טמיר ונעלם בחייו ובמותו

יארצייט רבי נחמן הלמן זצ”ל מיקירי חסידי ברסלב ומגדולי עובדי ה’ בדורו

טמיר ונעלם בחייו ובמותו • הוא היה לחידה ותעלומה בירושלים של מעלה בכלל ובברסלב של העיר העתיקה בפרט, איש לא ידע את סודו. הוא היה לאומן ההסתרה הגדול בחסידות שגזר על עצמו שתיקה בה התמיד במשך כל חייו

רבי נחמן הלמן שותק // צילום: באדיבות מכון ברסלב  - ' הר המור' // עיבוד: אומן שלום

טמיר ונעלם בחייו ובמותו • הוא היה לחידה ותעלומה בירושלים של מעלה בכלל ובברסלב של העיר העתיקה בפרט, איש לא ידע את סודו. הוא היה לאומן ההסתרה הגדול בחסידות הזעירה, שפעלה אז בירושלים. לכור ההיתוך שלה בשטיבל הברסלבי בעיר העתיקה הגיע מתל אביב החומרנית אחרי ששכנו הרה”ח רבי ראובן שפנייר גילה לו את האור של רבינו וכשהאיר האור גזר על עצמו שתיקה בה התמיד במשך כל חייו. דורות שלמים גדלו על ניגוניו וכינורו, ילדי ברסלב בקטמון והר ציון, אך דמותו נותרה מכוסה טפח מתחת לטפח הלא הוא הרה”ח רבי נחמן הלמן זצ”ל, שהיה מכונה בפי כל “שותק”.  לראשונה פורסים בנו רבי ראובן נתן הלמן וחתנו רבי אברהם שפירא קווים לדמותו וגם: הסופרים הרב נתן אנשין והרב יאיר וינשטוק נזכרים בדמותו של ה”למד-ווניק” שחיו בצילו ושנותר חידה עד עצם היום הזה • שלמה בן יוסף, אהרון קליגר

איש יהודי היה בירושלים בדור הקודם ושמו “רבי נחמן שותק”. מיקירי חסידי ברסלב היה ומגדולי עובדי ה’ בדורו.

השם “שותק” לא היה שם המשפחה שלו, השם היה הלמן. אבל הכל קראוהו שותק על שום שקיבל על עצמו בימי נעוריו את פלך השתיקה ובה החזיק ארבעים שנים רצופות בהם לא הוציא הגה מפיו שלא לצורך.

בעודנו נער צעיר, הגיע רבי נחמן בעקבות אירועים שונים שאירעוהו ובעיקר, פטירת אמו האהובה, למסקנה כי ימי האדם קצרים הם עלי אדמות, ואימץ אל ליבו את דברי הפסוק “החיים והמוות ביד הלשון”, לנגד עיניו הייתה המימרא של רבי שמעון בן גמליאל בפרקי אבות “לא מצאתי לגוף טוב משתיקה”. אולי גם את דברי הגר”א מוילנא שמע, שאמר על הפסוק “כל עמל האדם לפיהו”, כל מה שאדם עמל בעולם הזה הכל כדי לתקן את אשר חטא במוצא פיו. החליט שמכאן ואילך לא ידבר כלל.

שומעים אנו אי פה ואי שם על אנשים שקבלו על עצמם תענית דיבור, יש המפליגים בשבחה ומדמים אותה לתענית מאכל ומשתה ויש הסבורים שעומדת היא עוד למעלה מהם. יש שמתענים תענית דיבור של שעות אחדות ויש שמקבלים על עצמם תענית דיבור של יום שלם.

ומי יבוא בסודם של צדיקי עולם, שקיבלו על עצמם תענית דיבור החל מראש חודש אלול ועד מוצאי יום כיפור, ארבעים יום רצופים שבהם לא דיברו מילה אחת של חולין.

והנה, פלאי פלאים, עומד בחור צעיר מישראל, בעיר תל אביב, לשם עלו הוריו יחד איתו מפולין, ולאחר מחשבה מרובה מחליט הוא בדעה צלולה ומתוך הסכמה גמורה:

לחדול מלדבר! – – –

“אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה” מצווחים שלטים בכל בית כנסת וחדר תפילה, וכמה קשה הדבר לקיימו, כמה מפליגים הספרים בחומר האיסור של דיבור בשעת התפילה ובבית הכנסת, ואנשים אינם יכולים לעצור בעד לשונם אפילו שעה קלה, כי על כן הלשון אבר קל תנועה הוא, אין בה עצמות וכל כולה יצור מתנועע וכל רגע ורגע מוליד האדם דיבור חדש. ופעמים רבות מתחרט האדם על מה שדיבר

והנה קם בחור עוּל ימים, ומחליט לנצור את לשונו לכל ימי חייו…

עשרות רבות של שנים שתק רבי נחמן, דיבר אך ברמזים; בפיו השתמש רק כדי ללמוד ולהתפלל.

איש לא ידע את סודו. אמרו, כי הוא עושה זאת ל”כפרת עוונות”. אך לכך לא היה כל אישור, שהרי הוא עצמו לא דיבר ולא סיפר כלום. רק את כינורו היתה הזכות לשמוע מידי פעם, ונדירים היו הזמנים, בהם ניאות ר’ נחמן להוציא את כינורו ולנגן. אך משניגן – היטיב בכך.

בשכונת בתי וורשא בירושלים אנחנו יושבים בביתו של בנו רבי ראובן נתן הלמן, המארח, יחד עם גיסו רבי אברהם שפירא בן זקוניו של הרה”ח רבי שמואל שפירא זצ”ל וחתנו של רבי נחמן. ”ראובן זה על שמו של רבי ראובן שפנייר שקירב את אבא לרבנו” הוא אומר, העגה הברסלבאית שגורה על לשונו על אף היותו חסיד קרלין מובהק, “אפילו הדוד רבי אברהם” הוא מחווה בידו לבית המט ליפול מתחתיו ”ראה בעיניו מהו כוחו של רבינו”, כוונתו לרבי אברהם הורביץ חמיו של האדמו”ר מפינסק קרלין שליט”א ואח אשתו של רבי נחמן.

 

בביתו של בנו רבי ראובן נתן הלמן, המארח, יחד עם גיסו רבי אברהם שפירא בן זקוניו של הרה”ח רבי שמואל שפירא זצ”ל וחתנו של רבי נחמן

 

את אביו לא ראה הרבה, חייו כילד עברו בצלו של סבו הגדול רבי משה אהרן הורביץ זצ”ל מנקיי הדעת שבירושלים ומחשובי חסידי קרלין ”אני זוכר שהיו מודיעים לי ‘ראובן נתן אבא ב’שול’, היינו רצים אני ואחותי מסתופפים מעט בצילו נושמים אותו, אבא לא היה בכלל דמות מהעולם הזה הוא היה טיפוס  ‘למד ווניק’ קלאסי כזה, שגם אנחנו בני המשפחה לא ידענו תמיד על מעשיו ומקום הימצאו”.

שמו של רבי נחמן הלמן או כפי שהיה מכונה ‘נחמן שותק’, מוזכר בברסלב של מעלה בסילודין, כזה של אחד שפרש מן העולם וחובותיו מיד כשגילה את אורו של רבינו הקדוש. דמותו הקמאית זכורה לזקני דורנו מהכוך ההוא בקטמון, כן שם תחת גרם המדרגות, בחצר הרשב”י עם כובעו רחב התיתורא, ובהר ציון בקבר דוד המלך עם כינורו פורט על מיתריו במנגינות עתיקות וצלילי רוך נדירים, ופיו כמו בכל חייו אטום, רק ידיו היו נעות בשעת הצורך.

 

בהר ציון בקבר דוד המלך עם כינורו פורט על מיתריו במנגינות עתיקות וצלילי רוך נדירים, ופיו כמו בכל חייו אטום

 

דמותו היתה ועדיין נותרה תעלומה. הליכותיו גם הן נסתרות. ביקשנו לשרטט מעט מחייו של הצדיק הנסתר בעזרת בנו וחתנו, לפזר במעט על מסך הערפל שזרע סביבו באומנות של ממש, ניסינו, לא הצלחנו במיוחד ולפניכם פירורים משולחן גבוה.

 

ימי הילדות בתל אביב

”סבא רבי מרדכי אהרן הלמן היה יליד העיירה מעזריטש (שבפולין) חסיד ביאלה ובבחרותו התגורר בפראגא הסמוכה לוורשא. אבא נולד גם הוא בפולין, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עלו ארצה. סבא ומשפחתו השתקעו בעיר תל אביב שם שימש בקודש בבית הכנסת “פועלי צדק” ברחוב צ’לנוב, סבא היה גבאי, בעל קורא ומגיד שיעורים קבוע. ולמעשה הרוח החיה בו. עד היום אני זוכר את הנסיעה המשפחתית השנתית אליו, הוא היה יהודי חסידי של פעם עם תמימות נדירה, והיינו מצטרפים אליו לשיעורים שהיה מוסר בבית הכנסת”.

”אבי למד בבית הספר המקומי ‘תחכמוני’. פרנסתו של סבא לא הייתה ברווח, שעל כן נאלץ אבא רבי נחמן, שהיה עדיין צעיר לימים לעזור בפרנסת הבית. לימים נפטרה עליו אימו סבתא ז”ל. ככל הנראה אבא היה קשור אליה מאוד ונהג בה כבוד רב. אבלו היה כבד, מות אימו גרם לו לעוגמת נפש גדולה והותיר צלקת עמוקה בתוך נימי נפשו. הוא מיאן להתנחם ולא מצא מנוח לנפשו, ואין מנחם לו.

באחד הימים בא לכלל מסקנה, שהחיים והמוות ביד הלשון והיא שגורמת לכל חטא, ואין תקנה טובה ויעילה יותר לגופו של אדם מאשר השתיקה. ועל כן החליט להפסיק לדבר. ולפי שאבא עקשן גדול היה מטבעו, התמיד בהחלטתו זו ונהיה שתקן כל ימי חייו.

באותם ימים שרר בארץ ישראל משבר גדול ופרצו מאורעות תרצ”ו, ובעיר תל אביב בכל עבר ופינה היו המקומות הציבוריים, לרבות בתי הכנסת מלאים בפליטים שברחו משכונות הספר. אחד מנקיי הדעת ומחשובי חסידי ברסלב שהיה גר בתל אביב והלא הוא הרה”ח רבי ראובן שפנייער זצ”ל, היה לכל אלו אח ורע, וחש להגיש עזרה וסעד לכל נצרך. שמעו של נחמן ה”שותק” הגיע לאוזנו והוא מייד התחבר אליו ונהיה לו כאב ופטרון, לקחו תחת חסותו ושיתף אותו ב”עסקיו” בהגשת עזרה וסיוע לאותם פליטי השכונות.

בשנת תש”ב עבר רבי ראובן מתל אביב לעיר העתיקה בירושלים ולקח עימו את אבא שם המשיכו במעשי החסד, כשאת אוהלם תקעו בבתי המדרש הנטושים למחצה. בין סמטאות העיר העתיקה פגש אבא וראה את עבודתם הנוראה של שרפי מעלה חסידי ברסלב, ישב עימהם בשטיבל הברסלבאי ונשבה בקסמם, או אז הואר עליו באור זורח – אורו של רבינו הקדוש והחל להשתתף עימהם בעבודותיהם המיוחדות, בלימוד ובתפילה בהתבודדות בריקוד ובשמחה. בכל יום היו יושבים אבא ורבי ראובן שפנייר עם שאר חסידי ברסלב לומדים כל היום, ואת התיקון חצות ותפילת ותיקין ערכו בכותל המערבי.

כשהגיע הזמן שלא טוב היות האדם לבדו מצא רבי ראובן לאבא עזר כנגדו את בתו של רבי אברהם מרדכי הורביץ זצ”ל מוותיקי ירושלים העתיקה וחסיד קרלין מובהק ומצאצאי השל”ה הקדוש.

כאמור וכידוע, אבא היה “שותק” ולחם עם עצמו להגיע למעמד זה, מה שאין כן אשתו שלעתיד חוננה במעלה זו מלידה, ולא הייתה מוציאה אף הגה מפיה מכיוון שנולדה אילמת. לגבי אבא הדבר לא היה נחשב מום, אדרבא לדידו היה זה יתרון חשוב כאותה כלה שעיניה יפות אשר אינה צריכה בדיקה כלל.

הורינו חיו בעיר העתיקה עד לשנת תש”ח בה נלקחו והוגלו יהודי העיר העתיקה הגברים כשבויי מלחמה לעבר הירדן. סבא, רבי אברהם מרדכי ורבי ראובן שפנייר יחד עם עוד מחשובי אנ”ש הוגלו אף הם, מלבד אבא שבנס יוצא מגדר הרגיל ובכוח אמונתו הצליח להימלט מחיילי הליגון ושב בשלום לירושלים (על הסיפור המופלא ראו בהמשך הכתבה).

מירושלים העתיקה עברו לגור בשכונת קטמון שם נולדו להם שלושה ילדים. איש שיחנו רבי ראובן נולד לאחר פטירתו של רבי ראובן שפנייר ועל שמו הוא נקרא.

 

מה ההרגשה של ילד הגדל עם אבא שלא מדבר?

אני אספר לכם עובדה שבטח אנשים לא יכירו, אבל אבא מעולם לא זנח את החינוך שלנו כילדים. אני זוכר כילד איך הוא היה מגיע לבקר אותי בחיידר ‘קרלין’ שם למדתי, ואז הייתי חוזה בפלא איך שהיה משוחח עם המלמדים על החינוך שלנו, על הלימוד שלנו וכו’ אנו הילדים היה דבר מאוד חשוב לו.

אבא היה מדבר איתנו אם כי מעט ונצרך, אבל לא הרגשנו בחוסר מסוים. עם השנים כבר פיתחנו שפה של תנועות, והיינו מבינים אותו גם מבלי שדיבר.

חשוב לציין ולהבין שכל העת ידענו והרגשנו שיש לנו אבא מיוחד, עוד כילדים היינו מביטים עליו בהערצה מיוחדת.

“כל עבודה שלו, כל תנועה שלו הייתה מחושבת, היתה בזריזות מחד, ומאידך במתינות. עד היום חקוקה בי ‘הדלקת נרות חנוכה’ שלו איך שהיה שר ‘מזמור שיר חנוכת הבית’, זו הרגשה שאי אפשר לתאר הוא היה עוצם עיניים ומנגן בכינור ואנחנו היינו מביטים בו מבלי גריעת עין. הבנו שכעת הוא בעולם אחר, אווירה של קדושה הייתה אופפת את החדר”. רבי ראובן מתרגש והזכרונות מציפים אותו “היום כשאני סבא לנכדים ונזכר במחזה הזה כל שנה בחנוכה אני מרגיש בכל פעם יתום מחדש”.

כידוע בתחילה גרנו בשכונת קטמון ואז עברנו הילדים יחד עם אמא ז”ל לבתי וורשא סמוך לבית הסבא רבי משה אהרן הורביץ זצ”ל. אבא היה מונח בעבודת השם ולא מונח בצורכי הבית וסבא היה לנו כאב, לא חווינו אותו הרבה כאבא אבל היו פעמים רבות ובפרט בחגים בהם ישבנו יחד כל המשפחה ואז כילדים הבטנו בו בהערצה הבנו שמשהו בו טמיר ונעלם גם סבא רבי משה אהרן היה נוהג בו בכבוד מופלא.

 

סבא הבין את פרישותו מהעולם הזה?

“היו כאלה שסנטו בו בסבא למה הוא מכבד את חתנו שלכאורה זונח את משפחתו וכאילו לא מגלה כלפיהם אחריות, אבל רבי משה אהרן שחכם היה, היה מהסה אותם ואומר: נסתרות הם דרכי חתני רבי נחמן ואל לכם להתערב.

 

מירון – מעין עולם הבא

מאותה העת בה לא יכלו לשפוך צקון ושיח ולהיות קרובים אל מקום בו שורה השכינה לעולם אצל הכותל המערבי, כלל חסידי ברסלב שמו פעמיהם ביתר שאת ועוז אל מקום משכן התנא האלוקי חלקת מחוקק ספון רבי שמעון באתרא קדישא מירון, ואף אבא היה שם פעמיו יחד עם רבי ראובן. ובמשך השנים אבא לא החמיץ שום הזדמנות ולא החסיר שום יומא דפגרא במירון. שם עסק בעבודת ה’ ומעולם לא ראו אותו פושט יד או מבקש מענק כלשהו ואף לא ברמיזה.

במשך הזמן קיבל על עצמו עוד ועוד סיגופים והחמיר באלו ממנהגיו אשר נהג בהם זה מכבר. קבלה חמורה קיבל על עצמו, שלא לישון על מיטה כלל. כשהיה בא למירון היה אפשר לראות אותו בלילות החורף הקרים כשהוא עומד על רגליו ליד ה”בימה” בהיכל ציון הרשב”י, ראשו ורובו מכוסה במעילו הבלה והוא ישן “שינת סוס” בעמידה, זו היתה שנתו כשבאותה שעה נשבו רוחות עזות, שבאו מבחוץ דרך החלונות השבורים.

לעיתים, עת היה יושב במירון תקופה ארוכה, מלבד עבודת ה’ של תורה ותפילה מסר את נפשו לתקן ולפאר כמה שיכל את היכל בית ה’. היה סותם את החלונות בקרשים או בסמרטוטים בלים, ולפעמים היה מוצא לו (בלא שאף אדם הבין מהיכן מצא) מברשת ופחית צבע ומסייד את היכל הציון הקדוש או את ארון הקודש שצבעו דהה מרוב שנים. פעמים היה יורד למטבח המאולתר של ה’הכנסת אורחים’ ועושה שם תיקון גדול, מנקה את תעלות הביוב, או קולף תפוחי אדמה, כזה היה אבא. “אפשר היה לכתוב עליו ספר שלם” מסיים מחרה אחריו רבי אברהם שפירא חתנו, היה זה השווער, שמעולם לא הטיף מוסר לאף אדם ולא מחמת הסיבה שהיה “שתקן”. “אני עוד זוכר כילד עוד לפני שנהייתי לחתנו איך היה מסתובב בחצר הציון ואוסף ספרי קודש, שאחרים השאירו ברשלנות בכל מקום ופינה ומסדר אותם בארונות, כמו כן היה אוסף את דברי הגניזה וקובר אותם באחת המערות שבאיזור.

“היה דבר מעניין שראו אצלו ואני זוכר זאת כמו היום” מתרגש רבי אברהם “השווער היה אומן בלהסתיר את עצמו ואת עבודותיו, אני זוכר שבמירון היה יוצא לחצר כאילו ליטול את ידיו או לאסוף ספרים, וכששם לב שאיש אינו רואה אותו היה מיד חומק אל היער למשך שעות ארוכות”. “דבר אחד ברור” מסיים רבי אברהם שפירא ואומר “לצערנו אין בידנו לספר כמעט מלא נימה על חיי צדיק שכזה כי הרי אי אפשר היה לדובבו ולהביאו למצב שימסור ויספר את קורות חייו ואת הגורם האמיתי להתנהגותו, את סודו נטל אל קברו, את הדברים המעטים שראינו ושמענו עליו נוריש לדורות הבאים למען ידעו ויבינו כי גם בדורות האחרונים ראינו בעינינו צדיק גמור שלא נהנה מהעולם הזה כמלוא נימה, שהתהלך בזה העולם בגופו, אבל נפשו ונשמתו שוטטו בעולמות עליונים מרחק שנות אור.

ידידי רבי נתן אנשין, שהכיר את השווער היטיב לתאר את דמותו של וכתב עליו את השורות הללו: רבי נחמן התהלך שפוף ברחובות שכונת קטמון הישנה. איש גוץ היה, לבוש מעילים על גבי מעילים, משל קר לו תמיד. בגדיו הארוכים הגיעו עד לנעליו, שהיו אף הן גדולות ממידתו. מפיו לא הוציא הגה, אבל פניו השחומות סיפרו הרבה, הרבה…

זקנו ארוך, עיניו סוקרות לכל צד, כמו ביקשו להבטיח, שאיש אינו רואהו, בצדקתו ובהתנזרותו מהוויות העולם. לחייו הנפולות, הסגפניות, כמו אמרו: הלוואי ואעבור את העולם הזה, על הגשר הצר, הצר מאד, כפי שאומר רבי נחמן זי”ע, כך בשתיקה, בלי פגם. כי על כן, חסיד ברסלב היה, וקשור בכל נימי נפשו לתורתו של רבי נחמן זי”ע.

 

רבי נחמן הלמן (שותק) זצ”ל

 

מה היה הדבר היקר ביותר ללבו של אבא?

“אצל אבא לא היו דברים יקרים, חוץ מעבודת ה’ לא עניין אותו דבר. אחד הדברים שהיו באמת בבת עינו היה עניין הקיבוץ במירון. ואספר לכם סיפור שיענה על השאלה. בערב ראש השנה של שנת תשל”ז אבא היה חלוש מאוד זה היה חצי שנה לפני פטירתו והפצרנו בו כל המשפחה ‘אבא אל תיסע ל’קיבוץ’ במירון, כוחותיך לא יעמדו לך’, אבל אבא כמו תמיד הביט בנו ושתק, סברנו שכבר פעלנו את פעולתנו והוא נסוג בו מההשתתפות בקבוץ. חשבנו שכבר פעלנו… יום לפני ראש השנה הוא ארז תיק קטן בכוחות עלומים ונעלם, הבנו ששגינו, ה’קיבוץ’ עלה אצלו על הכל. כשאבא חזר משם הוא נזקק להתאוששות של חודש ימים הוא היה במצב קשה מאוד עם אפיסת כוחות מוחלטת.

 

ניצחון על העולם

”בפורים אבא ניגש אלי וסיפר לי שאינו חש בטוב” נזכר רבי ראובן נתן ”בבדיקות שנערכו לו לאחר מכן התברר כי הוא סובל מסכרת, ובמשך כמה חודשים מיני אז ועד פטירתו הוא אושפז מידי כמה ימים בבית החולים ‘שערי צדק’ וחזר. כששוחרר לבית סבי רבי משה אהרן הורביץ גופו הצנום החל להיחלש בהדרגה, ייסוריו תכפו, הרגלים שלו התנפחו וליבו הטהור סבל מאי ספיקה.

 

דווקא לקראת פטירתו אז כשהיה חסר אונים התהדק הקשר בניכם?

בוודאי! אז הוא היה ממש גר אצלנו בית. ”בליל פסח הוא עוד ישב איתנו סיפר ביציאת מצרים ופניו היו מאירים כזוהר הרקיע, יום למחרת הוא התמוטט והובהל לבית החולים ‘הדסה הר הצופים’ בתום שבוע ימים החליט הצוות הרפואי של בית החולים כי אין תרופה למכאובו אלא להעבירו לבית חולים סופני”.

”ביום ראשון נסענו עימו אני ודודי הרה”ח רבי אברהם הורביץ שליט”א לבית החולים ‘ארבל’ ליד פתח תקווה, בבית החולים איבחנו אצלו פצעי לחץ ועדכנו אותנו על החמרה במצבו ושסכנה ממשית נשקפת לחייו”.

”באותם ימים החשש מניתוחי מתים היה בשיאו, שורה של פרשות התפוצצו בזו אחר זו על אברים שנעלמו ועל קדושת המת שחוללה והיות ואבא היה רחוק מאיתנו היינו אכולי דאגה ושרויים במתח רב. באחד הימים נסעתי לירושלים לרבי רפאל סלוויציק ראש הועד למניעת ניתוחי מתים הוא הביא לי טופס התנגדות לניתוח שלאחר המוות במידה והגרוע מכל יקרה”.

”ביום השני לאשפוזו ב’ארבל’ הודיעו לי מבית החולים כי אזל להם מלאי זריקות האינסולין וכי עלי לנסוע לירושלים לבית החולים ‘הר הצופים’ להביא מלאי חדש. נסעתי לירושלים ונכנסתי להתפלל מעריב בבית הכנסת ‘סאטמר’ שם פגשתי את בן דודי רבי מרדכי וייס שהתעניין בשלום אבי, אני לתומי סיפרתי לו בכאב על מצבו שמחמיר”.

”רבי מרדכי שמע בהתעניינות רבה, ואז הפטיר, שמחר הוא יוצא לסבב חיזוק וקירוב כהרגלו מידי ראש חודש יחד עם רבי יהודה לייב פראנק ז”ל והם צפויים להיות באזור של בית החולים והבטיח לי שהם ייכנסו לאבא לדרוש בשלומו ולבקרו, נתתי להם את הכתובת המדויקת ונפרדתי ממנו לשלום”.

”למחרת ביום שלישי שבתי לאבי וסעדתי אותו בבית החולים. לעת ערב משהחל להחשיך נסעתי לבני ברק לישיבת קרלין ללון שם. בערב הגיעו וייס ופראנק לבקר את אבי בבית החולים” משנכנסו לחדרו הבחינו בו שהיה ישן ונפנו ללכת לדרכם, אלא שאז הבחין רבי יהודה לייב בחרחור מפיו של אבא ובחושיו החדים הבין שמשהו לא טוב קורה והחל לזעוק לרופאים, שיבואו מיידית למיטתו, הרופאים החלו בבדיקות תוך שהם מבשרים להם כי זהו מעמד יציאת הנשמה. רבי מרדכי ורבי יהודה לייב קראו קריאת שמע בלב מורתח ושבור ואבא שוכב ועל פניו חיוך של מי שניצח ולעג לו לעלמא דשיקרא שישים וחמש שנה.

מיד עם פטירתו חוללו וויס ופראנק מהומה רבתית, על ניתוח לא היה על מה לדבר, ותוך דקות אחדות הייתי על אמבולנס פרטי מבני ברק בנסיעה מהירה לכיוון בית החולים, שם ללא אומר ודברים ובהדיפת כל ניסיון מצד הצוות הרפואי ל’מילוי מסמכים’ שגרתי, העלנו את גופתו הטהורה לירושלים. אך בשל השעה המאוחרת אנשי החברא קדישא לא נאותו לטפל בסידורי הקבורה.

רבי אברהם הורביץ גיסו של רבי נחמן אץ רץ לביתו של גאב”ד ירושלים ‘המנחת יצחק’ לשואלו כיצד לנהוג. הגאב”ד הוציא לאלתר פסק כי אסור להלין את המת בירושלים ועל ה’חברא קדיש’א לטפל בסידורי הקבורה על אתר.

 

עוד באותו הלילה יצאה הלוויה מבית הלוויות ברחוב הנביאים לחלקת ברסלב שבהר הזיתים, על אף השעה המאוחרת מאות מחסידי ברסלב ליוו את אבא למנוחות, את הגנרל הגדול הבעטלר האילם בעל התפילה והניגון בדורו. 

 

דיבור אחד בארבעים שנה // יאיר וינשטוק

היה זה בחודש אייר תש”ח. ירושלים העתיקה נצורה היתה בידי כוחות הלגיון הירדני שהפגיזו אותה יומם ולילה. דמה ניקז בסילונות וברור לכל בר דעת כי מתנודדת היא ועומדת ליפול בידי האויב. ביום חמישי ד’ אייר תש”ח בשעה 6 בערב פינו הבריטים את עמדותיהם בגבול הרובע ועזבו את העיר העתיקה. בראש הלגיון – צבא ממלכת ירדן – עמד קצין בריטי בשם סר ג’ון באגוט גלאב הידוע בשם “גלאב פאשה”.

ביום רביעי י’ אייר התחיל קרב קשה, שתוצאותיו היו ידועות מראש. חיילי הלגיון הערבי נכנסו לרובע. כבשו עמדה אחרי עמדה ופוצצו כל עמדה. הכוחות היו בלתי שקולים בעליל. מצד אחד עמדו חיילי הלגיון, צבא מאומן וסדיר שחייליו חמושים מכף רגל ועד ראש ומן הצד הנגדי, היהודי, ניצבו שאריות של כוח מדולדל. הלחימה נמשכה 15 יממות רצופות. מאות תושבי העיר העתיקה הסתתרו בתוך בתי הכנסת הספרדיים ובשכונת “בתי מחסה”. ביום חמישי ל”ג בעומר הפך המצב ברובע לנואש. באותו יום כבשו הערבים את בית הכנסת ה”חורבה” ופוצצו אותו.

התחמושת אזלה והתגבורת לא הגיעה. (ויש האומרים כי הייתה הסכמה בעל פה בין דוד בן גוריון ובין עבדללה מלך ירדן, לאמור, היהודים יתנו לערבים את העיר העתיקה ובתמורה יקבלו את העיר החדשה, ולכן לא הגיעה התגבורת). לא ניתן היה לקבור את ההרוגים. מגיני העיר העתיקה הבינו, כי מלחמתם אבודה, אין שום סיכוי שתגבורת תגיע לרובע. הכניעה הלכה וקרבה.

ביום שישי י”ט באייר החליטו רבני העיר, הגאונים הצדיקים רבי ישראל זאב מינצברג הרב האשכנזי, ורבי בן-ציון חזן הרב הספרדי, לצאת אל מפקדת הלגיון ולהיכנע. שני הרבנים נשלחו לעמדה קדמית של הלגיון ברובע הארמני. הם הגיעו אל מפקדתו של המאיור עבדללה א-תל, מפקד ירושלים הערבית. שם התכבדו לשבת. הרב מינצברג במגבעת קטיפה שחורה נשען על ידו הימנית. פניו הביעו יגון וסבל והוא נראה שקוע כולו בתפילה. הרב חזן בתרבוש עגול על ראשו. פניו נשרטו מרסיס בדרכו מן העמדה היהודית אל קו העמדות הערביות. הוא התעלם מפציעתו ונעץ מבט אומר סמכות במאיור תל ששוחח בטלפון. מפקד הלגיון לא היה מוכן לנהל מו”מ עם הרבנים אבל לבסוף התפשר וניהל את המו”מ על הכניעה עם ‘מוכתר’ העיר העתיקה הרב מרדכי וויינגרטן.

היה זה יום שישי י”ט אייר תש”ח, ערב שבת קודש פרשת בחוקותי וליהודי העיר העתיקה נדמה היה כי אכן מתקיימים בהם דברי התוכחה של פרשת השבוע. “ונתתי את עריכם חָרְבָּה… והשימותי אני את הארץ… והבאתי אותם בארץ אויביהם…” היו אלה מראות נוראים של מכאוב וסבל. בכיכר בתי מחסה התכנסו עשרות אנשים עקורים על צרורותיהם  ומטלטליהם והם שולחים מבטים של ערגה אל עבר בתיהם בטרם ייצאו משם כפליטים אל העיר היהודית החדשה.

בשעה חמש אחר הצהריים נכנסה מחלקה 6 של הלגיון לבצע את חוזה הכניעה. היהודים כולם הועמדו במסדר. רק 40 לוחמים היו שלמים בגופם. 2 נשלחו לעזור לפצועים בתור חובשים ו-2 הצטרפו לתושבים. המאיור עבדללה א-תל מפקד ירושלים הערבית הכריז: כל הלוחמים המעורבים בין התושבים צריכים להיפרד מהם ולהתרכז בנפרד. לתמהון כולם – הראשון שצעד קדימה היה קשיש בן 82. הרה”ח משה יצחק דנציגר זצ”ל, מיקירי ירושלים. הוא ביקש בכך לעודד את הלוחמים שחששו לגורלם. ואכן, משראו אותו החלו הלוחמים לצאת מבין הקהל ולהתרכז בנפרד. כשראה  עבדללה תל את מספרם ומצבם של לוחמי הרובע שאל בחוסר אמון: “אלה כל הלוחמים?”. שתיקה כהודאה.

פניו של המפקד הערבי החליפו צבעים. הוא חש מושפל ומבוזה. “לו ידעתי שאתם מעטים כל כך, היינו באים עליכם במקלות ולא ברובים” מלמל בזעם.

השבויים עמדו בשורות, תשושי קרב ומחסור ואין בהם דבר שיעיד על מלחמת הגבורה הנואשת שעמדו בה ימים על ימים ברובע הנצור. בבית החולים המאולתר באחד הבניינים בבתי מחסה נשקפה הטרגדיה מדמותו של ילד קטן שזרועו רוטשה ובעיניו זיקנה וסבל. ברובע היהודי העשן בזזו ערבים ועקרו כל מה שעוד ניתן לעקור. זוג זקנים התנהל לאיטו לעבר כיכר בתי מחסה וילד קטן השקיף לאחור בפנים כמהות אל מה שהיה ביתו.

עם רדת הלילה, ליל שבת, הוצאו יהודי העיר העתיקה לעבר העיר החדשה. הרבנים מינצברג וחזן התירו לכל הציבור לנסוע לעיר החדשה בכלי רכב מטעמי פיקוח נפש. החיילים הערביים ירו מכל עבר לכל עבר והליכה רגלית היתה בגדר סיכון של ממש.

אבל קודם לכן, בעוד שתי הקבוצות עומדות זו סמוך לזו, קבוצת הזקנים הנשים והילדים בצד אחד וקבוצת הצעירים בצד שני, התחוללה דרמה נסתרת. רבי נחמן הלמן ‘שותק’, שהיה צעיר כבן שלושים, ידע שעומדים לקחת אותו לפי גילו כשבוי לעבר הירדן. הוא מאד לא רצה ללכת לשבי, מה גם שמעולם לא היה מסווג כלוחם. הוא לחם לפני שנים עם יצר הדיבור והכניע אותו כליל, אבל ברובה מעולם לא אחז. כשראה שעיני החיילים הערביים אינן נתונות בו, חצה את המרחק הקצר והתערב בקבוצת המבוגרים.

המפקד הערבי בדק את השבויים בדיקה קפדנית. הוא הרגיש מיד בצעיר הנמוך ושחור הזקן והרעים עליו בקולו. “תעבור לצד השני!”. שפוף ראש חזר אל הקבוצה הצעירה המועמדת לשבי. אבל לא עברו אלא חמש דקות והוא שוב ניצל פירצה בחומת ההשגחה ונטמע בין הזקנים. ושוב נזרק משם החוצה כלעומת שבא. הוא הסתכן בנפשו. חייל ערבי חמום מוח היה עלול לנעוץ בו כדור ללא שאלות. אבל סייעתא דשמיא מופלאה ליוותה אותו בכל פעולותיו.

הניסיון השלישי צלח בידו. הוא התערב בין הזקנים ובחסות החשכה הצליח להסתתר בין שני קשישים טובי לב שעזרו לו להסתתר מעיניהם הבולשות של חיילי הלגיון. בליל שבת יצאו הרכבים מן העיר העתיקה כשהם מחלצים את הזקנים הנשים והילדים מהעיר העתיקה. ההסכם היה שהצעירים ילכו לשבי בירדן והמבוגרים ילכו לעיר החדשה. ומי שהכיר את רבי נחמן ידע על כוח העקשנות הנדיר בו ניחן. אותו לב ארי שהחליט לשים מנעול על פיו 40 שנה, אותו אדם שעשרות שנים היה ישן מידי לילה בעמידה, כשהוא שעון על קיר (!) אותו רבי נחמן שרק כשנחלש החל ישן בישיבה ורק בערוב ימיו כשחלה בסוכרת הוכרח לשכב במיטה.

הוא ייסע בשבת?! חלילה וחס! הערבים יורים? הוא ילך בזהירות. בצידי דרכים. בשום אופן לא ייסע ברכב בשבת קודש. הוא ילך ברגל לעיר החדשה. שיירת המכוניות יצאה לדרך לעבר שער ציון. ר’ נחמן שהצליח להערים ולהתל בחיילי הלגיון לא יוכל לעשות זאת לכמה שומרים יהודיים עייפים? הוא התחמק מהשיירה והלך ברגל לעבר שער ציון. משם קצרה היתה הדרך להר ציון הנתון בשליטה יהודית. שם עבר הגבול.

דמותו של אדם התקרבה והלכה אל המחסום. החיילים היהודיים נבעתו. “מי שם?” קראו. הוא ידע כי אם ישתוק עלולים השומרים היהודיים לירות בו, במקרה הפחות חמור יחשדו בו שהוא מרגל. זה לא יסתיים בטוב. ולראשונה מאז שם ר’ נחמן שותק מחסום לפיו, שבר את שתיקתו בת עשרות השנים והתיר לעצמו את הדיבור. “אני יהודי! אל תירו בי!” קרא בקול. “קוראים לי נחמן הלמן”. והוא סיפר לחיילים בנקודת הגבול כיצד הגיע לכאן. את ליל השבת עשה שם בהר ציון בעמדה הקדמית של הצבא, ובבוקר יצא שוב רגלי והלך לבתי וורשא לבית דודו הרה”ח רבי יוסף צבי הירשמן גיסו של חמיו רבי משה אהרן הורביץ שהיה חתן אצל רבי חיים הירשמן מריישא, ומשם נודע לנו כל אותו מעשה.

 

תגובות

אלו חסידי ברסלב האמתיים של פעם איפה הם היום

2

אלו הם תלמידי רבי נחמן מה היה רבי נחמן אין סוף איזה עבודת השם פשוט לקנאות שנזכה להגיעה לכמוני ממש כמו שרבי נחמן אמר לנו

1

הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ז' סיון ה'תשע"ח
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.