חצי יובל להסתלקותו של החסיד הגדול והבלתי נשכח רבי שמעון ברגשטיין זצ"ל

חצי יובל להסתלקותו של ראש הישיבה • ציוני דרך במשעולי חייו המזהירים של החסיד הגדול והבלתי נשכח רבי שמעון ברגשטיין זצ"ל במלאות חצי יובל שנים להסתלקותו • זאת חנוכה תשנ"ד – תשע"ט

ר' שמעון בשיח סוד עם ר' לוי יצחק בנדר // צילום: ארכיון

ציוני דרך במשעולי חייו המזהירים של החסיד הגדול והבלתי נשכח רבי שמעון ברגשטיין זצ"ל, הנשזרים בנועם שיח בנו ממשיך דרכו הרה"ח ר' נחמן ברגשטיין שליט"א המוגשים בזה עם מלאות חצי יובל שנים להסתלקותו זאת חנוכה תשנ"ד – תשע"ט

 

חצי יובל שנים חלפו מאז עלתה בסערה השמימה נשמתו הטהורה של עמוד האש שהלך לפני המחנה החסיד הגדול איש חיל ורב פעלים רבי שמעון ברגשטיין זצ"ל, מי שעמד באהבה ובמסירות אין קץ בראשות ישיבת ברסלב מראשית יסודה וכוננה על מכונה.

ר' שמעון הוא דמות בלתי נשכחת, כל מי שעבר בימיו את סף הישיבה הוא הותיר בו רושם וחותם שלא ימחה, שאגותיו בתפילה ושיחותיו הנהלבות עדיין מהדהדות באוזני תלמידי הישיבה לדורותיה.

אש הקודש שהוצתה בבראנוביץ והובערה במחנות הפליטים בצילו של ר' לוי יצחק התלהטה כסופה בין כותלי הישיבה הקדושה שהוקמה בתמצית דמו וחלבו.

"דער רבי'ס ישיבה" – "הישיבה של הרבי" כך נקרא שמה של הישיבה בפי כל. זה בית היוצר הגדול שממנו יצאו עדרים עדרים מבקשי ה' ודורשי עוזו שאורו הבהיר של הנחל נובע מקור חכמה חופף עליהם כל היום.

ומי שזכה להקים את ההשארה הקדושה והעליונה הזאת, הוא האיש זכאי, איש טהור לב שנשלח ונבחר ממרומים לשום לנו שארית להתנוצצות וזריחת אור הצדיק בטהרתו בפשיטותו ותמימותו ולהנציח את נצחיותו בארץ.

דל העט ותקצר היריעה לשרטט ולתאר לשער ולהעריך ולהכיל אפילו מקצת דמקצת מנפלאות יגיעת וטירחת ומיצוי דם תמצית והמיית הנפש ימים ולילות עשרות עשרות בשנים להחזיק בעץ החיים ולרומם קרנם של בני היכלא קדישא השוקדים על התפילה ועל התורה ועל השיחה בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו של אור האורות עליו.

אבל חובה וזכות הוא לנו לשוב ולעורר מעט דמעט את אור הרשימו של אותם מעשים וללחלח את הזרעים והנטיעות לחדש אורם ופריחתם כבראשונה, על כן באנו במחיצת בנו אהובו צמוד לבבו הרב החסיד רבי נחמן, הממשיך לשאת בעול החזקת הבית ולהקשיב לנועם מיליו למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו זכר צדיק לברכה.

 

 

בתמונה: רבי שמעון ברגשטיין זצ"ל

 

השורשים

מה הם השורשים של אביכם רבי שמעון?

המקור של משפחת אבי הוא מפולין בעיר קראסנבורג, שם התגורר הסבא ר' שלמה, שהיה איש נשוא פנים מראשי הקהילה, ובנו ר' דניאל, אביו של אבי עבר עם כמה מאחיו לגור בעיר טומשוב הידועה, והם נמנו על חסידי טריסק. בשלב מסוים עבר ר' דניאל לוורשה, ושם נולד בן זקוניו – אבי, שאותה שעה כבר היו לו אחים גדולים ונשואים. בהיותו בגיל שמונה נפטרה אמו על פניו ומאז גדל כיתום.

אבי תמיד סיפר על אביו ר' דניאל ותיאר את דמותו כמי שהיה ירא שמים מרבים, היה קם לפנות בוקר ויושב ולומד בשטיבל, ורק לאחר שעות של לימוד ותפילה היה מתפנה והולך לעסקיו.

הוא הפליא את האמונה החזקה שלו ואיך שחי בה ועל ידה קיבל את כל מה שעבר עליו באהבה. היה לו עסק משגשג של שיווק מזון בסיטונאות והתפרנס מזה בהרחבה, מסיבה כל שהיא לא יכל לרשום את עסקיו על שמו והכניס שותף לעסק שלו שעליו רשם את שם העסק ונהנה מרווחיו, ביום מן הימים השתלט הלה על העסק ונישל אותו ממנו, אי אפשר לתאר את השבר הגדול שהיה לו מזה, היה קשה לו לעכל איך יהודי שעשה לו טובות רבות גומל לו רעה שכזאת. ואולם על אף שירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מלהיות איש אמיד הוא הגיע עד לפת לחם, שתק וסבל את הכל בדומיה.

עוד סיפר מימי ילדותו, כשהיה הולך אביו ללמוד לפנות בוקר היה הוא כבן זקוניו מצטרף אליו לפעמים, ופעם ביארצייט של אמו למד אבי משניות לעילוי נשמתה, ויום למחרת אמר לו אביו, תדע לך שאמא באה אלי בחלום ואמרה לי, כל כך הייתי מרוצה ש'שימעלע' למד משניות בשבילי…

 

במחיצת רבי אלחנן

באיזה גיל הוא הגיע לישיבת בראנוביץ?

הוא נכנס ללמוד בישיבת בראנוביץ סמוך לבר מצוה שלו. זה היה לאחר ביקורו של ראש הישיבה רבי אלחנן וואסרמן בעיר טומשוב במטרה לקבץ בחורים עבור ישיבתו, ואחד מבני דודו ר' אברהם אחי אביו שלמד  בישיבת בראנוביץ שכנע את אבי לילך ללמוד שם.

בבראנוביץ למד שם חמש שנים, מגיל שלש עשרה עד גיל שמונה עשרה, עד לפרוץ המלחמה. ההתמדה שלו בישיבה היתה לשם דבר. כשישבנו שבעה בא לנחם ר' מרדכי לסקר חתנו של רבי לוי יצחק בנדר, שלמד יחד עמו באותה תקופה בבראנוביץ, והוא תיאר לפנינו שהיה יושב בפינתו ולומד יומם ולילה ללא הפוגה, והיה ממש דוגמה של מתמיד בישיבה.

האישיות הדגולה של רבי אלחנן השפיעה עליו רבות ודמותו המיוחדת ליוותה אותו. כמו כן היתה לו קרבה גדולה להגאון רבי דוד רפפורט הי"ד בעל ה"מקדש דוד" שהפליג בגדולתו והיה לו הבחנה עמוקה בו. בחתונת בתי הגדולה הגיע אחד מגדולי ראשי הישיבות שחתני היה תלמידו, וכשראה את אבי ונודע לו שהוא מתלמידי ישיבת בראנוביץ ישב לצדו ושוחח עמו ארוכות אודות רבי דוד, זה כבר היה בערוב ימיו של אבי, לאחר הסתלקות אבי פגשתי את אותו ראש ישיבה והתעניינתי אצלו מה שוחח עמו, והוא ענה לי בצער וכאב: חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין, רציתי כל כך להוסיף ולפגשו, כי ההגדרות ששמעתי מאביך אודות רבי דוד לא שמעתי מאף תלמיד אחר…

היה יהודי חשוב שהיה בא להתפלל בקביעות בישיבה, פעם הוא אמר לי, אתה יודע למה אני מתאמץ להתפלל בישיבה? רק כדי לשמוע את אביך איך שהוא מתפלל במתינות כמונה מעות. וסיפר לי שפעם אחרי שאבי התפלל לפני העמוד כדרכו בהתעוררות ובחיות, הוא ניגש אחר התפילה לאבי ושאלו, מהיכן זכית לכזו תפילה? ענה לו, אני ראיתי דברים שאתה לא ראית, ראיתי את רבי אלחנן מתפלל בישיבה עומד במערב ופניו היו נראים לציבור, עצם ההסתכלות על פניו, איך שהוא היה מתפלל ועיניו זולגות דמעות, בכל פעם שאני רוצה להתחזק בתפילה אני מצייר לפני את דמותו של ר' אלחנן בתפילתו ומתעורר מזה.

 

בתמונה: רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד

 

ההתקרבות

איך הוא התקרב לברסלב?

אבי היה מעודו מחפש ומבקש ה', שכנה בו נפש שוקקת, כל דבר של יראת שמים קנה את לבו. כשנכנס ללמוד בישיבת בראנוביץ צדה עינו את חבורת הבחורים חסידי ברסלב שהיו ניכרים ברצינות שלהם בעבודת ה' מלאים ביראת ה' ומופלגים בהתמדת התורה, הם היו ממש בחירי הישיבה והשפעתם היתה עצומה על בני הישיבה, והוא נמשך אליהם כאבן שואבת, והם קירבו אותו לדרך רבינו הק' ולספריו הקדושים.

בין בני החבורה שלמדו בזמנו היה הבחור העילוי פנחס אפטר בנו יחידו של ר' בן ציון שהיה פאר הישיבה ולאחר מכן עבר לישיבת קלצק אצל רבי אהרן קוטלר וכולם נבאו לו גדולות ונצורות ולדאבון לב נספה בשואה.

כמו כן היה לו קשר מיוחד מאז עם רעו וידידו ר' הרשל וואסילסקי ז"ל שגם הוא התקרב שם לברסלב והיה מראשי החבורה והידידות ביניהם נמשכה לאורך ימים ושנים. בכל פעם שר' הרשל הגיע לארץ הקודש היה בא לבקר אצל אבי ועולה לישיבה הקדושה ונושא מדברותיו. ר' הרשל כידוע היה איש מורם מעם ורב פעלים וקיבץ סכומים אדירים למפעלי הקודש של אנשי שלומינו והיה לו חלק גדול בבנין השול בירושלים ובהחזקת הישיבה שם מדי חודש בחודשו. אני זוכר איך פעם באחד מביקוריו אצל אבי התנצל לפניו ואמר לו: באמת הייתי צריך להתמסר לישיבה ולסייע לך לפני כולם כי מפאת אהבת נעורים אתם קודמים לכל, אבל מה אעשה שכבר התחייבתי לזקני אנ"ש בירושלים ואין בכוחי לשאת עוד משא שכזה. אבל בכל זאת היה משגר תמיכות הגונות לאבי מדי פעם בפעם. וגם את בנו הגדול ר' מאיר ז"ל שלח ללמוד בישיבה בעידוד ר' לוי יצחק ז"ל.

 

גלות סיביר

היכן בילה בזמן המלחמה?

הוא התגלגל יחד עם אלפי פליטים ולבסוף הוגלה לסיביר ושהה שם שלש וחצי שנים, וחווה שם ייסורי שאול וגיהינום שאי אפשר לתאר כלל, הוא העיד שרק מי שדבק בכוח האמונה הפשוטה והתמימה שרד.

יותר מהקשיים והתלאות הגשמיים ארבו לפליטים נסיונות נוראים ברוחניות, הפיתויים היו קשים מנשוא ורבים נפלו שם חלל, היו זקוקים לכוח דקדושה מיוחד לעמוד כצור חלמיש נגדם.

לימים סיפר שאחד הדברים שהחזיק אותו שם היתה התורה 'אחד היה אברהם', שכן תיכף בתחילת המלחמה הדפיס מאן דהוא לוח למספר שנים, והעתיק שם את התורה הזאת 'אחד היה אברהם' המופיעה בתחילת החלק שני של הספר ליקוטי מוהר"ן והפיצה בין הפליטים. אבי אמר לי כמה פעמים, שהתורה הזאת מועטת הכמות ורב האיכות החייתה אותו שם.

כמו כן הוא מסר נפשו שם בערבות סיביר על קיום כל המצוות והתרחשו לו בזה הרבה ניסים. היה לו איתו תפילין והצליח להניחם כל יום, פעם אחד הם לקחו לו את התפילין, ובצר לו הוא התפלל לה' הרבה שהם יחזירו לו את התפילין, ואכן תפילתו נענתה ובסוף היום הם החזירו לו את התפילין והוא עוד זכה להספיק להניחם. הוא היה מספר זאת הרבה.

וגם מסכנות גופניות הוא ניצל. הם היו אסירים שעבדו בכפיה בכריית פחם מתחת לאדמה, פעם אחת נפלה עליו קורה, הוא ממש ניצל בנס, הוא שכב חצי שנה בבית חולים, ונשאר לו סימן במצחו לכל החיים. וזה היה אחד מהרבה ניסים שקרו לו.

 

במחנות הפליטים

מה הוא עשה אחרי המלחמה?

הוא תמיד אמר: שש שנים מהחיים לקחו לי הנאצים ימ"ש. אחרי שהשתחרר מסיביר הוא שב לפולין לעיירתו, ומשם נסע למחנות של הניצולים בגרמניה. וכששמע שר' לוי יצחק בנדר נמצא באחד המחנות עבר לשם להיות במחיצתו. ומאז נקשרה נפשו בו. דמותו של ר' לוי יצחק שבתה את לבו, הוא ראה בו דמות של חסיד אמיתי שתוכו כברו שאין לו בעולמו אלא תורה ותפילה ועבודת ה' יתברך בתמימות ופשיטות ודביקות גמורה ברבינו הקדוש.

היה מספר הרבה משמירת הזמן שלו והתמדתו הגדולה בכל תקופת שהייתו במחנות וגם על עוז רוחו והעמדת הדת על תילה במקום, ואיך שהיה מעורר את הציבור שלא לבזבז את הזמן.

את ר' לוי יצחק הוא החשיב למורו ורבו המובהק, גם ר' לוי יצחק התפעל ממנו מיושרו ונאמנותו הבלתי מצויים וקרבו אליו כבן ממש. והוא חש את הקרבה הזאת כל הזמן, באחד ממכתביו למחותנו ר' בירך רובינזון ז"ל, לאחר שכיבד את ר' לוי יצחק בסנדקאות לנכדם הראשון המשותף, הוא כותב לו: "ובפרט ידיד נפשי ולבבי לנצח, כאב רחמן העומד לימיני בלב ונפש בכלל הנהגת הישיבה"..

במחנה הוא בא בקשרי שידוכין עם אמי כשהשדכן היה חברו מהישיבה ר' נחמן אלבוים שהיה לו היכרות מכבר עם משפחת אמי. ומכיון שאמי אמרה שהיא רוצה לנסוע לארץ ישראל וזה גם היה מגמת פניו של אבי, הציע להם ר' נחמן את אבי וכך קם השידוך, וגם נישואיו היו שם, כשבחתונה אף השתתף ר' לוי יצחק.

אמי הכירה את ר' לוי יצחק עוד קודם בהיותם בטשקנט, היא הייתה בביתו שם. אמי הייתה יתומה מגיל ילדות, אביה, סבי היה מאד חם לענייני יהדות ברוסיה ופעל הרבה בזה, עד שנתפס והוצא להורג בידי הקומוניסטים. הוא בא מבית חסידי מחסידי פוריסוב, ובבחרותו למד בישיבת סלבודקה, ואחר כך בתוקף הרדיפות התקרבה משפחתו לחסידות חב"ד שאנשיה חרפו נפשם שם על קיום התורה והיהדות.

שם באותה מחנה שיכנו את העולים בטירה ענקית, ומי שהתחתן קיבל חדר. היה גר כאן בבני ברק יהודי יקר בשם ר' אבא בורשטיין שלמד עם אבי בישיבה ואחר כך היה אתו במחנות, והוא סיפר, ששם במחנה היו אנשים שעשו עסקים עם האוכל שארגון הג'וינט היה שולח, ומשום מה תמיד הרגישו מחסור באוכל. יום אחד החליטו שמחליפים את כל הממונים על המזון וממנים את אבי שהוא יהיה מעתה אחראי על החדר אוכל והמפתחות יהיו מסורות בידו, הם הכינו עצומה שעליה חתמו כחמישים איש.

מאז היה שפע גדול ולא היה חסר מאומה. זה היה המידה והמעלה המיוחדת של אבי כל דבר שלקח על עצמו זה היה בנאמנות גמורה, גם בכספים וגם בדיבורים, הוא הלך בצורה ישרה ללא חשבונות רבים, לא היה אכפת לו כלל ממה שידברו עליו. לא תמיד הדברים היו מובנים בהתחלה, ורק לבסוף ראו שהוא הצליח בכל מה שלקח על עצמו.

מאחר ואישורי העליה לארץ התעכבו, ויושבי המחנות החלו להתפזר הוא נסע משם לצרפת לעיר 'באי' שם הוא השתהה כשנה וחצי, גם ר' יצחק גלבך היה שם, שם נולדו ר' נחמן גלבך ואחי ר' דניאל. בצרפת החלה למעשה הרבצת תורה הראשונה של אבי כשהוא נבחר כר"מ בישיבה שנתייסדה באזור בראשותו של הגה"צ ר' גרשון ליבמן, שהיה מתלמידי הסבא נובהרדוק וממפיצי תורתו.

בפעם הראשונה שבקרתי בצרפת נפגשתי שם עם יהודי תלמיד חכם גדול בשם הרב שניאור, תלמידו הנאמן של ר' גרשון העומד כיום בראש המוסדות שם, וסיפרתי לו שאבי היה מלמד פה, מיד כשהוא שמע את שמו של אבי הוא נזכר בו ואמר לי שהוא עוד זכה ללמוד אצלו. גם כשחזרתי ארצה וסיפרתי על כך לאבי הוא זכר אותו מאז.

 

העליה ארצה

באלול תש"י הגיע אבי לארץ ישראל כשאוניה עגנה בחיפה, ומשם נשלח למחנה עולים בעתלית. הוא לא התמהמה שם שכן גיסו ר' ישראל הזדרז לקבל את פניו והביאו לכפר חב"ד שהיה בראשית הקמתו, שם כבר הייתה חמותו ושם התגוררנו במשך שלוש שנים, עד שעברנו לדירת קבע בבני ברק. מנהג אחד נותר לאבי מעת המגורים בכפר חב"ד, כידוע מנהג חסידי חב"ד לגמור מדי שבת מברכים את כל ספר תהילים לפני התפילה, והוא לקח זאת ומאז כל שבת מברכים היה קם מוקדם יותר מתמיד וגומר את כל התהילים לפני התפילה.

סמוך להגעתו ארצה בחודש חשון קיבל משרה תורנית בעיר תל אביב לשמש כמגיד שיעור בישיבתו של הרב הלל ויטקינד, בתפקיד זה כיהן שמונה שנים. ומכיוון שסדרי התחבורה לא היו תקינים כדבעי והנסיעות גזלו זמן רב וממון יקר הוא נשאר ללון בישיבה רוב השבוע, והיה חוזר פעם באמצע השבוע ולשבת, כשאני נולדתי לא נודע לו מזה רק כעבור יומיים.

הוא היה כל כולו מסור לישיבה ולתלמידים במסירות וחריצות שאין כדוגמתה. דאג להם בגשמיות ורוחניות כאב לבן והעריף עליהם אהבה וקירוב ללא גבול. וכמים פנים אל פנים הם זכרו לו את אהבתו אליהם כל השנים. מלבד מסירת השיעורים הוא דאג להביא תלמידים לישיבה, והיה מסתובב בישובים בכל רחבי הארץ בצפון ובדרום, ומשכנע את ההורים ואת הילדים לבוא ללמוד בישיבה, לבו בער לקרב נפשות ישראל להשם יתברך ולהצילם מרדת שחת.

בבין הזמנים ובימי הרישום היה מכתת את רגליו מבוקר ועד ערב והולך מבית לבית לדבר על לב הנערים לבוא ללמוד בישיבות, רק בערב פסח היה מגיע הביתה. גם באמצע הזמן כשבחור היה נשבר וחוזר הביתה, הוא היה טורח ונוסע אליו לפייסו ולרומם את רוחו ולא עוזב את הבית עד שהיה התלמיד חוזר לישיבה. כך הוא הציל נערים ובחורים רבים שאודות לפועלו זכו להקים משפחות מפוארות, חלקם נעשו רבני ערים ומרביצי תורה ויראה כדוגמת רבה של העיר חדרה הגר"ש ביטון שליט"א ועוד שבכל פעם שאני נפגש עמם הם אומרים שהם חבים לו את חייהם.

כל אלו שלמדו אצל אבי נקשרו אליו, וכשהיו עושים שמחה היו באים להזמין אותו, והיו הרבה ששמרו לו אמונים והיו אתו בקשר עד סוף ימיו.

בימי השבעה על אבינו הגיע לנחם הגאון ר' מרדכי מן חתנו של ראש הישיבה ר' הלל שמילא את מקומו, והוא אמר לנו, אני הייתי ראש הישיבה ואביכם היה המגיד שיעור בשיעור א', ואולם אחרי שאביכם עזב את הישיבה היא נסגרה, מפני שהוא זה שהביא את התלמידים והעמיד את הישיבה.

אגב, השפעתו חרגה הרבה מגבולות הישיבה, תואר דמותו ועצם אישיותו הקרין אור וחמימות דקדושה על כל הסביבה ועל כל מי שנפגש עמו. היתה משפחה ממוצא גרמני, אנשים מסודרים משכילים ומלומדים, שמסיבה מסוימת נקלע לביתם והם כל כך התרשמו ממנו ובעקבות כך כל המשפחה התקרבה ליהדות והחלו לשמור תורה ומצוות, ונוצר קשר חזק ביניהם לבין אבי, והיו מתייעצים איתו בכל דבר וענין.

*

יש לציין, שאחת הסיבות שניאות לקבל את העול הזה, כך שמעתי אבל לא מפיו, בא בעקבות קבלה שקבל על עצמו בשנות המלחמה וגלות סיביר, שבאם ינצל הוא יפתח ישיבה. ובאמת היה בו שילוב מיוחד של חזון ופעילות במרץ בלתי נלאית ועם זאת היתה לו הכנעה וביטול אמיתי לפני הגדולים וזקני העדה שהכיר ברום ערכם והיה חרד למוצא פיהם.

 

בתמונה: הישיבה בימי בראשית

 

מקים עולה של תורה

ממתי הוא החל לכהן בראשות הישיבה?

מיד בראשית הקמתה. היה זה בשלהי שנת תשי"ט התקיימה אסיפה של אנשי שלומינו בעיר הקודש ירושלים, ביחד עם זקני העדה ר' לוי יצחק בנדר ר' אליהו חיים רוזין ור' אלחנן ספקטור ועוד, ושם דנו בכובד ראש על נחיצות יסוד הישיבה. וכשדובר על מי שינהל את הישיבה עלה שמו של אבי ור' לוי יצחק שהיה לו כבר היכרות אישית רבת שנים אתו וכן שאר הזקנים המליצו עליו שהוא האיש חיל המתאים לכך.

יש לציין, שאחת הסיבות שהוא מצדו ניאות לקבל את העול הזה, הוא שנדר שאם הוא ינצל מהמלחמה ומסיביר, הוא יפתח ישיבה. ובאמת היה בו שילוב מיוחד של חזון ופעילות במרץ בלתי נלאית ועם זאת היתה לו הכנעה וביטול אמיתי לפני הגדולים וזקני העדה שהכיר ברום ערכם והיה חרד למוצא פיהם.

על הצוות הראשון של הישיבה נמנו הרה"ח ר' נתן ליברמנטש שליט"א כמשגיח רוחני, וכמגידי שיעורים שמשו הרה"ח ר' נתן צבי קניג והרה"ג ר' שמריהו גריינמן בן אחותו של החזון איש ומקורבו הגדול. ובהמשך שמשו כמגיד שיעור רבות בשנים הרה"ח ר' בנימין זאב חשין וכמשגיח המגיד הנודע ר' שבתי יודלביץ ועוד רבים וטובים שמן הראוי ליחד לכך יריעה בפני עצמה. גם הרה"ח ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א היה מופיע מעת לעת ונושא דברים לפני הבחורים.

צריכים לזכור שהימים הללו היו ימי הבראשית של היהדות החרדית אחרי השבר הגדול השואה האיומה שהכחידה את הכל, והקדוש ברוך הוא הותיר שרידי חרב גדולי עולם שאש התורה יקדה בעצמותיהם והם הפקירו עצמם ומסרו נפשם להפריח את השממה ולבסס מוסדות והיכלי תורה כל אחד בקהילתו. וכנראה שגם אבי נבחר לנטוע ישיבה שממנה הושתת יסוד גדול לתקומת חסידות ברסלב והפצת אורו של רבינו הק' בדור האחרון.

בתחילת הדרך הוא נפגש עם אחדים מגדולי ראשי הישיבות כהרב מפונביז' שעודד אותו מאד וגם תמך בישיבה בעזרה ממשית, והוא זה שהציע לו למנות בראש ישיבה את הגאון רבי פנחס שרייבר. כמו כן כשעלה לבקר אצל הגאון ר' אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, שהיה ידוע באהבת התורה המופלאה שלו וסיפר לו שהוא רוצה לבנות ישיבה לבחורי ברסלב, הוא כל כך נתמלא שמחה נכנס לחדר ויצא משם עם סכום כסף כשהוא מעניק זאת לאבי ואומר לו במאור פנים, אני חפץ לניות השותף הראשון בהקמת הישיבה.

מאז שנפתחה הישיבה החלה תקופה חדשה בחייו, וזה היה ניכר באורחות חייו שהשתנו מהקצה אל הקצה. אם לפני כן הוא היה מעורב בפעילות ציבורית ענפה כשהוא תומך בכל לבו ועובד קשה לסייע למפעלי קודש של קירוב רחוקים וחיזוק היהדות מבית ומבפנים, וביום פקודה היה נקרא מטעם ארגונים שונים לשאת דברים לפני הציבור במקהלות עם, ובקול חוצב להבות אש היה מרעיד את לבבות השומעים לשנס מותנים וליטול חלק בהצלת ובנין כלל ישראל.

וכמה שהיה נאה דורש היה יותר נאה מקיים ובעצמו היה יוצא אל העם שבשדות, פעם נסעתי אתו למושבים, והוא דיבר שם לפני התושבים בכזה להט, והוא ידע לדבר, ורבים רשמו את ילדיהם בעקבות דבריו לחינוך התורני. הוא תמיד אמר לנו, אתם לא יודעים כמה ארגוני התלמודי תורה ובתי החינוך התורניים שהקימו גדולי ישראל הצילו, איזה מהפכה הם עשו בקרב העולים. כל היהדות שנשאר מבני הישובים זה רק בזכות אותם מוסדות.

ואולם מאז שנטל את המשרה של הישיבה על שכמו חדל מפעילות ציבורית ופסק מלהופיע ברבים, הוא צמצם עצמו לישיבה והתמסר אליה כליל וללא שיור.

פעם נקראה אסיפה ציבורית בבית הכנסת הגדול במוצאי שבת, וקראו לו שיבא, הוא לא ענה להם, הייתי בטוח שהוא ילך כהרגלו, כשהגיע מוצאי שבת ראיתי שהוא נשאר בבית ושאלתי אותו על זה. ואז הוא אמר לי, תשמע, הרי מה יקרה? אני אבוא, יכבדו אותי לשבת במזרח, מה זה שייך אלי כיום, מאז שנפתחה הישיבה, מה ששייך לישיבה אני עושה, מה שלא שייך לישיבה אני לא עושה. הכבוד שם לא שייך לישיבה, ואני לא צריך את זה. הישיבה היתה כל עניינו ולמענה עשה הכל. המסירות וההתמסרות המוחלטת היא כנראה סוד הצלחתו לכונן בית תלמוד ויסוד לכלל חסידות ברסלב לדורות.

אני נזכר במאורע שהתרחש בימי השבעה על אבי, במוצאי שבת הגיעה משלחת גדולה מאנשי שלומינו שבירושלים ולהפתעתנו אנו רואים בין הבאים את הרה"ח ר' נחום יצחק פרנק, שכידוע לא היה יוצא כמעט מגבולות ירושלים, ולא ציפנו כלל שיטרח לבוא לנחמנו מחוץ לעיר ולנוכח פליאתנו הרבה ענה ואמר הרה"ח ר' אברהם יארבלום שהיה בין הבאים וסיפר, שכל הדרך שוחח ר' נחום יצחק מגדולת אביכם ומסירות נפשו העצומה בהקמת והחזקת הישיבה, ואמר שאפשר לומר שרבי שמעון היה בבחינת רבי נתן של הדור הזה שזכה לפאר ולהעמיד קיום וביסוס נצחי לדבר רבינו הק' בדור האחרון, ועל כן חש זכות לטרוח ולהגיע לנחם.

 

בתמונה: חתם על חוזה מגרש הישיבה, ר' זאב ליברמנש בברסלב שול במא"ש (באדיבות הרב שמואל יצחק רוזנפלד)

 

מתי נבנה בנין הישיבה?

בהתחלה לא היה מקום ובנין של קבע לישיבה, היא התגלגלה ממקום למקום. במקום אחד למדו ובמקום שני אכלו והלינה היתה במקום אחר. בשנת תשכ"א נרכש המגרש של הישיבה ברחוב ברסלב. אבי התיירא לקחת אחריות על סכום גדול שלא היה ברשותו ומי שחתם על שטרות הקנין של המגרש היה ר' זאב ליברמנטש שהיה נחשב אמיד ובעל יכולת. הוא חתם אבל מה שמעניין שכשנשאל איך לקח על עצמו אחריות על סכום שכזה, השיב, ידעתי שאני לא יצטרך לשלם. הוא סמך על אבי שאמר שישתדל להביא את הכסף. ובאמת מאז רכישת המגרש ועד שהבנין עמד על תילו היה רץ כל לילה ממקום למקום להשיג כספים, לעיתים היה נלווה אליו ר' יעקב זעליג אורלנצ'יק, בכל התקופה ההיא הוא ממש לא ראה את הבית.

אגב, היו כמה שסייעו בעדו להשגת כספים לבנין הישיבה וראו ישועות. היה אברך שהיה שמונה שנים אחרי החתונה ועדיין לא נפקד בילדים. אבי הבטיח לו, אם אתה תסייע לבניית הישיבה בשנה הבאה יהיה לך ילדים, וכך הוה. היה לו ביטחון בכח רבינו שהישיבה הנקראת על שמו שהוא יפקד, הוא היה בטוח שמי שיתרום לישיבה ייוושע בכל מה שצריך.

הקבלן של הישיבה היה ר' יונה אפשר, אבי סיכם אתו שכל שבוע ביום שישי, הוא משלם לו על העבודה של אותו השבוע, זה היה התמודדות קבועה להשיג את הסכום השבועי, פעם אחת ביום שישי לא היה לו כסף, הוא הגיע הביתה והתחיל להתפלל עם דמעות לה', ואז דפק בדלת יהודי בשם ר' אברהם פרטוש, הוא היה עסקן וקבלן שהסתובב בישיבה, והביא לו כסף מזומן, ואמר לו, קח את הכסף הזה, וביקש בתמימות שים לי ידיים על הראש, ותברך אותי. אבי ברך אותו, ואחר כך ספר את סכום הכסף, זה היה בדיוק הסכום שהיה צריך לשלם לקבלן, מיד הוא רץ לשלם לקבלן ברגע האחרון. את הסיפור הזה חזיתי במו עיני איך שהוא בא לאבי, ואבי סיפר לי את השתלשלות העניינים.

בראשית נבנה רק הקומה הראשונה, מספר התלמידים היה מצומצם ולא היה נדרש יותר מזה. אחר כך כשנתרבו התלמידים היה זה אותו ר' אברהם שעזר לבנות את הקומות העליונות, הוא תמיד היה בא ובודק מה צריך, היה מביא חצץ וכל צורכי הבניה וכו'.

את כל הבניין הוא בנה רק מכסף ומפרוטות שקיבץ ואסף בארץ ישראל, לא היה נגידים בברסלב רובם ככולם היו מעוטי יכולת והכל נבנה בכוח הרצון ואמונה בכוח הרבי הגדול שעל שמו נקרא הבית הזה. הוא העיד ואמר שהוא הזיל דמעות על כל אבן בבניין וכל לבנה היתה ספוגה בתפילות ללא הפסקה. מי שהיה נוכח וראה אז איך שהוא בנה את הישיבה, יודע איזו מסירות והקרבה היתה נדרשת לבנות בנין שכזה ללא עזרה ציבורית. אי אפשר לתאר כלל איך שהוא רץ ממקום למקום להשיג כסף, וה' היה בעזרו שהוא לא היה חייב אף פעם לאף אחד, זה ממש לא יאומן איך שהוא הצליח לעמוד בזה.

 

בתמונה: ר' בנימין זאב חשין מוסר שיעור בישיבה, עומד מימין ר' שמעון ברגשטיין

 

בראשות הישיבה

מה היה סדר יומו ובאיזה אופן הוא החזיק את הישיבה?

הוא היה מגיע כל יום לישיבה שעה לפני התפילה, הוא היה עומד על זה שבחורים יבואו לתפילה, אם בחור לא הגיע, הוא היה מטפל בזה מיד, עד שלא היה כזה דבר שבחור לא יגיע לתפילה.

אחר התפילה היה הולך הביתה לאכול פת שחרית ומיד חוזר לישיבה בתחילת הסדר, הוא הקפיד שהבחורים יתחילו את הסדר בזמן, היה יושב ולומד בבית המדרש בספסל האחרון, והבחורים שאיחרו היו נכנסים בהיחבא שלא ישים לב שאיחרו, הוא היה 'גברא דמיסתפינא מיניה', לא חלילה מפחד עונש רק מיראת הרוממות.

הוא למד בהיכל עד השעה עשר, ואז היה יורד למשרד ויושב עם המזכיר ר' שמואל גוז, כותב מכתבים נחוצים ומשגר ברכות לכל מי שנתן לו נתינות יפות ביום אתמול, הוא היה מאד זריז במלאכתו וגומר מכתב אחרי מכתב. אחר כך היה יוצא לדרכו לאסוף כסף, היה מכתת רגליו שעות ארוכות בקור ובחום, לעיתים היה חוזר אחרי צהריים מותש ורטוב כולו עד שהיה צריך להחליף את כל בגדיו. היה אוכל ארוחת צהריים, נח קמעה ועולה ללמוד בישיבה, תמיד הוא חיפש שיהיה לו חברותות, ואחרי מעריב בישיבה היה שב הביתה. בדרך כלל לא היה יוצא אחרי מעריב, רק ביום שלא היה סיפק בידו להשלים את המכסה היומית היה הולך גם בלילה. מראשית ייסוד הישיבה שוחח עמו ר' לוי יצחק שיקבל על עצמו לבל יכנס לעול חובות, והוא עמד בזה בסייעתא דשמיא מופלאה לאורך כל השנים עד אחרית ימיו.

הוא היה מסודר בכל ענייניו. את המשכורות שילם פעמיים בחודש, בט"ו ובראש חודש, פשוט כי לא רצה להחזיק אצלו מעות הקדש, והיה משלם מזומן, לא היה אצלו מושג של המחאות בנק וצ'קים. מי שלא היה בנמצא אותו יום היה שולח לו את הכסף אל הבית, היה נזהר ואומר תמיד 'ביומו תתן שכרו'.

היתה לו נשיאות חן מיוחדת, כל מי שבא במגע אתו חש מיד שעומד לפניו איש שכל מהותו זועקת אמת ושרק רצון השם יתברך וקיום התורה לנגד עיניו, וכל מעשהו לשם שמים ללא פניות. מי שהכיר אותו התפעל מהאמת שלו ועשה עליו רושם נצחי. כשהתחלתי לנסוע לניו יורק בשנת תשמ"ד להחזקת המוסדות, אבי אמר לי להיכנס שם לאיזה יהודי חסיד בעלז, היה לו מפעל של הלבשה, כשנכנסתי למשרדו הוא היה טרוד מאוד כל הזמן בקבלת טלפונים של הזמנות ולא היה לו רגע פנוי, ובכל זאת כשניגשתי אליו ואמרתי לו שאני הבן של ר' שמעון ברגשטיין, הוא מיד קם לקראתי ואמר לי בהתרגשות, אביך אדם אמיתי שלא פגשתי הרבה יהודים כדוגמתו, כזה יהודי כשר, פנימי, אמיתי אין בנמצא. אבי נפגש איתו בסך הכל פעם אחת, הוא הרי נסע פעמיים לאמריקה, פעם ראשונה בשביל הישיבה, ופעם שניה בשביל טיפול בעיניים, שאז הוא לא רצה כל כך לנסוע, ובכל זאת הוא הותיר עליו כזה רושם כביר.

 

בתמונה: באסיפה עם גדולי אנ"ש ר' מיכל דורפמן, ר' משה בורשטין, ויבלחט"א ר' משה קרמר ועוד

 

עם מי היה מתייעץ בהנהגת הישיבה?

אם כי היה בקשר עם כל זקני החסידים ונהנה מעצתם, הרי שהסמכות המרכזית שליוותה את הישיבה היה ר' לוי יצחק בנדר שהיה נושא בעול והיה קרוב בנפשו לאבי ביותר. כל ערב ראש חודש הוא היה נוסע לר' לוי יצחק ומספר לו כל תהלוכות הישיבה ללא יוצא מהכלל. והיה מתייעץ על כל פרט ופרט, מה שהוא צריך לעשות פה, מה שהוא צריך לעשות שם, אפילו על דברים קטנים היה מדבר אתו. הוא היה המשענת החזקה שלו כל הזמן. בכל פעם שהיינו נבוכים שלח אותנו לר' לוי יצחק, באומרו שהוא יכריע. גם בבית ידענו שבכל שאלה והחלטה גורלית היה אומר לאמי נעלה ונשאל את ר' לוי יצחק.

ר' לוי יצחק בעצמו גילה מעורבות רבה בעניני הישיבה והקדיש עבורה הרבה מזמנו היקר, הוא ראה בה את תקוות והמשך החסידות והשארת נצחיות דעת רבינו הק' בעולם. מדי תחילת זמן היה מגיע לישיבה ונושא בהיכל דברי פתיחה חוצבי להבות אש לפני התלמידים, היה מעמד אדיר ובלתי נשכח שנחרת בלבבות לנצח.

היה לו שפה משותפת עם ר' לוי יצחק, והלך המחשבה שלהם היה שווה, הם חשבו על התכלית כל הזמן ולא חשבו על עצמם דבר, היה להם רצון אחד איך להאדיר את אמיתת דבר רבינו הק' בעולם. הם חיו בעולם רוחני נעלה ומרומם עולם החירות של עולם הבא, הזכרון של עלמא דאתי היה שגור על פיהם והם חיו את זה, וכהמעשה הידוע עם מוהרנ"ת שלאחר שהושפל פעם בצורה נוראה נשאל על ידי תלמידיו איך הוא הרגיש אז. הוא ענה ואמר, אני מרגיש את עצמי כבר ארבעים שנה אחרי ההסתלקות. כאלה היו האנשים האלו, ר' לוי יצחק ואבי ושאר חסידי ברסלב מהדור הקודם, תמיד חשבו מהתכלית הנצחית.

 

בתמונה: ר' שמעון בשיח סוד עם ר' לוי יצחק בנדר

 

מה היה הקשר שלו לתלמידים?

אבי היה בוכה ומוזיל דמעות בהתבודדות על תלמידים בישיבה שיצליחו. פעם בחור שלמד בישיבה סיפר לי, שאבי אמר לו, אתה לא משער כמה דמעות שפכתי עליך בלילה שתשב ותלמד ותצליח. היה לו ממש אהבה ומסירות נפש לכל תלמיד, עד שכל בחור שיצא מהישיבה היה לו איזה נקודת אמת מיוחדת שנטל ממנו, הוא הטביע את זה בכל אבן בבניין. לכל חתן היה נותן סכום כסף מכובד כהשתתפות בשמחתו. גם אחר שנישאו והקימו בתים שמרו לו אמונים והקשר ביניהם נשאר לאורך ימים.

בקום הישיבה היה נותן ביום שישי שיעור בפרשת השבוע, אחר כך היה תקופה שהיה אומר שיחה כל יום שלישי בהיכל הישיבה, וזה חוץ מהשיעור בסיפורי מעשיות שמסר כל שבת בבוקר, שבאומנות מיוחדת היה שוזר את רמזי המעשה עם פרשת השבוע ומעורר את התלמידים על הדברים הטעונים חיזוק, ודבריו שיצאו מלב אוהב היו נכנסים עמוק ללב, כפי שמעידים כל התלמידים.

הוא היה אומן בשתיקה ובחכמתו העמוקה ידע מתי להעלים עין ולשתוק, והוא שתק הרבה. לפעמים חשבתי שהוא אינו מודע לכל מיני דברים שמתרחשים סביבו, ורק לאחר מכן התברר לי שהוא ידע ושתק, הוא חיכה להזדמנות המתאימה שיוכל לומר. גם כשעשיתי דברים בלעדו וחשבתי שהוא לא יודע, הוא ידע הכל, רק הוא שתק ולא דיבר, פעם הוא רימז לי משהו, ועמדתי נדהם מרוב הפתעה.

 

בתמונה: מעמד חלוקת פרסים, נראים (משמאל לימין) ר' שבתי יודלביץ, ר' שמעון ברגשטיין, ר' נתן צבי קעניג, ויבלחט"א ר' נחמן ברגשטיין

אחר ההסתלקות של אבי זכרונו לברכה ניגש אלי אחד מרמ"י הישיבה, ואמר לי דבר מופלא, שכל מי שמביט רואה שאלו שבנו ישיבה לשם שמים באמת, בדרך כלל לא ראו את פירותיהם בחייהם וכל שכרם נשמרת להם לעולם הבא, ורק לאחר הסתלקותם צמחו הפירות והישיבות לתפארת, והביא לי לדוגמא ישיבות והיכלות תורה ששגשגו לאחר פטירת אלו שיסדו אותם. וסיים וכך תראה שיתרחש עם הישיבה. והנה בסייעתא דשמיא רואים איך פעולת צדיק נמשכת והישיבות שיסד אבי עולות ופורחות בתורה ותפילה ויראת שמים שלא כפי דרך הטבע כלל, רק בזכות אותם תפילות ויגיעת האבות.

 

הכתבה פורסמה בגליון 'אבקשה'

 

בתמונה: הרה"ח ר' נחמן ברגשטיין שליט"א

תגובות

No comments found.
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ג' טבת ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.