב עלי'.

כמו שרבינו אמר בתורה י"ב, שרבינו מגלה שם סוד נפלא, שאם האדם זוכה להגיד את התורה  בדיבורים, לא רק במחשבה. כי יש תורה במחשבה ויש תורה בדיבורים, אז רבינו מגלה סוד, שאם האדם לומד את התורה בדיבורים, אז הוא זוכה לעשות תשובת המשקל, והוא זוכה לתבונות התורה לעומקה. "תבונות התורה לעומקה" זה דרגא מאד מאד גבוהה, כאמור, שהאדם זוכה לדעת את כל התורה – הכוונה: שורשי התורה, סודות התורה, פנימיות התורה, הסוד האמיתי של התורה – והוא רואה את ההיקף של התורה ואז אפשר באמת להחיות מתים.

אם האדם יודע את כל התורה ביחד, הוא יודע שכל דבר הכי פעוט כביכול, "וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָׂא", עם "וישב יצחק בגרר", עם "פסח" ועם "סוכה" ועם "קדשים", הכל זה אחד.

 

כשהגרי"ש אלישיב ניגן פסוק פשוט בתורה

הגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זי"ע, כשהקשיבו פעם כשהוא מעביר על הפרשה (שניים מקרא ואחד תרגום), אז ראו שהוא אומר איזה פסוק, פסוק הכי פשוט שאין לזה שום משמעות כביכול, והוא אמר את זה הרבה הרבה זמן, בכזו מתיקות, בכזה ניגון, הוא ידע סוד, הרגישו שהוא כאילו מתענג מהפנימיות שיש בפסוקים האלה. לכאורה היה צריך להתענג מהגמרא, איך הוא מתענג מהפסוקים כשהוא מעביר את הפרשה. אלא הוא חי את הפסוקים, אפילו הרב אלישיב שהיה יותר נגלה, אבל מי שהקשיב לו טוב, איך שהוא שר את התורה, אז ראו שהוא עכשיו אומר פסוק פשוט לכאורה, הוא אומר אז זה עוד הפעם ועוד הפעם בכזה טעם, כמו שמישהו מתענג בתענוג הכי גדול בעולם. הוא לא רימה את עצמו, הוא באמת התענג התענוג הכי גדול בעולם.

כך זה אצל כל הצדיקים, ברגע שהאדם מרגיש תענוג בתורה, אפילו כשהאדם לוקח לעצמו לימוד אחד בתורה; משניות, משניות שביעית, משניות טהרות, והוא נכנס לזה, כמו שרבינו אומר "בדרך חכמה הוריתיך", שהוא נכנס לזה כמו עובר, שהוא נכנס לזה לגמרי, הוא נהיה לן בתורה, הוא רוצה עכשיו שהתורה תאיר לו בחזרה פנים, שהתורה תגלה לו את התעלומות, כמו שרבינו אומר בתורה כ"א.

אין פתרון. אם רוצים באמת להציל את האדם, אומרים לו: 'אתה לא מוכרח ללמוד עכשיו נשים נזיקין טהרות גם יחד, אבל אם אתה תיכנס לאיזה חלק בתורה, חלק קטן שבתורה, אם אדם זוכה לקחת לימוד אחד של תורה, או הלכה או משניות, ושם הוא מכה, הוא לא מרפה, הוא אומר: 'רבונו של עולם אני לא זז מפה עד שתגלה לי איך ההלכה הזו זה מלא מים חיים' כמו שרבי נתן אומר, אז הקב"ה מתגלה אליו. אם האדם לא מוותר, אז פתאום הקב"ה מתגלה אליו.

ואז האדם זוכה שהתפילה שלו כך, רבינו אומר בתורה ע"ד, שבתפילה אדם יודע אם הוא בדינא דמסאבא או בדינא קדישא. אם הקב"ה מכה, והאדם מרגיש תמיד אם הקב"ה ברוגז עליו, אבל יש דינא דמסאבא, "דינא דמסאבא" זה נקרא שהקב"ה מסר אותו לשליטה של החיצונים ח"ו, ויש "דינא קדישא" שזה הקב"ה בעצמו – הוא מסתתר כדי שיחפש אחריו.

אומר רבינו שם, "סימן לדבר: ביטול תורה ותפילה". אם האדם זוכה לעשות, לקחת את התורה ולחפור שם, לעשות מזה תפילה, לעשות מזה כיסופין; הוא לומד הלכה אחת, והוא טוען עצמו עם השי"ת 'רבונו של עולם, אני רוצה להתקרב אליך מתוך ההלכה הזו', הוא לא לומד סתם…

יש אדם שקשה לו ללמוד, למה קשה לו ללמוד: 'מה יהיה לי מזה שאלמד…', אבל אומרים לו: 'תדע לך, אם תלמד, יש שם הרבה צעצועים. אם תלמד כמו שצריך, אתה פתאום תראה שם  כל כך הרבה ממתקים, כל כך הרבה צעצועים, איך, אם אתה לא תוותר'. אומרים לו: 'אתה לומד הלכה, "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה", תאמר; 'רבונו של עולם תעזור לי שאתקרב אליך מתוך ההלכה הזו, תעזור לי שאמצא אותך, תעזור לי שיהיה לי כל טוב מההלכה הזו'.

הוא פתאום יודע שזה אוצר, זה קופסא סגורה חזקה של ברזל, זה ההעלמה, כל העולם רואים את התורה סגורה, כך רבינו אומר בתורה כ"א – בהעלמה, שתי ההעלמות, קודם כל היא סתומה, ואפילו היא כן מפרשת עצמה, אז זה לא נכנס אלי, אין לי שום שייכות לזה. נגיד שאני יודע את זה, אבל אני לא יודע מה יש לי מזה ש"סוכה הגבוהה למעלה מעשרים פסולה", בסדר… אני יושב בסוכה טובה, אבל מה אני מרוויח מזה… כל דבר היום "צריך להרוויח", אם אני אוכל מאכל טוב אני מרוויח, אבל אם הסוכה פסולה, אז אני יודע שהיא פסולה, אני ממילא יודע את הכל מה שצריך, צריך "לחם משנה" בשבת…

אבל אם האדם זוכה, זה הדרך של כל הצדיקים, איך הם זכו, אדם לומד הלכה, ככה למדו הצדיקים: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה"… 'רבונו של עולם, איפה אתה, למה אתה מתעלם ממני, הלא אתה נמצא בתורה…'

 

התורה הוא כלי לחפש דרכה את השי"ת

האלוקי הבעל שם טוב זיע"א שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו, הוא פתח את הזוהר, הוא ראה את כל העולם מסוף העולם ועד סופו.

באו אל החזון איש זי"ע בדבר איש אחד שנעלם מאשתו, אז החזון איש הניא בידו ואמר, "אויף די וועלט… בעולם הזה אני לא רואה אותו, בעולם הבא אני לא רואה אותו, אז מסתמא הוא השתמד".

ברגע אחד, פחד פחדים. הוא עשה כך בידיו כמטייל שם, ואמר "בעולם הזה אינני רואה אותו, בעולם הבא אני גם לא רואה אותו, מסתמא הוא השתמד", ואכן כך היה, שהשתמד ה"י, "שמד" זה נקרא לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

כך היה גם כשסימן לפרופסור ידוע בדיוק איך לעשות את הניתוח במוח, שמי שלא למד לא שייך אצלו לדעת את זה. מי שלא למד את חכמת הניתוח והרכבת המוח, הוא לא שייך אצלו לשרטט בדיוק איך שעושים את הניתוח, ואצל החזון-איש, כל רז לא אניס ליה, "וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ" על כל המעשים. כוח של תורה לשמה.

מה זה "תורה לשמה", "תורה לשמה" הכוונה לחפש את השי"ת. אם אני לומד תורה ואני לא מרגיש מזה טעם, זה מוריד אותי לכל הצרות שבעולם, אבל בתורה יש כזה שכל, כזה  טעם טוב, כאלו תענוגים, שאי אפשר לתאר התענוגים שבתורה, רק מה, צריכים לחפש. התורה זה מֵעַדֵר, זה 'אֵתּ', זה כלי איך לחפש את השי"ת. אם אני לא לומד, איך אני יחפש את השי"ת.

כן, אפשר לחפש את השי"ת כשאני אופה ואני טוחן קמח, בטח שאפשר לחפש את השי"ת, זה אומר רבי נתן, זה כל הגילוי של רבינו, שאפשר. גם לפני מתן תורה יש תורה, נכון, אבל זה מאד מאד קשה, רק הצדיקים הגדולים הם יודעים לחפש את ה' בדרך לארץ ישראל, במקום ההפקר, במקום שממה, כמו שרבינו שהוא זכה לבוא מארץ ישראל, בדרכו חזרה לביתו, הוא הגיע לכזו השגה שאפילו כשיזרקו אותו בין אנשים כושים, במקום שאין לו שום חפץ, לא אתרוג ולא לולב, לא תפילין ולא ציצית, הוא יכול לעבוד את ה' כמו יעקב אבינו שעבד את ה' במקלות שפיצל, הוא יכל לעבוד את ה' בכל דבר.

אבל הצדיקים האלה, הם מלמדים אותנו, בגלל שהם זכו לכזה אור שהם יכולים לעבוד את ה' והם יכולים ליחד ייחודים בכל רגע, אז הם אומרים לנו 'היום יש לך את הדבר הכי קל, התורה בעצמה'.

אבל היום יש שכחת התורה, יש מבחנים לרוב, בהרבה מכוני תורה, נבחנים מליוני 'בחינות', כל העולם מלא 'בחינות', ואנשים יודעים היום באמת ללמוד טוב, רואים לפי ההגהות שעושים על הספרים העמוקים, אתה רואה שיש אלפי אלפי תלמידי חכמים, כן… אבל מה יעשו אזובי הקיר, יש אנשים שלא יכולים כל כך עמוק ללמוד, והם נשלכים כדומן על פני חוצות, אף אחד לא מסתכל עליהם, מסכנים, אנשים שעוברים על כל העבירות שבעולם, למה, הם לא אשמים, כי אלה שלומדים אפילו הם גם לא הולכים בתוך התורה… הם הולכים בתורה, הם יודעים, יש להם ראש טוב, הם למדו טוב, אז הם יודעים את התורה…

אבל ברגע שמחפשים…

רבינו אומר לנו 'תחפש, תיכנס לתוך התורה, אז מתי שתתפלל, התפילה שלך ישר יעזור'.

רבינו מבטיח שם: "עזי וזמרת י-ה"; "עזי" – אם אני לומד את התורה באופן של חיפוש, "וזמרת" – ואני עושה מזה תפילה, אז רבינו מבטיח "ויהי לי לישועה" בוודאי.

בשביל זה אנשי שלומנו, שזכו גם ללמוד תורה – מי שקצת מתקרב לרבינו, אפילו קצת קצת קצת, ישר הוא מקבל את האור הזה בתורה, שישר כשהוא לומד בתורה, ישר הוא מקבל כאלה כיסופין להשי"ת, כמו שרבינו אומר על "אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלוקי חפצתי", מיד כשאני פותח את הספר, אפילו כשהוא רואה הלכות סוכה, ישר הוא מקבל כיסופין, 'רבונו של עולם, איפה אני?!…'.

אבל אדם לא מודע שזה עבודה. בוודאי יש לכל אחד את הדבר הזה, אבל האדם צריך לעשות על זה עבודה, כך צריך לחנך בכל חדר ובכל ישיבה, אם כולם היו מחנכים כך, כל הראשי ישיבות וכל המחנכים היו מחנכים, כל אלה שאומרים "שיעורים כלליים"…

אז כל הצדיקים אומרים "מוסר" לפני הלימוד עשר דקות, יש שהלכו למקוה, יש הרבה הנהגות של צדיקים.

 

"לא צריך עלי שום הוצאות"…

אבל רבינו מלמד אותנו לימוד אחר לגמרי: אפילו שהאדם לא יכול ללכת למקוה, הוא לא יכול ללמוד "מוסר", הוא מיוסר, חבול… אבל אתה לא צריך לזה שום הקדמה, רבינו אומר ש"לא צריך עלי שום הוצאות"… לא צריך אפילו ללכת למקוה, אתה יכול בשניה אחת… אתה פותח את הספר, ואומר: 'רבונו של עולם, יש פה אביי ורבא, יש פה הכל, רחם עלי, הרי פה יש את האוצר, הרי כל הצדיקים הרגישו פה שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים עם התורה, שהם יכולים לעשות מופתים על ידי התורה…'.

מרן רבינו הט"ז זי"ע, כשבאו אליו לישועה (למקשה לילד), אז מיד אמר שהוא נותן את החידוש שלמד היום לטובתה, וישר נוושעה למזל טוב, וכך האלוקי הגאון מוילנא זיע"א, כשהיה "מסדר קידושין" והחתן היה עיוור, אז הוא אומר: "הרי "אסור לאיש לקדש עד שיראנה", החתן היה עיוור, נו, אסור לקדש עד שיראנה, אז ישר הוא נהיה לא עיוור…

הגאון מווילנא זיע"א כשהיה קטן בגיל שש, הוא כבר התחיל לברוא גולם על פי "ספר היצירה". הוא כבר השיג את כל הנגלות והנסתרות, כבר התחיל לברוא גולם, עד שאמרו לו מן השמיים… כבר בגיל שש…

הוא יכל להביא את הגר-צדק פוטוצקי…

הגר-צדק פוטוצקי שהיה בבית הסוהר בווילנא, רצו להרוג אותו, וביום הכיפורים הרגו אותו, אז הגאון מווילנא שלח אליו שליח, שאם הוא רוצה, אם הוא מסכים, הוא יכול להביא אותו על ידי  שֵׁמו‍ֹת, הוא יכול להביא אותו באופן כזה שהם לא יֵדעו אפילו…

והוא לא רצה… הוא זכה לכאלה דרגות שהוא לא רצה. הוא יכל להסכים, והגאון מווילנא היה יכול להחזיר אותו ברגע אחד, הכל מה? עם התורה…

מי שמסתכל על התורה של הגאון מווילנא, הוא משתומם איך שילוד אשה זכה לכזה…

פעם הוא לא היה כל כך שמח ביום טוב, הוא היה טיפ טיפה עצוב, ביום טוב הוא תמיד קיים את המצוה של "ושמחת בחגיך" בתכלית (השלמות) שממש הרגישו טעם גן עדן כשהוא היה שם – כתוב בתורה "וְשָׂמַחְתָּ" אז "וְשָׂמַחְתָּ"…

התלמידים ראו אותו שהוא לא שמח, לא כל כך שמח, אז שאלו אותו: 'למה הרבי לא כ"כ שמח', ולא רצה להגיד. עד שהפצירו בו מאד, אמר: 'כדי לחזק אותכם אני יגלה לכם'. הרי ידוע שהגאון מווילנא, מתי שהוא ישן היה לו גילויים, כל הזמן היה לו גילויים, כשהוא ישן גילו לו סודות.

אז הלילה הזה, זה היה באחד מימי החג, כשהוא ישן, אז גילו לו אלפיים ומאתיים וכ"ב אופנים, פירושים, על הפסוק "עלו זה בנגב"…

משה רבינו אומר "עלו זה בנגב ועליתם את ההר", נו… אחד "בעל קורא" עובר על הפסוקים, "עלו זה בנגב… השמנה היא אם רזה…", נו… זה יפה מאד… "עלו זה בנגב", על פי שם מ"ב,  אלפיים… גילו לו דברים נוראים נוראים נוראים, שאי אפשר לדבר על זה.

ולפי זה הוא אומר, שהוא יודע את כל בני האדם כל אחד את המצב שלו , כל אחד למה הוא ככה ולמה הוא ככה… לפי אחד האופנים… גילויים שמגלים מהשמיים…

והוא התעורר, והוא חשב על זה לפני ברכת התורה, הרי שיטת הגאון מווילנא שאסור לחשוב בדברי תורה לפני "ברכות התורה" – לא פוסקים ככה, אבל זו השיטה שלו – ומרוב אור התורה הוא חשב על זה לפני "ברכות התורה", אז זה נשכח ממנו, כך הוא גילה להם.

ואחרי זה הוא חזר אליהם, ואמר להם: "ברוך ה', זה חזר לי בחזרה", והוסיף: "כמו שאני יודע למה זה נעלם ממני, כך אני יודע למה זה חזר לי…" בקיצור, זה רק לילה אחת אצל הגאון מווילנא מנוחתו עדן.

 

אם הראשי ישיבות היו מלמדים כך, מסתמא היה גאולה שלמה.

אבל זה התורה. התורה היא לא… לא מגלים מה זה התורה, התורה זה אין סופי, התורה זה מרבצים של אבנים טובות, שאם האדם פותח "שולחן ערוך", והוא לומד אפילו רק הלכה אחת, והוא אומר לה': 'רבונו של עולם, איפה אתה?!'… זה נקרא לעשות מהתורה תפילה, זה נקרא אמיתי אמיתי "לעשות מתורות תפילות"… 'נו, רבונו של עולם, איפה אתה מסתתר, למה אתה לא מתגלה לי…'

זה, אם היו מלמדים כך לילדים, אם ה"ראשי ישיבות" היו מלמדים כך, מסתמא היה גאולה שלמה…

הרה"ק הנורא רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זיע"א אומר שאם כולם היו לומדים סוד, מזמן היה הגאולה השלימה. אבל אנחנו יודעים, שיש היום הרבה אנשים שלומדים סוד, יש היום אלפים אלפים שלומדים סוד, נו… יכול להיות שזה מקרב את הגאולה, אבל לפי רבינו, אנחנו יודעים שיש התגלות של רבינו, רבינו אומר לעשות מתורה תפילה, תחפש את ה' בתורה.

אומר רבינו: "ויהי לי לישועה – בוודאי", וזה הפרשיות שלנו (שובבי"ם); משה רבינו אומר: 'בטח שאסור לדחוק את השעה, אסור לדחוק את השעה, האבות אסור להם לדחוק את השעה, זה היה לפני מתן תורה. אם אדם אין לו תורה, אם אדם לפני מתן תורה (הפרטית שלו), אז הוא צריך להתפלל נורמאלי. אבל יש לי את התורה, והתורה זה עשיר הקטן, שבתוך העשיר הקטן מונח העשיר הגדול, בתוך הפשטות של התורה יש את ה"עתיק" של התורה, יש את הפנימיות של התורה ששם זה אין סופי, שם זה "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

לעתיד לבוא, מהתורה הפשוטה, יבקע כל מיני חורים, יצא שם מים שזה ישטוף את כל העולם, מים כאלה שזה ירפא את כל העולם, כמו שכתוב ביחזקאל, כל המים ירפאו את כל הפירות, והכל יתרפא והכל יהיה נצחי.

 

ודורש רעה תבואנו

אבל המים האלה, כתוב בתיקוני זוהר, שהמים האלה יוצאים עכשיו טיפין טיפין, מאז שמשה רבינו היכה את הסלע אז המים האלה – התורה – יוצאין טיפין טיפין טיפין, אתה מכה, יוצא מזה במקום מים יוצא מזה דם, במקום שזה יעזור לך התורה, זה רק כביכול 'מלכלך' אותך… כמו שרבינו אומר בתורה ח': "ודורש רעה תבואנו" – אתה רוצה ללמוד את התורה, אתה פתאום רואה דברים ואומר, 'מה… מה… זה התורה?!…'.

רבי חיים ויטאל זיע"א כותב את זה: אדם פותח את התורה ואומר 'זה התורה?!… חשבתי ואמרו לי שעם התורה אפשר להחיות מתים, אם היו כתוב הכל כסדר היו יכולים להחיות עם התורה מתים, אפשר לברוא בספר יצירה, פתאום אני רואה דברים מוזרים, לא רואה את התורה שסיפרו לי…'

'בטח, בהתחלה אתה לא רואה, אבל אם אתה משחיר את עצמך, אתה משחיר את עצמך'. איך אתה משחיר את עצמך? פעם היו מתענים, גלגולי שלג, האלוקי ה"נועם אלימלך" זיע"א… הרה"ק ר' דוד'ל מלעלוב זי"ע… היו מפילים עצמם מההרים.

רבי נתן אומר, שאפילו האנשים הכי פשוטים היו פעם עושים סיגופים שהיום לא שייך. יש אברך בבני ברק שרצה להתענות משבת לשבת, ובאמצע השבוע הוא הסתלק מהעולם… לא שייך. היום הדור, רק תחסיר לו יום אחד של אוכל הוא כבר מסכן, הוא כבר מסתובב ככה נפול… מגיע ככה מוצאי תענית כולם שמחים… פעם זה היה "משבת לשבת", אנשים היו צמים…

בדור הזה זכינו להרבה צדיקים כאלה, כמו הטהור מרן הבאבא סאלי הק' זיע"א, שאפילו הרבנית שלו הייתה מתענית משבת לשבת.

אז פעם יכולת להסתגף, היום רבינו גילה לנו רק תחתור בתורה, רק תחתור בתורה, אף אחד לא אומר לך ללמוד הרבה, ואף אחד לא אומר לך לעשות עבודות גדולות, רק תגיד לה' "רבונו של עולם". אפילו רק תפתח ספר, אפילו לא תלמד, תפתח ספר, זה הצדיק, אביי רבא רב ששת: 'רב ששת איפה אתה, רב חיסדא איפא אתה?!…'.

כתוב בגמרא רב ששת ורב חיסדא, כשהיו נפגשים אחד עם השני, רב ששת ורב חיסדא, שני אמוראים, אז רבי ששת "כוליה גופיה מירתת" מהפלפול של רב חיסדא, ורב חיסדא הוא גם רעד מהבקיאות של רב ששת, כל אחד פחד מהשני… והם מחולקים אחד מהשני, רב ששת אומר כך ורב חיסדא אומר כך, אבל כל תנא ואמורא היה אין סופי, היו יכולים להחיות מתים.

 

"אפילו הקטן שבכם יכול להחיות מתים" על ידי התורה

כמו שאמר אנטונינוס לרבי, המלך של רומי אמר את זה לרבי – עכשיו, לפני מאתיים שנה, היה המלך של אוסטריה, פראנץ יוז'עף, הוא היה מלך מאד טוב, אפילו שהוא היה גרמני, ולכאורה הוא היה צריך להיות עמלק, רשע כמו כל הגרמנים, אבל הוא היה כל כך טוב, הוא נתן לעשות מה שרוצים (ביהדות) הוא היה נשמה ממש טובה, אז הצדיקים אמרו לו שהוא גלגול של אנטונינוס  – אנטונינוס למד עם רבי, כל יום הוא בא מרומי, עשה מנהרה – גם הוא עשה מנהרות… – עשה מנהרה מרומי עד ציפורי, והיה לומד עם רבי. אוי ואבוי אם היו יודעים שם שהוא בא אליו, לכן הוא עשה מנהרה…

כתוב בגמרא, שאנטונינוס אמר שהוא לא רוצה שאף אחד יהיה שם כשהוא לומד, 'אפילו שאני יודע שהקטן שבכם, הקטן שבהאמוראים, יכול להחיות מתים. אנטונינוס שהיה מלך של רומי, רומי זה סטרא אחרא, "בשעה שזה קם זה נופל", אבל הוא היה בהבטחת "שני גויים בבטנך" שהקב"ה הבטיח לרבקה, שיש שני "גאים" בבטנך, "זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".

יש בזה סוד, ששניהם היה להם על השולחן צנון וחזרת, שני הדברים הכי בריאים בעולם זה צנון וחזרת. למה, צנון זה מקרר בקיץ, וחזרת בחורף מחמם. אבל הם היו כל כך גדולים, כל כך חשובים, שהיה להם גם ימות החמה גם ימות הגשמים, צנון וחזרת. הם היו שני האנשים הכי גדולים בעולם, אנטונינוס ורבי.

אז אנטינוניוס אמר, שאני יודע שאפילו הקטן שבכם, זאת אומרת, הוא כל כך הכיר בתורה של רבי, רבי העיר לו כל כך את האור של התורה, עד שהוא הבין שהאמורא הכי קטן, הדבר הכי קטן בעולם, יכול להחיות מתים. עם החיפוש והביקוש, יכול הכי קטן בעולם להחיות את כל הבריאה.

לכן, מאז שמשה רבינו הכה את הסלע כתוב שבתורה עכשיו יוצא מזה (דם) – אפילו שאתה רואה מלא שו"תים (ספרי שאלות ותשובות) מלא תורה, אבל האדם לא מרגיש בזה שום אור, הוא לא יכול להתקרב להשי"ת. היום תסביר להאדם שבתורה יש אור, איך תסביר לאדם, אפילו לא שהוא נפל, אפילו האדם שנמצא בתוך התורה, הוא יודע את כל הש"ס, לך תגיד לו שבתורה הוא יכול למצוא אור, הוא יגיד לך 'כן כן… נו נו נו…', הוא ישמע אותך ואחרי זה הוא ילך הלאה, אי אפשר להסביר את זה, כמה שאתה מסביר את זה זה מאד קשה. בפרט אחד שנפל, אתה גם לא יכול להסביר לו.

מה צריכים לזה, צריכים לזה באמת הרבה שהאדם לא יתיאש, לחתור בתורה. כשהאדם חותר בתורה, הוא לומד אפילו הלכה אחת ביום, אבל הוא אומר לה', הוא מרים את העיניים לה', ואומר לו: 'רבונו של עולם, אני רוצה אותך, רבונו של עולם אני רוצה להתקרב אליך, אני לא רוצה שתרחק אותי… "תעיתי כשה אובד בקש עבדיך"…', זה נקרא לעשות מתורה תפילה, "בקש עבדיך" שמתוך שאתה לומד תורה תבקש מה'.

יש אנשים שעושים שיעורים ומארגנים אלפי שיעורים… אבל אם תגיד לכל אחד ואחד: 'אתה יודע מתי תציל את האנשים האלה, תלמד אותם כשאתה מלמד את השיעורים, איפה השי"ת, תעשה את זה חמש דקות, אפילו דקה אחת… אתה לומד סוגיות "לבוד", "דופן עקומה", ואתה אומר: 'רבונו של עולם, איפה השי"ת', אתה תראה איך אנשים ייראו, אחרת לגמרי'.

כמו שרבי ישראל מסלאנט זי"ע, ידע, כשהוא יסד את שיטת המוסר , שהם למדו למדו ולמדו, זה הציל רבבות אנשים, עד היום זה מציל מי שלומד מוסר.

מה זה התבודדות? זה התבודדות אמיתית כשאדם עושה מתורה תפילה, תגיד לו ללכת לעשות התבודדות ואין לו חשק לעשות התבודדות. אבל אם תגיד לו תלמד, תלמד משהו, ומתוך זה תגיד להשי"ת: 'רבונו של עולם, סוכה, מה זה סוכה, סוכה זה "ארעי", "שהיא גבוהה מעשרים פסולה" – אם זה גבוה, אפילו זה כל כך גבוה, זה "כתר", אבל אין לי שייכות לזה, לאור של הסוכה, דווקא בגלל שזה כזה אור גבוה, צריכים להוריד את זה אלי, שזה יהיה עשר אמות… אפילו שהצדיק זכה לסוכה, הוא זכה למקיף, הוא צריך לא להגביה את זה יותר מידי, הוא צריך לרדת אלי, רבונו של עולם תעזור לי שהצדיק ירד אלי, שהצדיקים ירדו אלי וכבר יתנו לי את האור של סוכה…'.

 

"לפי ה"נטילת ידים" כך תדע ה"יראת שמים" שלו"

וכך כל הלכה. הוא לומד הלכות נטילת ידים, ידוע שהלכות נטילת ידים, זה אחת ההלכות שנותן יראת שמים, וכשרצו לדעת אם אחד יש לו יראת שמים אם לא, בדקו אותו איך שהוא נוטל ידים, כך היה ידוע.

הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע שהיה איש אלוקים, היה לו שלש מאות חומרות בנטילת ידים.

רבינו אומר שהאדם לא צריך להחמיר שום חומרות יתירות, אבל מצוה אחת הוא צריך לקחת על עצמו ששם כן יחמיר, אז רבינו לוקח לעצמו את נטילת ידים.

רבי עקיבא איגר זי"ע, הנכד שלו נהיה חסיד, ורבי שלמה איגר זי"ע רצה ממש לשבת עליו ("שבעה"), היה לו ממש צער גדול, רבי לייבל אייגר זי"ע נהיה חסיד, ואז להיות "חסיד" זהנקרא כמו שאחד ירד מהדרך, נו… הלואי שעכשיו יהיה את הצרה הזו שאחד נהיה חסיד נחשב כיורד מהדרך, היום ב"ה יש לנו דברים יותר רחוקים…

אז רבי עקיבא אייגר אמר: 'תראה איך שהוא נוטל ידים, אם הוא נוטל ידים ביראת שמים, דע לך שהוא בסדר', אז הוא ראה שהוא באמת נוטל ידים כמו שצריך, אז הוא נהיה אדמו"ר… רבי לייבל אייגר נהיה אדמו"ר והיתה לו שלשלת מאד גדולה.

כשאדם לומד הלכות נטילת ידים, אדם אומר בבוקר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים", מיד יעשה מזה תפילה.

נטילת ידים ידעו שזה הסוד הכי גדול בעולם, אדם מרים את הידים, מה זה אומר מרים את הידים, שהוא מרים את כל המעשים ומכריז: רק השי"ת.

כששלמה תיקן עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". שלמה המלך תיקן נטילת ידים, זה לא 'לרחוץ' ידיים, אלא 'ליטול' ידים, 'להרים' ידים. יש בזה סודות נוראים, עד כדי כך שהאלוקי הבעל שם טוב זיע"א ידע שה"אור-החיים" הקדוש זיע"א נפטר, כי סוד נטילת ידים מגלים את זה רק לאחד בדור. (וכשהסוד עבר אליו, ידע שהאור החיים הסתלק לעולמו).

רבי אלעזר מנדל מלעלוב זי"ע הוא נפטר באמצע שנטל ידים, הוא יחד את הייחוד והוא נפטר. הוא נטל ידים, היה פורים המשולש, במוצאי שבת הוא נטל ידים למלווה מלכה והוא ייחד את היחוד הזה, הוא כל כך עלה ועלה, עד שהוא נדבק באין סוף. כך הנכד שלו גם הלך לישון ביום כיפור בלילה, הוא רצה למסור את הנפש שלא יהיו  גזירות, אז היו גזירות, אז הוא גם הלך למיטה, לא הכין לעצמו נטילת ידים… (והסתלק). הצדיקים הגדולים ידעו את הסוד של נטילת ידים.

כולם צריכים לחיות… אבל הרי אפשר כשהאדם לומד נטילת ידים, אפשר לו לחפש את ה' בנטילת ידים. אם אדם אומר 'מה יש לי מזה', על זה אומר רבינו "ויהי לי לישועה" אפילו בגשמיות, אדם מחפש ישועות בגשמיות. מי לא רוצה ישועות בגשמיות, יש אדם שרוצה כסף, אדם רוצה שיהיה לו בריאות, אדם רוצה שיהיה לו כל טוב, כל אדם מלא בחסרונות.

אומר רבינו, אם אתה תיקח תורה, תפתח ספר, ובתוך הספר תגיד לה', מתוך ההלכה הזו שה"בית יוסף" חידש, ואפילו שהוא סומך על מישהו אחר, אבל הוא אומר 'לא, רבונו של עולם, אני רוצה להתקרב אליך מתוך ההלכה הזו' – אתה תראה – אומר רבינו: "ויהי לי לישועה" בוודאי. תורה ק"ה… "ויהי לי לישועה" – בוודאי.

בטח, למה, כי אתה הולך להעשיר הקטן, והעשיר הקטן מבקש מהעשיר הגדול, אז אתה לא דוחק את השעה.

אז משה רבינו אומר: 'בטח, האבות עוד לא היה להם את התורה. מי שאין לו את התורה, אז אתה הולך מיד לעשיר הגדול, והעשיר הגדול אומר לך: 'סליחה, יש לי משרתים, יש לי דברים… בין "עתיק" אליך יש הרבה'. אבל אם אתה הולך רק ל"זעיר אנפין" אתה הולך לתורה הפשוטה, ושם אתה מכה בדלת, פותחים לך. העשיר הקטן פותח, הוא מכיר אותך מהבית כנסת…

ואתה אומר לעשיר הקטן: 'תורה תורה, אמרו לי ללמוד תורה, ואני פה מבקש, תורה, יש לך קשר עם "עתיק", עם המקום היותר עמוק, עם פנימיות התורה, אני אומר לך, תקרב אותי אליך, תעזור לי שיהיה לי כל טוב, שידוך טוב, כל מיני דברים שאני צריך, לילד שלי, כסף, שפע, מה שאני צריך'.

 

היום הקב"ה לא מתגלה מתוך תעניות, היום הקב"ה מתגלה על ידי ביקוש וחיפוש מתוך החושך והערפל.

בתורה אפשר להכות, מה הכוונה להכות בתורה: 'רבונו של עולם אני יודע שאתה פה, אני יודע שאתה פה', הוא מכה בדלת, הוא עקשן, הוא אומר: 'רבונו של עולם אני יודע שאתה פה, אני יודע שכך אסור לי להפציר בך, אבל התורה זה עשיר קטן, ואצלו מבקשים 'תרחם עלי, תתגלה אלי, הגלה נא'.

בתורה זה כלי כזה, כלי טוב. כי תורה זה דרך הממוצע, זה לא שאני בא לה' ורוצה להתענות. התורה באה ואומרת להאדם, תהנה מהעולם הזה, אתה יכול ליהנות, אבל במשטר ובמשקל, התורה לא מעייפת את האדם, התורה לא מסגפת את האדם, התורה לא אומר להאדם 'אתה מוכרח להיות עכשיו הצדיק הכי גדול בעולם', התורה נותנת לו כדי חיונו.

אם כך, שהתורה היא רחמנית, אך מוסתר שם הרחמנות הגדולה, ואם אתה מתעקש מתגלה לך הרחמנות הגדולה. התורה היא גם "משפט" מסויים, אבל היא גם רחמנית. בתורה יש רשות לאדם, הט"ז נתן את החידוש שלו, אז נהיה ישועה, והרבה צדיקים כך, כאמור.

אפילו הגאון הגדול רבי חיים גריינמן זי"ע, מסופר, שאחד היה לו ילד מאד חולה במצב מאד קשה, היה צריך ישועה גדולה גדולה, אז הוא לקח אותו לרבי חיים זכר צדיק וקדוש לברכה, ורבי חיים לקח את הילד, הסתובב כמה דקות בחדר, ואמר לאביו 'הוא בסדר'… אפילו שלא היה דרכו בכך, כי דרכו היה בלהגיד מה כן לעשות ומה לא לעשות, אבל הצדיקים פה ושם פעלו בתורתם. הוא לקח את הילד, הסתובב אנה ואנה, והנה הילד נהיה בריא…

ברגע שהאדם פותח ספר, והוא לומד קצת, והוא מתפלל מתוך הלימוד, אז הוא גם מקבל טעם טוב בלימוד, וגם יש לו ישועות "בוודאי" ברוחניות ובגשמיות.

מה זה "ברוחניות"? שהאדם מתחיל פתאום להרגיש את השי"ת, מה שבשום אופן, בשום עבודה בעולם, אפילו אם היה צם כל השנה הוא לא היה מרגיש, למה, כי היום הקב"ה לא מתגלה מתוך תעניות, היום, כשכבר מרגישים הריח של משיח, הקב"ה מתגלה מתוך חיפוש וביקוש במסירות נפש מתוך החושך והערפל. אדם צריך לחפש בתורה. עד שמתחיל להרגיש את העונג והטעם הטוב של התורה, ומזה הוא מתחיל להתפלל, אז הטעם הטוב שיש להאדם מהתורה זה "עתיק", זה נמשך מ"עתיק".

"עתיק" זה תענוגים. בגלל זה בשבת אסור לבכות ואסור לצעוק, כי בשבת זה סימן שאנחנו מתענגים מהשי"ת, זה כבר לא מהסימנים שאנחנו צועקים, שבת זה ענין, שכש"עתיק" מתגלה, אז כל אחד צריך להתענג, לעשות "סימנים" שאנחנו מתענגים.

אבל ה"כולו שבת", הצדיק שאצלו כל הזמן שבת, צדיק שכל הזמן לומד תורה, "שבת דכולהו יומי". כשהאדם לומד פשוט תורה, הוא יכול להגיע מיד ל"עתיק", איך? עם כיסופין. אני פותח ספר, ואני לומד מעט, ואני ישר מתחיל להתפלל, יש לי קשר כבר עם "עתיק".

לכן משה רבינו כן מותר לו לדחוק את השעה, למה, כי יש לו את התורה. אבל לפי המצב של משה רבינו הקב"ה יש עליו טענות. אבל כל אחד, אם יש לו תורה, אז אין עליו טענות. אם אדם אין לו תורה, הוא דוחק את השעה, אז יכול להיות שהקב"ה יענה לו, אבל זה יהיה על חשבון משהו אחר חס וחלילה, אבל אם אדם פותח ספר, ולומד מעט, ומתפלל לה' ואומר: 'רבונו של עולם, תתגלה אלי', אז הקב"ה אין לו טענות עליו, למה, כי הוא לא דחק את השעה, הוא הלך להעשיר הקטן, והעשיר הקטן, הוא כבר ידבר עם העשיר הגדול. אני לא הולך ישר להעשיר הגדול, אלא אני מתחיל בקטן. אז אומר רבינו "יהיה לו ישועה בוודאי".

 

כל הענין של רבינו זה "סבלנות"

אלו הפרשיות של שובבי"ם, בפרשת שמות מתחלת הישועה של עם ישראל,  הקב"ה הבטיח, וישר כשמשה רבינו בא אל פרעה, ישר  פרעה אומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", הוא עשה להם  את הצרות עוד יותר גדולות.

ובאמת רואים כך לאורך כל הדורות, מתי שהבטיחו לנו ישועה. גזירות ת"ח ת"ט… היה צריך להיות גאולה, ואז נהיה צרות צרורות. בשנת ת"ש, עכשיו בשואה, לפי כל הסימנים היה צריך להיות גאולה, היו צריכים לבוא לארץ ישראל ברחמים ובתחנונים, אז נהיה כזה צרה. וכל הזמן  שיש איזה פקידה אצל האדם.

אבל אם היו מחפשים את ה' מתוך התורה, זה מה שרבינו בא לעולם. רבינו אומר: "אל תדחוק את השעה", כל הענין של רבינו זה לא לדחוק את השעה, כל הענין של רבינו זה "סבלנות" – סבלנות לעצמו, סבלנות לאחרים, סבלנות בבית, סבלנות לילדים, סבלנות לחברים, זה מאד מאד קשה, הדבר הכי קשה בעולם.

הבן שלך צועק עליך, מישהו אחר צועק עליך, מישהו אחד מבזה אותך, מישהו אחד עושה לך צער – תסלח לו, תמחל לו, הוא מסכן, הוא לא יודע, הוא ב"לחץ". זה נקרא "סבלנות".

סבלנות זה לא רק עניינים גדולים שהאדם רוצה עכשיו להשיג את "עתיק", סבלנות זה כל רגע ורגע שהאדם זוכה להבליג ולסלוח לשני גם בלב, אז האדם זוכה להשיג את ה"עתיק" שבתורה.

כמו שרבינו אומר בספר המידות, ש"מי שמקורב אל הזקן וסובל כעסו" – הזקנים  הם בדרך כלל כאלה שלא זכו, יש זקנים שעובר עליהם, כשאדם משרת אותם, והם בכעס עליו כל העת, אז רבינו אומר שם שהוא "זוכה לאור חדש בתורה", הוא זוכה שמתגלה אליו איזה פנים חדשות בתורה, הוא זוכה למעיינות חדשים בתורה.

למה, כי כשאדם מבליג ל"זקן" – זה בחינת "עתיק", הזקן הזה מסכן בכעס, הוא לא זכה ל"עתיק", אבל אני סובל את הכעס שלו, אז במקום שהזקן, מסכן, הוא לא זכה לעתיק, אבל בזכותו, כשאני מבליג על הצער שלו, אז אני זוכה לקבל את ה"עתיק" של התורה, ובזה אני גם מזכה את הזקן בעצמו, ברגע שאני זוכה על ידו.

"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", למה, כי המן זיכה אותנו לסתרי תורה, אז הנכדים שלו לומדים תורה… אין רע בעולם… אפילו בני בניו של המן… כולם מוחקים אותו, כולם דופקים, כולם עושים צרות צרורות, המן… אומרת הגמרא, לא, "המן מן התורה מנין, המן העץ אשר צוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת", ההמן הזה שאתה חושב שזה הדבר הכי גרוע, זה באמת הדבר הכי גרוע, אבל אם אתה מחפש שם את השי"ת, אתה מחפש ב"המן" את "המן העץ אשר ציוויתיך וכו'" מה אתה מחפש שם, את המרדכי ואסתר, "מר דרור", "מארי דכיא", "ואנוכי הסתר אסתיר", "כי לא תשכח", מוצאים את הַמָן, המאכל של שער החמישים. דווקא "המן העץ אשר צוויתיך לבלי אכל" ואכלת, אז בסוף יש מרדכי ואסתר שהם עושים ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק".

"בני ברק" בגימטריא "השטן", אומר ה"בני יששכר", שאפילו כשהאדם נכנס לתוך השטן, ושם תשש כוחו, משם לומדים תורה – לא מתכוונים על בני ברק של היום, כך אומרים, אומרים שזה ליד "מסובים", כך שאין הכוונה על בני ברק של היום – אבל יש בזה סודות עצומים, מבני בניו של המן, אומר ה"בני יששכר" שיש בזה את כל הסודות.

אברהם אבינו הגיע לדן, והוא רצה לכבוש ארבעת המלכים, שם תשש כוחו, שם עשו את העגלים, בדן עשו את העגלים של שבט דן, פה היה החולשה של כל הצדיקים שלא יכלו לעמוד בזה. אז באחרית הימים "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", הכוונה שמכניעים. אם אדם זוכה לחפש את ה' מתוך "המן העץ" הוא מכניע ומוציא משם את מרדכי ואסתר.

"ועכשיו כל ההתחלות מפורים" עכשיו כל ההתחלות להוציא מהמן, מהמקום הכי קשה, "איש צר ואויב המן הרע הזה", זה הדבר הכי קשה בעולם, איש צר ואויב, לעשות את כל הצרות שבעולם, להשמיד ולהרוג ולאבד, הוא לא רוצה שום דבר, פתאום אתה רואה שהמן זה הדבר הכי טוב בעולם, יוצא ממנו הדבש.

 

דווקא מהדבורה הטמאה יוצא הדבש המתוק

כמו שרבי נתן אומר בליקוטי הלכות על ראש השנה, שדווקא מהדבורה, הגאולה האחרונה זה הדבורה, לא חכמה שיוצא חלב מכבש מתוק, למה, כי הדבורה שעוקצת, זה הסוד של הצרעה, וזה הסוד של הדבש. בגלל זה בראש השנה אוכלים דבש, שמהדבר הכי טמא בעולם, יוצא דבר הכי מתוק. "מי יתן טהור מטמא", שעכשיו כל הגאולה האחרונה תלוי אם האדם יש לו סבלנות, הוא לא נופל מדעתו משום דבר בעולם, אלא הוא בסבלנותו אומר "ואהבת לרָעַךָ כמוך", 'יישר כוח רבונו של עולם שאתה עושה לי את זה, הכל לטובה, אני מבין אותך, באחרית הימים אתה מוכרח להתנהג ככה, אני מוותר לך'.

הוא מלטף אותו כביכול, הוא אומר: 'אין לי ברוגז עליך', אלא הוא מודה ומודה ומודה, פתאום מתגלה אליו כאלה מעיינות שאפילו לא שיער. אם הוא היה לומד מאה שנה בישיבות הכי טובות, והיה לומד את כל התורה כולה, אבל עם הסבלנות שהוא זוכה על ידי רבינו, הוא לא זוכה…

 

כשאדם מקורב לצדיק וסובל כעסו יהיה לו ישועה בוודאי

כשאדם מקורב ל"זקן", כשהאדם מקורב לצדיק, וסובל כעסו, אומר רבי נתן בהלכות ברכת הפירות הלכה ה', שהצדיק צועק עלינו, הוא גוער בנו, הוא ממרמר לנו את החיים, והאדם סובל את הכעס הזה – כך הוא מפרש על תורה ו', ש"כל שרבו כועס עליו" אז הוא זוכה ל"חמאה של תורה". מי שהרב כועס עליו, הצדיק כל כך ממרמר לנו, הוא לא נותן לנו… כמה שאנחנו רוצים להתקרב לרבינו, כמה שאנחנו רוצים להתקרב להשי"ת.

מי שמקורב לרבינו, ישר הוא רואה מה שעובר עליו, כאלה ייסורים, כאלה דברים שלא עובר על אף אחד בעולם, אבל הוא זוכה בסוף ל"חמאה של תורה", לשמנוניות של התורה, הוא לא מתפעל, יש לו סבלנות, הוא לא כועס על אחרים, הוא לא כועס על עצמו, הוא לא כועס בבית, כמה שלאדם יש יותר סבלנות, אפילו אם האדם נכשל עוד מליון פעמים בכעס, אבל אם פעם אחד הוא מתגבר שהוא לא כועס, אלא אומר 'עכשיו אני מבליג', זה צועק עליו, וזה צועק עליו והוא מבליג, הוא זוכה עוד יותר ל"ויהי לי לישועה בוודאי".

ה' יעזור שלא נדחוק את השעה, ואז ממילא לא יזול טיפות טיפות קטנות, אלא "ומלאה הארץ דעה את ה'" ולכן "לא ירעו ולא ישחיתו", אפילו המשחיתים הכי גדולים, שהם רוצים היזיקות לאדם, האדם עושה כל כך הרבה סגולות נגד עין הרע, נגד משחיתים וכדו', הסוד הוא מאד פשוט: הכל תלוי כמה שאתה תהיה "מבליג" ותשכח, כמו שכתוב "כל המעביר על מידותיו"… "תולה ארץ על בלימה"… "הנעלבים ואינם עולבים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". אין יותר סגולה מזה.

כתוב בגמרא בתענית, שאפילו המלאך ההוא שניתן לו רשות להרוג אנשים, אם הוא רואה אנשים שמבליגים ומוותרים הוא מדלג עליהם.

הרבה פעמים אנשים אומרים: 'פה אני מוכרח לסגור חשבון', והם צודקים, אפילו אם הם צודקים אבל תראה מה שכתוב בגמרא, אתה מרוויח, מה שכתוב בגמרא… אם המלאך ההוא רואה שבשכונה הזו יש אחד שמבליג, אז אפילו שניתן לו רשות, והוא אוהב לעשות השחתה, הוא מדלג עליו, עד "ומלאה הארץ דעה את ה'".

"כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים", הקב"ה יעזור שנלך רק בהבלגה, רק לשמוח ולשמוח, ושהגאולה תגיע, אז לא יהיו כאלה צרות, שאשה מאבדת בת יחידה ועוד כאלה צרות, למה, כי יהיה רק רחמנות "כמים לים מכסים".

– – – נספח – – –

 

בסוד הענווה

 

לעתיד לבוא, כל מה שכתוב – יראו בעין.

רבינו אומר בתו' ס"ה על בועז. ידוע שבועז זה ענין של החכמה, ספירת החכמה. ספירת החכמה זה תיקון העולם. ברגע שיתגלה ספירת החכמה, אומר רבינו בתו' א': "והיה אור הלבנה כאור החמה", שיראו וישיגו כל דבר את המוכח, לא רק בלימוד, לא רק ללמוד את הדבר, אלא לראות את הדבר.

זה נקרא "עיני העדה" שאצל כולם מתקיים "ולבי ראה הרבה חכמה". זה אומר איש האלוקי הגאון מוילנא זיע"א, שלעתיד לבוא הכל יראו, יתגלה כל החכמה בעולם, כל הדברים שלומדים – יראו, כל הדברים יראו ממש, "והיה אור הלבנה כאור החמה" – כל מה שכתוב, יראו.

עכשיו רק צריכים להאמין, זה ייסורים קשים, שהאדם מאמין ואינו רואה, הוא רואה גם הפוך, הוא רואה הסתרה, אז כל זמן שההנהגה הנגלית היא רק הבינה יש ייסורים. אנחנו בנים של הבינה, הבינה זה 'אמא', היא מולידה את הבנים, את שש המידות.

עכשיו העולם מתנהג כבר ששת אלפים שנה, זה מידות, חסד גבורה תפארת וכו', אנחנו נמצאים במידות. המידות קצת יצאו מה'אמא' – האמא עוד יש לה בינה, בינה שייך לחכמה – אבל המידות עוד צריכים לעבור את כל השלבים של המידות: הקב"ה מתנהג במידה כזאת, במידה כזאת, הרבה פעמים הוא מערבב מידה כזאת במידה אחרת איך שהאדם  מתנהג.

אז עובר קשה ששת אלפים שנה, פעם ככה, פעם ככה…: "שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". ימות המשיח זה הכי קשה; "שני אלפים תוהו", נו, אז יש הכנה לתורה, תורה זה מסודר, "שני אלפים תורה" מאברהם אבינו, עד חורבן בית שני, בערך, זה אלפיים שנה, יותר אולי, החשבון לא כל כך מדויק. שם ראו את הסדר של השי"ת, שאם האדם עושה טוב מקבל טוב, ואם לא…

אבל "שני אלפים של ימות המשיח" זה כבר בלי סדר, זה כבר כאילו הכל נהיה תעתוע, כאילו… מרגישים ש… "שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹקִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת", זה ההסתרה, זה הצער הכי גדול בעולם, שאדם אומר: 'אני רוצה, אז איפה אתה?! ממה נפשך, אם אתה הבטחת על זה, אז למה אתה עושה ככה'. אז הרבה אנשים עזבו, רוב לא עומדים בזה.

בגלל זה כתוב "ייתי ולא איחמיניה", איך אפשר לעמוד בזה שהקב"ה מראה בדיוק הפוך.

 

כל דור ודור מתנהג יותר בענווה

על זה אומרת הגמרא, "אמר רבי יוחנן, תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז, תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש"  – בכל דור ודור מתגלה יותר – מה שבדור הקודם היה יותר "צדקות", בדור הבא מתגלה שזה כסף קטן, הוא יותר "עניו" – "תוקפו של יוסף, הוא ענוותנותו של בועז", ו"תוקפו של בועז הוא ענוותנותו של פלטי בן ליש"… כל דור ודור מתנהג יותר ב"ענווה".

מה זה ענווה, "ענווה" זה יותר "לאה", לאה זה יותר ענווה, ו"רחל זה יותר "יראה": "עקב ענווה  יראת ה'" – העקביים של "לאה", שם מתחיל "רחל", "רחל" נקרא "יראה", הענווה זה כל כך כך גבוה, שהעקביים שלה זה בראש של היראה.

כמה ש"יראה" זה חשוב מאד, "כי אם ל'יראה'…", אבל כל התכלית של היראה, זה לבוא לענווה, לבוא לביטול.

אז היום, כל העבודה שלנו, לבוא לענין של ביטול של "לאה". שלאה, כמה היא בוכה ובוכה ובוכה, "שלא תיפול בחלקו של עשו", והקב"ה בסוף שומע את התפילה שלה, אבל היא כל הזמן "לאה"… מה זה "לאה" – אומר רבינו בתו' כ"ח –  "לאה" זה נקרא שכאילו הקב"ה "לואה" – 'כאילו הקב"ה 'עייף', כביכול, מלעזור לי'.

אצל רחל כתוב כשהיא בוכה "מנעי קולך מבכי", אצל לאה לא כתוב שהקב"ה אמר לה 'מנעי קולך מבכי', היא בוכה… למה, כי ה'ענווה' אין לזה סוף. אם הקב"ה רוצה להביא את העולם לענווה, אז האדם צריך להיות מוכן לאין-סוף.

 

"עבודה" יש לה גבול, ל"ענווה" אין סוף.

עכשיו כך: יש אין סוף "עבודה" ויש אין סוף "ביטול", ברחל היות שהיא "מלכות" היא יכולה להגיד שיש אין סוף" עבודה"; 'תעשה ככה ותעשה ככה ותעשה ככה… תדרוש מעצמך הרבה…', אבל אף על פי כן יש לזה כן סוף, "לכל תכלה ראיתי קץ" – אפילו התכלית, אפילו הענין של גאולה, של קדושה, גם יש לזה איזה גבול…

אבל ענווה, ענווה אין לזה סוף, ענווה זה הפוך, זה אף פעם לא גומרים.

כי בדרך כלל בעולם הזה, הטבע של האנשים, שהאנשים אוהבים דברים מוגדרים, סופיים, הם לא אוהבים שאתה אומר להם דברים אינסופיים, זה מעייף אותם, זה בגלל שאין להם ענווה, הם לא טעמו עדיין את הטעם של בלי גבול, הם לא טעמו את זה, אז זה מאד מאד קשה להם כשאתה אומר להם דברים שאין להם גבול.

אומר רבינו בתו' ע"ב, שהצדיק נותן לאדם תורה כזאת, שהיא בלי גבול, ובגלל זה כששומעין את התורה של הצדיק, האדם מקבל מזה ענווה. עיקר התחיה יהיה לעתיד – אומר רבינו – לענווה של האדם. אם אתה רוצה נצחי, זה צריך בלי גבול – אם אתה לא רוצה נצחי, נו…

 

מעשה במלך ליום אחד

כמו המלך הזה… הוא בא למקום, ומישהו גילה לו סוד ואמר לו 'תדע לך, שאחרי שנה או כמה שנים, לוקחת המדינה את המלך הזה לאי, שמים אותו באיזה אי, משאירים אותו לבד, בלי רחמנות'.

זה סיפור ידוע…

יש להם מנהג: שהם יוצאים החוצה, האדם הראשון שפוגשים אותו הוא נהיה מלך… אהה.. הוא מופתע… הם אומרים: 'מה אתם רוצים ממנו, אתם המלך שלנו, זה המנהג שלנו', טוב… הוא חוגג, הוא עושה חיים…

בא אחד ואמר לו: 'תדע לך, אל תעשה כל כך חיים, אל תשמח כל כך חזק; כמו שיש להם מנהג משונה שעושים אותך מלך, כך יש להם מנהג עוד יותר משונה, אכזרי, שאחרי שעובר איזה תקופה, הם לוקחים אותך לאיזה אי, באי הזה משאירים אותך לבד, ה' ישמור… תסתדר לבד… תצעק תבכה, לא יעזור לך שום דבר, משוגעים… 'לודים'… יש "לודים אוכלי אדם", יש כל מיני 'צדיקים'…'

מה עשה המלך, הוא היה פיקח, הוא קרא בשקט לאנשים, שאף אחד לא ידע, מלך יכול לעשות הכל, הוא שלח אותם לאי, ואמר להם: 'תבנו שם עיר שלמה, תבנו שם…' הוא שלח לשם כסף בלי סוף, עשה שם עיר פורחת שתענוג להיות שם. הם לא ידעו המדינה המשוגעת הזו – הוא עשה כנראה פטנט שאיפה ששולחים אותו המדינה, שם יהיה שומם, ואחרי זה הולכים באיזה שביל לעיר הגדולה הזו.

ושם אז לא היה תקשורת כמו היום, אז הוא הלך עם אנשי העיר, הוא גם בכה קצת כנראה, לצאת ידי חובה, ואחרי זה הוא הלך לאי… ועשה חיים…

 

'אני קטן אני מסכן' אינה "שפלות" אלא קטנות המוחין

אז כל הדברים שבעולם, יש לזה סוף, גבול… אבל מי שזוכה לענין של שפלות, הצדיק בבחינת משיח נותן לאדם שפלות, השפלות הזו זה לא חס ושלום – אומר רבינו שם בתו' ע"ב – השפלות זה לא 'אני קטן ואני קטן…', זה לא "שפלות", זה "קטנות המוחין". 'הוא קטן, הוא מסכן' זה לא שפלות, הפוך, שפלות זה נקרא – אומר שם רבינו – "רוח חיים", שאתה מקבל כזה חיות, שאתה רוצה להיות הכי צדיק. שפלות זה בכלל לא נקרא שאני קטן, אני מסכן, זה מוחין דקטנות, מזה באים לכל העבירות שבעולם; 'אני קטן, אז אני יכול לעשות מה שאני רוצה'.

כל העבירות הכי קשות באות מזה שהאדם מחזיק עצמו מסכן. אם האדם יש לו גדלות, אז הוא מרגיש עצמו מלך, הוא לא יעשה דברים שלא צריך… הפוך…

אז רואים, ש"קטנות" ו"גדלות" זה הדבר הכי לא מוגדר. יש הרבה דברים שכל הסיבוך של האדם שהוא לא יודע את ה… הרבה דברים קשים שאדם קשה לו אפילו להתפלל, בגלל שהוא מבולבל, פעם נראה לו שזה (מה שעשה וכו') הכי גרוע… בדרך כלל…

 

"אפילו שהרבי היה מכה בי במוטות של ברזל …"

אחד הדברים זה גם ענווה. מה זה "קטנות" ומה זה "גדלות" אף אחד לא יודע. אף אחד בעולם לא יודע מה זה קטנות ומה זה גדלות. אבל מה, אצל רבי נתן "קטנות וגדלות" הכוונה, שבדרך כלל כשלאדם יש גדלות אז אם מאכזבים אותו הוא עוזב את המקום, אבל אם יש לאדם שפלות וקטנות וביטול של חכמה, כמו שרבי נתן אומר: "אפילו שהרבי היה מכה בי במוטות של ברזל לא הייתי הולך".

אפילו כשהקב"ה מכה בו; "את אשר יאהב ה' יוכיח".

"יוכיח" זה לשון "חכמה"; "הוכחה" זה לשון "חכמה"; בירור דברים. "חכמה" זה נקרא שאני רואה את הכל, "הוכחה" זה נקרא ש"אני מוכיח לעיניך", לעתיד לבוא הכל יהיה מוכח, "הוכחה" זה לשון "מוכח", אני מוכיח את האדם שהוא לא בסדר, אני מראה לו. "את אשר יאהב ה' – יוכיח" – דווקא משם… "טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת", שהאדם זוכה לתוכחות מגולה, הוא כל הזמן זוכה לראות את ה'.

אז מה, דווקא שם, מי שהוא "חכם" הוא "עניו". כמה שהאדם יותר חכם, יש לו יותר "חכמה", יותר ביטול, כוח מ"ה – "ואנחנו מה" אומר משה רבינו – אז הוא יותר עניו. מה זה יותר עניו? כמה שהוא רואה יותר את ההוכחה שהאבא פה, האבא פה, אז הוא רוצה להיות בטל לאבא. אז הפוךכמה שהוא יותר עניו, הוא יותר רואה אתה האבא, וכמה שהוא יותר רואה את האבא, הוא יותר עניו, אז הפוך, הוא רוצה להתקרב יותר לאבא.

הוא אף פעם לא מתפעל מהמכות של האבא שמוכיח אותו בבינה, האמא המייסרת, אלא "שמע בני מוסר אביך", הפוך, הוא אוהב את המוסר של האבא.

בדרך כלל האמא מייסרת: "מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמו‍ֹ", אצל שלמה המלך כתוב שהיא ייסרה אותו, אז בדרך כלל, כשהאדם שומע מוסר, אז הוא הולך, מה זה מוסר, לא הולך לו, הקב"ה מתרחק ממנו, אז הוא הולך ממנו.

אבל מתי שהוא רואה את הענין של "אבא", את ה"חכמה", אז מה שרק יעשה, חס ושלום, הוא רואה בזה רק אהבה, הוא רואה בזה רק התקשרות.

 

להעיז ולהחציף פנים בקדושה:

'אבא, אפילו שאתה בורח, אני כן רוצה אותך'.

אז זה בועז, בועז זכה ל"ענוותנותו של בועז", כמו שכתוב בקהלת: "ועו"ז פניו ישונא" שמי שזוכה לחכמה, אז הפנים שלו, ה'עוז' של הפנים שלו "ישונא משאר הבריות"…  – אצל משה רבינו כתוב "עיר גיבורים עלה חכם", כתוב שם "החכמה תעוז לחכם", יש בחינות של עז, הוא עז, הוא חזק…

מי שיש לו "חכמה" הוא חזק… הוא חצוף, הוא עז פנים, היפך מעזות פנים דסטרא אחרא. עזות פנים דסטרא אחרא זה נקרא בגלל שהוא לא יודע את הגדלות של השני, הוא חושב שהשני הוא קטן, הוא מסכן, אז הוא מעיז פנים, אז זה הוא "עז פנים לגיהנם", זה עזות פנים – מלכותא בלא תגא. "מלכות" בלי לראות את ה"כתר".

אבל עז פנים דקדושה, זה בדיוק הפוך, עז פנים דקדושה זה "החכמה תעוז לחכם", שאני כל כך רואה את המלך, שאני כבר לא איכפת לי להעיז פנים ולהגיד לו: 'אני רוצה אותך אפילו שאתה נראה שאתה מסתתר, אני כן רואה אותך… קיבלתי כזה אור מהצדיק שהוא רואה אותך, שאפילו שאני לא רואה אותך, אבל יש לי ביטול לצדיק שהתבטל אליך, שהוא זכה לחכמה, שאני כבר קיבלתי ממנו עזות'.

אז מי שמתקרב לצדיק, מקבל ממנו כזה עזות, מה זה עזות? 'אני בטוח שאתה פה'!… ' מה אתה אומר לי שאני לא פה ואני ילך' – בדרך כלל מי שיש לו בושה, כשאומרים לו 'לא צריכים אותך' אז הוא הולך, יש לו בושה – אבל מי שיש לו עזות, הוא מתעקש: 'אל תגיד לי שאתה לא פה, אתה כן פה… אפילו אם תאמר לי 'לֵך', אני רוצה אותך, אני צריך אותך…'.

יש עזות דקדושה: 'אני מתעקש שאתה כן פה, שאפילו שאתה אומר שאתה לא פה, אני יודע שאתה כן פה, זה "חוצפא כלפי שמיא מעליא".

 

בעקבתא דמשיחא, החוצפא יעזור

זה כתוב בספרים ש"בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי" – החוצפה 'יעזור', חוצפה, שיגידו להקב"ה: 'אני רוצה אותך אפילו שאתה לא רוצה אותי' זה כן יעזור.

זה נקרא בועז, זה נקרא תפילה: אדם מתפלל, מתפלל ומתפלל והקב"ה לא עונה לו, כשהוא מגיע לסוף התפילה הוא מהרהר בלבו 'הקב"ה לא נמצא… הוא לא נמצא – אז לא…  לא צריכים…', כל אחד עובר את זה, מליון דברים, האדם אפילו לא מודע לזה, כל החיים שלו גורמים שלאט לאט שהוא רואה את הקב"ה שהוא לא…  אם האדם האמונה לא עשה שהוא כולו רואה את הקב"ה, אז לאט לאט האמונה שלו נחלשת. הוא לא רואה את השי"ת, הוא רואה שהקב"ה לא עונה לו – אז כל תיקון התפילה נחלש אצלו.

אבל בועז, "ענוותנותו של בועז", אם אדם זוכה ל"ענוותנותו של בועז", אפילו שהוא לא רואה את הקב"ה, עם כל זה כל הזמן הוא עניו. מה זה עניו? הוא זוכה כל הזמן שאפילו שהקב"ה "לואה" לעזור לו, הוא התעייף לעזור לו, אבל הוא עולה מענווה לענווה, ומענווה לענווה, עד שהוא זכה ל'שפיץ' של לאה, ה'שפיץ' של לאה זה כבר חכמה – לאה זה יותר בינה, אבל השפיץ של לאה, זה כבר חכמה. אם הוא לא מתייאש מהענווה, הוא הולך מדרגא לדרגא בענווה, אז הוא זוכה לחכמה, שהוא רואה שהקב"ה כן עוזר לו, הקב"ה פשוט משחק איתו מחבואים, אבל הוא כן עוזר, לאט לאט הוא כן עוזר.

עצם הדבר שאתה מתעקש, זו הוכחה, שהקב"ה כן עוזר.

יהי רצון שנזכה.

 

תגובות

No comments found.
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ט"ז אדר א' ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.