הרופאים כבר נואשו מחייו אבל הרב קלמן גולדשמידט חוזר לביתו ולא מפסיק לשמוח

הרופאים כבר נואשו מחייו, הם סבורים שמצבו סופני, אבל הרב קלמן גולדשמידט, מגדולי משפיעי חסידות ברסלב, חוזר לביתו ולא מפסיק לשמוח ולבטוח. בשיחה רוויית אמונה ושמחה, הוא מביט למלאך המוות בעיניים, מתגרה בו ומצהיר כי הוא נכון למסור את נפשו על קדושת ה’ בכל רגע, . אלא שעדיין לא הגיע הזמן להתייאש, את הגידול עוד אפשר למגר בכוח הצחוק השמחה והניגון • על הדרך הוא מספר את קורות חייו שכולם מקשה אחת של ‘השגחה’ פרטית שכיוונה את צעדיו עד שהביאה אותו אל הרה”ק רבי נחמן מברסלב, שרק בזכותו הוא חי ושמח • מסמך מטלטל

שער מגזין 'בקהילה' | צילום: בקהילה

מבחינה רפואית, היהודי הזה שפותח לנו את הדלת ב”שלום עליכם” וחיוך ענק, מוגדר ‘סופני’. יש לו כמה ימים, אמרו לו, האופטימיים דיברו על שבועות, “גג שנה”. והוא, עטור בתפילין, יושב ושוחק. ולא, הוא ממש לא תלוש או ‘מואר’, הוא מפוכח לגמרי, מודע למצבו בבהירות.

כבר שבוע, שכולם סביבו מחניקים בכי, והוא צוחק.

“טוב מאוד, אז אתם באתם לכתוב את ההספד שלי?”, נפתחת השיחה שלנו בפרץ של צחוק נוסף. “אולי לשמוע את הצוואה ולעשות כותרת? סך הכול עבודה טובה”. רגע לפני ה’חס ושלום’ המרחם, הוא פשוט זועק: “תירגעו, יהודים, אני לא מתכנן למות כל כך מהר, יש לי עוד הרבה להספיק. יש לי שיעורים שלא סיימתי, תיקונים שעוד לא סידרתי, תלמידים שעוד לא חיזקתי. ובראש השנה אני עוד צריך לנסוע לאומן”…

בקושי שבוע חלף מאותו יום שבבוקרו התבשר הרה”ח ר’ קלמן גולדשמידט, על המחלה שמקננת בקרבו. בישוב הדעת מוחלט, ובהתייעצות עם הגורמים שעליהם הוא סומך, הוא החליט לא להתיש את גופו בהקרנות וטיפולים. הוא שב לביתו, שמח ומלא ביטחון. ומאז, דלת ביתו אינה נטרקת, גם לא מכשיר הפלאפון, שקוטע את שיחתנו לכל אורכה. עשרות תלמידים, מעריצים ומכרים, מבקשים להתחזק ולחזות במו עיניהם בתופעה הפלאית הזו, של יהודי שאינו יודע מורא.

הוא תופס בחביבות בבליטה שמזדקרת מתחת לצלעותיו. “נעים להכיר, זה ה’אורח’ ששלחו לי, קוראים לו ‘גידול’… שלחו אותו אלי כבר לפני שנתיים (בהשערת הרופאים). לא ידעתי שצריך לכבד אותו, עכשיו אני יודע. הוא כאן ויש לו מסר חשוב להגיד לי. הוא מזכיר לי שלא חיים כאן לעולם ושאני צריך לחזק בעצמי ובסביבתי את עניין השמחה”.

אתה לא פוחד?

ר’ קלמן ממש לא מצליח להבין את השאלה. “ממה? מהעובדה שאני ימות? רגע, אתם מכירים מישהו שלא ימות?”, הוא מטיח ושוב מצטחק. “הפחד שלי מהמוות הוא תמידי, בדיוק כמו זה שהיה לי לפני חודשיים, גרם לא יותר. יש לי אבא, שהוא מלך ממית ומחיה. הוא לא עובד אצל הרופאים, הוא לא מתרשם מהם, יש לו תוכנית מסודרת בשבילי, דבר לא יקרה בלי שהוא יחליט”.

בכל זאת, במקרה שלך זה מוחשי.

“אתם צריכים להבין את כלל היסוד שמנחה את חיי: כשמסתכלים עלי, נראה לכם שאתם רואים רק אותי, אבל זה ממש לא נכון. כמו כל יהודי, אני לא לבד. יש בתוכנו עוד מישהו, חלק אלוק ממעל. הוא שוכן ממש בקרבי, בכל פעם שהכאב מציק לי, אני יודע שגם לו יש צער מזה. ‘בכל צרתם לו צר’.

“אז עד שאני מתלונן על הצער שלי, אני חייב לחשוב על הצער שלו, אני נתון בידיו. מה שיקרה לי יקרה לו. ואם הוא החליט שהוא רוצה אותי אצלו, למעלה, אני אקפוץ בשמחה. מה שייך כאן פחד? אני בידיים של אבא שלי. הוא אוהב אותי הרבה יותר ממה שאני אוהב את עצמי. ה’ לי, אומר דוד המלך, מה יעשה לי אדם”.

על השולחן, מתגולל דף מחברת. הוא הגיע מהודק בתוך מעטפה עבודת יד לא מקצועית. “לכבוד הרב קלמן שיחי’ לאוי”ט”, כתוב שם בכתב בחורי, “אני חייב להגיד לך, אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אין לך מושג כמה חיזוק קיבלתי, מכמה תפילות מזדמנות שעשיתי בבית הכנסת שלך. השמחה והאמונה שלך, שינו לי את החיים. אני כל הזמן מתפלל למענך. קיבלתי על עצמי להתחזק בלימוד לרפואתך השלימה”. הבחור, שמתבייש לחתום את שמו, מסתפק באות י’, אבל לר’ קלמן זה מספיק. “אתם מבינים איזו זכות הקדוש ברוך הוא שלח לי? אתם מבינים?”. פניו מאירים באור מיוחד.

לפרסם את הרבי מהורודנקא

“בואו תשמעו איזו ‘השגחה’ הייתה לי”, פותח ר’ קלמן גולדשמידט את סיפור מחלתו. “הכול כאן היה מתוכנן. יום קודם, נסעתי עם הבחורים להשתטח על קברו של מאור הדורות הרה”ק רבי נחמן מהורודנקא זי”ע, נאמן ביתו של רבינו הבעל שם טוב, וזקינו של רבינו נחמן מברסלב, שקבור בטבריה. יום ההילולא שלו, חל בב’ תמוז, ובסייעתא דשמיא, בשנים האחרונות, זכינו להידבק באור המיוחד שלו”.

בשלב זה הוא עוצר, עיניו מוארות באור יקרות. הוא מתעקש לקטוע את הרצף ולהסביר. “כשאני עושה חשבון הנפש עם עצמי, ואני מנסה להבין למה קיבלתי את המתנה הזאת של המחלה, אני חושב שחלק מזה, הוא עניין הפרסום. פתאום, בניגוד לרצוני נעשיתי ‘מפורסם’ “. למי שלא מכיר את המינוח הברסלבאי, המילה ‘מפורסם’, נושאת עמה מטען מורכב למדי. “לפתע פתאום, אנשים מתחילים להקשיב לכל מילה שיוצאת מפי. כנראה שיש דברים שאני צריך לפרסם ברבים”.

“והדבר הראשון שחשוב לפרסם, הוא את עניינו של הצדיק רבי נחמן מהורודנקא זי”ע”. מאוצר ידענותו שולף ר’ קלמן עשרות ציטוטים קבליים עמוקים, שמסבירים את עניינו של אותו צדיק. “תראה איזה פלא. הצדיק הזה, שרבינו הבעל שם טוב, כתב עליו ‘נאמן ביתי וקדוש וטהור’, ושרבינו הקדוש מברסלב קרוי על שמו, קבור כאן בטבריה, וכמעט שאין משתטחים על קברו. אני מנסה לחשוב איזה צדיק נוסף יש, שהצליח להישאר נסתר גם קרוב למאתיים שנה אחרי פטירתו. אפילו חסידים ידענים, בקושי יודעים לצטט משהו משמו. זה פלא פלאים”.

בשנים האחרונות, זכה ר’ קלמן, בעקבות בנו, לעסוק הרבה בבירור מיקחו של אותו צדיק. הוא מרבה להשתטח על ציונו לבד ועם תלמידיו. מיד אחרי שתסתיים שיחתנו, הוא ייוצא שוב לטבריה להשתטחות. “בניגוד להשתטחות על קברי הצדיקים האחרים, כמו רשב”י ורבינו באומן, אצל ההורודאנקער, זה לא הולך בקלות. הוא לא מאפשר להתקרב אליו בקלות, צריך להתעקש. הנה, אני, קיבלתי את האורח שלי, מה אנחנו מבינים”.

הוא חוזר לאותו בוקר. כמו אצל חסיד אמתי, זה מתחיל אי שם סביב השעה 4:00. בזמן הזה שהיקום עוד נם את שנתו. הוא כבר ממהר לטבול ש”י טבילות, “זה הגן עדן שלי בעולם, לטהר את הנפש”. אחרי שהוא מסביר את כל הכוונות העמוקות, נהרה מתפשטת על פניו. “יצאתי מהמקווה, ועל הקו הייתה בתי. היא התקשרה לבשר לי שבחסדי ה’ נולד לי עוד נכד. ככה, הכינה אותי ההשגחה לבשורה השנייה שתגיע בהמשך היום”.

הטלפון השני מגיע מבית החולים, לגבי הבדיקות שעשיתי ביום האתמול, הרופא שעל הקו מורגל ברגע המביך הזה שבו הוא מתבקש להטיל את הפצצה על ראש הפציינטים. הוא כבר נתקל בכל התגובות, רק לא בזו של ר’ קלמן. “אליבא דאמת”, הוא מודה, “רק מלשמוע אותו מבשר לך את זה בנונשלנטיות, אפשר להיות חולים. אבל אצלי, הייתה סייעתא דשמיא. באתי מוכן”. במקום בכי ויבבות, שמעו הרופא ובני המשפחה הנדהמים, את החולה בוקע בצחוק אדיר, כמו מישהו ששמע בדיחה מצוינת.

לצחוק מה זה עושה? אנו מנסים להבין. הוא שולף כרך משומש של ‘ליקוטי מוהר”ן’. כולו מלא הערות וסימונים בכתב יד. “אני יש לי רבי”, צועק ר’ קלמן בשמחה. “מי שחושב שלברסלב’ערס אין רבי, כנראה שלא פגש אותו. הנה”, הוא אומר תוך כדי דפדוף נחפז, מניח אצבע בתורה כ”ד ומתחיל לקרוא בניגון והטעמה:

“ועל כן כשיש קלקול ופגם בהשמחה … על ידי זה באין חולאת … כי כל מיני חולאת כלולים ביוד מיני דפקין … וכפי קלקול השמחה והנגון, כן בא חולאת כנ”ל. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה”.

השורות הללו, הן הרצפט הרפואי שלו. הוא יודע בדיוק איפה הבעיה. במקום לנסות לכלות את גופו עם זריקות וכימותרפיה, הוא הולך ישר לטיפול הנכון: הקרנות שמחה. “אתמול, בסעודה שלישית, הכרזתי בבית הכנסת, שאני פותח בנק. ‘בנק החיוכים’. אני מציע לכל יהודי עיסקה נפלאה שאי אפשר לסרב לה. את הדיבידנדים, משיגים כבר בעולם הזה. זה פועל מיד. והקרן קיימת לעולם הבא. אתה יודע כמה אלפי חיוכים, כבר נכנסו לזכותי בחשבון הבנק? אלפים. תן גם אתה חיוך, לרפואתי – לרפואתך”.

חיוך במקום חדר כושר

הפלאפון שוב מצלצל. מישהו מנסה להציע לר’ קלמן טיפות ש’יכולות לחולל ניסים’. “רגע-רגע-רגע”, הוא קוטע את דבריו, “לפני הכול אני מתחנן אליך, תן בבקשה צחוק גדול וחזק לרפואת קלונימוס קלמן בן רחל”. יותר מרגע אחד של מבוכה חולף, עד שקול צחוק נשמע מעבר לאפרכסת. אבל לר’ קלמן זה לא מספיק. “זה צריך להיות צחוק הרבה יותר חזק. אמתי. הנה, כזה”, הוא מדגים שאגת צהלה אדירה. “לא מספיק חיוך לייט, צריך משהו עמוק, כזה שיכול לרפא”.

למי שאינו מכיר את ר’ קלמן, או למי שלא רואה את הדבר בעיניו, זה עשוי להיראות הזוי. המחשבה הראשונה, שמדובר בתגובה של הדחקה או בסוג של בריחה. אלא שמספיק כמה דקות של דיבור עמו כדי להבין, שמדובר באדם מפוכח לחלוטין, רציונליסט במלוא מובן המילה. כל הבלי העולם נהירים לו, הוא עשה באמצעותם שימוש לקרב לבבות.

זה בדיוק הדבר השני שהוא סבור שמוטל עליו לפרסם ברבים. “כל שבוע אתם מפרסמים בעיתון, על אנשים עם מוגבלויות שעושים מסחר מהצרות שלהם. פלוני מתמודד עם נכות, אחר מתמודד עם מחלה. הכול טוב ויפה. אנשים אוהבים לקרוא את זה, זה מוכר, וכל הצדדים מרוויחים. אני ממש לא בעניין, אין לי שום מוגבלות ברוך ה’. בדיוק כמו כל אדם, אני מסור ביד ההשגחה.

“אבל אם מן השמים גלגלו שאנשים באים להקשיב לי, אני חייב להסביר את העניין הזה: כל רופא בעולם יודע, שאפילו חיוך מעושה, מזרים לבן אדם אנדורופינים שמרפאים אותו. אז גם אם בתחילה החיוך והצחוק, הם מן השפה ולחוץ, זה עושה את הפעולה. בכל חיוך של בן אדם, הוא מפעיל 46 שרירים. זאת פעולה ענקית. זה מביא רפואה, בדיוק כמו שרבינו אומר. במקום ללכת לחדר כושר, אני מציע לאנשים לחייך, זה הרבה יותר יעיל ומרפא”.

מצלוחית שלידו הוא שולף מלפפון רחוץ. הוא מברך בכוונה ונוגס בו. “הנה עוד מתנה גדולה שקיבלתי בזכות האורח שלי”, הוא אומר ומצטחק. “אסור לי לאכול שום דבר, רק ענבים וקצת מלפפונים. אני מרגיש בזה טעם של אדמה. אבל אני מאושר. זה תמצית כל הניסיון. בסך הכול, זה משביע, אלא שבלוטות הטעם לא זוכות להתענג. זה לימוד גדול לעבודת ה’ “.

האמת, שאחרי ששומעים, ולו ראשי פרקים מסיפור חייו המפעים, אפשר להבין מהיכן נשאבו תעצומות הנפש. “עוד לפני שנולדתי, כבר ההשגחה הכינה לי את הרקע”, כמו שהוא מסביר. הנה עוד ‘השגחה’: “בדיוק היום, זה היארצייט של אבי ז”ל. כשאני מסתכל על קורות חייו, אני יודע שמישהו מלמעלה תפר אותם בשבילי.

“לסבא שלי, קראו קלמן. הוא היה יהודי פולני שגר בלובלין. אין לי הרבה פרטים אודותיו. שבעה ילדים היו לו. אבא היה הצעיר שבהם. הוא נולד ממש באמצע מלחמת העולם הראשונה. מעט ילדים יהודים נולדו באותן שנים קשות. רק ההשגחה העליונה ידעה, שהיחיד שישרוד את השואה, יהיה אבא. אלא שהוא כבר נולד לתוך מציאות קשה מנשוא. הוא לא זכה להכיר את הקדוש ברוך הוא. הוא נלחם על חייו, ביערות ובסכנות מוות. הוא פשוט לא ידע כלום. אבל מן שמיא ייעדו אותו להיות גשר להקמת משפחה מפוארת של ילדים יראים ושלמים.

“גם אני נולדתי בתום מלחמה. בירושלים של שנת תש”ט. שלהי מלחמת התש”ח”. מהחדר השני, הוא מביא תמונה מהממת, של ילד צעיר עומד על רגליו. “מדברים על השגחה? הנה תראה. מה שרואים כאן, זה את הצעדים הראשונים שעשיתי. קמתי אז והתחלתי ללכת על רגליי. ובדיוק, ‘הזדמן’ לשם צלם מקצועי. באותם ימים, זה היה מאורע נדיר. הוא הלך עם קופסת ענק שכיסתה אותו לגמרי, והנציח אותי עושה את הצעדים הראשונים שלי עלי אדמה.

“אמי ע”ה, הייתה אישה חולנית, ואני נשלחתי לגדול בקיבוץ כ’ילד חוץ’. מטבע הדברים הפכתי לפרא אדם, חסר שליטה. הייתי רוכב על סוסים ומתנהל בפראות. כשהגעתי לצבא, ההתנהגות הבלתי מרוסנת שלי, לא אפשרה לי להתקבל ליחידה נורמטיבית. אפילו בצנחנים לא התקבלתי. בסוף התקבלתי ליחידה נבחרת של משמר הגבול,. ובאותם ימים היו לנו תפקידים שונים לגמרי”.

נס שהציל את חיי

כשר’ קלמן גולדשמידט נדרש להתבוננות עצמית במצבו הקודם, אפילו הוא מתקשה להבין. “זה לא שכפרתי חלילה, או שלא האמנתי. פשוט לא ידעתי מכל המושג הזה של בורא, של ענווה ואמונה”. עד כדי כך גדול היה הניתוק שלו, שגם כאשר היחידה שלו השתתפה בכיבוש וטיהור ירושלים העתיקה, הוא כנראה מהיחידים בארץ שלא היה שותף לשמחה בכיבוש הכותל. “פשוט לא ידעתי מה זה. רק כמה חודשים אחרי, הגעתי לשם”.

ומה שהכי מפליא, שבתוך כל המרחק הזה, הוא לא נגע בשמו הכול-כך לא צברי ‘קלמן’. “דווקא את שם המשפחה שיניתי ל’בוקע’ (למרות שהשינוי פגע באמי ולכן חזרתי ל’גולדשמידט’) אבל בשמי הפרטי הייתי גאה”. שירותו הצבאי הסתיים בתקרית שנוסכת בו כוח גם בסיטואציה הנוכחית.

“זה היה בעוד פעולה של שמירה ופטרול בסביבות הגבול. אני הייתי המפקד. ירדתי לסיור, כשלפתע נורתה ירייה שפילחה לי את הכבד. נכנסה בצד אחד ויצאה מהעבר השני. לא הספקתי אפילו להבין מה קרה לי. השתטחתי ארצה. דם החל לזוב, אבל לא הבנתי עד כמה מצבי מסוכן. המבצע עוד המשיך. ואני פוניתי על ריצפת טנדר ישן, בלא בולם זעזועים. הוא דהר על דרך עפר, שכל אבן שלה חשתי בכל גופי”. את הנסיעה הזאת, הוא לא שוכח לרגע. “אם שרדתי את זה, האורח שלי, הרבה פחות מאיים עלי”.

אם ציפינו לשמוע את ההמשך הקלאסי, על מוות קליני ומחזות נשגבים שהשיבו אותו לכור מחצבתו, נכונה לנו אכזבה. למרות הנס המוחשי שאירע לו, הוא עדיין לא ידע מיהו ה’ ומה ייעודו בחיים. מכאן הוא המשיך למסע טיולים הרפתקני במיוחד ברחבי אירופה ודרום אמריקה. גם על מה שקרה לו שם, ניתן לכתוב ספרים עבי כרס של ‘השגחה’, אבל כל זה לא הספיק לו.

בארצות הברית, מישהו מזהה בו כישרון ומפנה אותו ללימודי משחק. ההצלחה שלו הופכת למסעירה, תוך תקופה קצרה. הוא מתחבב על הבכירים בתעשייה, שמנבאים לו גדולות ונצורות. והוא גם מתחיל לעבוד בתחום, לצד שמות בכירים בתחום, שכיום הוא מצטט בלא מעט גיחוך ופרצי צחוק.

“הטכניקה של המשחק”, הוא מסביר, “דורשת ממך ללמוד את הדמות שאותה אתה רוצה לשחק. אלא שכדי לעשות את זה כמו שצריך, אתה חייב קודם כל להכיר את הדמות שלך. לדעת מי אתה ומה מעשיך. מה אתה רוצה מעצמך. כשהתחלתי ללמוד את עצמי, הרגשתי בחלל הגדול. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה”.

כישרון המשחק שמבצבץ מכל מילה שלו, הופך את סיפוריו למרתקים. בחיקויים ובשפת גוף מוחשית, הוא נוטל אותנו “ממש בטעות” לטיול בבוקרו של יום השבת, בשכונת ברוקלין על אזרחיה החרדים. שם הוא מפגיש אותנו עם דמות מוזרה של בחור יהודי-צרפתי, שפותח לו ‘משהו’ בלב. אבל הדרך עוד רחוקה.

הוא חוזר לישראל, מתקבל בתשואות לעולם המשחק ומצליח לחולל פלאים אפילו בקרב קבוצות של עבריינים, שאליהם הוא נשלח על ידי משרד החינוך. אלא שאז שוב פעם מתערבת ה’השגחה’ ומחוללת תפנית בתסריט שלו. “שלא כמו הרבה בעלי תשובה, שיום אחד ראו את האור, או פגשו באיזו דמות של רב שדיבר אל ליבם, אצלי כל זה לא היה. מה שקרה לי, דומה לתהליך של חיבור נקודות חשמל. אחרי הרבה מקרים קטנים ומחשבות עמוקות, משהו אצלי התחיל להאיר. יותר מ’אמונה’, זאת הייתה ‘ידיעה’ “.

את היום שבו הוא הגיע באופן רשמי ליהדות החרדית, הוא לא שוכח. “זה היה בעצם יום השבת. למחרת, חל חג השבועות. עם תרמיל על כתפי ושער מגודל לראשי, צנחתי בישיבתו של הרב בעדני. ניגשתי שם ליהודי, ולמרבה הפלא התברר שזה בדיוק מי שחיפשתי. כאן התחלתי את דרכי”. בתקופה הראשונה, הוא אפילו לא ידע על הבדל בין ספרדים לאשכנזים. האשכנזי מלובלין התפלל בנוסח עדות המזרח.

כעבור תקופה של לימודים אינטנסיביים, הוא נכנס ללמוד ב’קיבוץ’ של ישיבת פוניבז’ ולאחר מכן בכולל חזון-איש בבני ברק. כאן התחלף סידור התפילה שלו לנוסח הגר”א,. וכאן הוא גם הספיק לרכוש הבנה בדרך הלימוד הישיבתית. הוא מצטט בחיקוי מדויק, שמוע’ס נדיר שהוא זכה לשמוע מרבו הגר”ד פוברסקי זצ”ל. “זאת הייתה תקופה של התעלות עצומה. מה שלא ידעתי שהרבי שלי, כבר בחר אותי ללגיונו”.

רבי נחמן יציל אותי

ממרחק של עשרות השנים, ממש קשה להאמין לסיפורו של ר’ קלמן. שום דבר לא נשאר בו מהימים ההם. אפשר שאלו הם כישורי המשחק, שמאפשרים לו לדבר אידיש ולצטט את העגה הברסלבאית במבטא של אחד שנולד בתוכה. מה שמדהים במיוחד, זו הבקיאות שלו בכל כתבי מוהר”ן. כמעט כל שאלה, נענית בדפדוף ובקריאה של ‘תורה’ שכמו נכתבה בדיוק למאורע שלו.

כשהוא מדבר על ברסלב, משהו בעיניים שלו משתנה. דוק מיוחד מכסה אותן. הוא נזכר בערגה באותו ראש השנה שבו הוא ‘נסחב’ לתפילה בקיבוץ הגדול בירושלים. כותלי ביתו מכוסים בתמונות של החסידים הראשונים שהוא פגש אז. הוא ממש נרעד כשהוא נזכר במפגש יוקד עם עיניו הטהורות של החסיד השרף רבי שמואל שפירא זצ”ל.

הוא מציץ בעיניו הרושפות של רבי שמואל, ונזכר במעשה רלוונטי לעניינו. “לפני ההלוויה של רבי שמואל, כשגופו הטהור הושכב על ריצפת ההיכל, שמעו החסידים את אשתו הרבנית זועקת ‘רבי שמואל, הגיע היום שאליו התכוננת כל החיים’. זאת תמצית ברסלב: ותשחק ליום אחרון”.

ויש לו גם סיפורי מופת של ‘רוח הקודש’ ו’תפיסת מחשבה’ שהוא ראה אצל רבי לוי יצחק בנדר זצ”ל. “הייה פעם שהתלבטתי בסוגיה חינוכית, כיצד עלי לנהוג. החלטתי לשאול את רבי לוי יצחק. הוא ישב אז בקלויז של ברסלב בירושלים, מוקף בהמון חסידים שהקשיבו לאמריו. הצטרפתי אפוא גם אני למתקהלים. פתאום, הוא תולה בי עיניים ופוסק לי את ההתלבטות: ‘לפעמים’, הוא אמר, ‘יש צורך לפתוח את השולחן ערוך, ולהראות לילד ‘כאן כתוב שמגיע לך הכאה”. מכל הנוכחים, אני הבנתי למה הוא מתכוון”.

מה שחשוב לר’ קלמן להבהיר, זה שלא מדובר כאן באיזה אדם עם ‘כוחות’ מיוחדים. “אני לא באבא, או משהו חריג, אני פשוט יש לי רבי שנותן לי כוח ותעצומות. כשיש לי את זה”, הוא מנופף בספר ליקוטי מוהר”ן, “ממה אני צריך לפחד? תלמידו של רבינו, רבי נתן זי”ע, כותב באחד מספריו, שיהודי שלא רואה כל יום לנגד עיניו את אותו יום אחרון שבו ייעצמו עיניו וגופו ייאכל על ידי רימה ותולעה, אין לו מה ללמוד בספריו”.

על הקיר שמולו, ממש במרכז הסלון, במקום שבכל בית מקשטים בתמונות אומנות, תולה בתוך מסגרת קלף ענק שמתוכו מאיר שם הוי”ה ברוך הוא. לצדו, טבלה של ע”ב שמות ולצדה ציור מנורה מפסוקי מזמור ‘למנצח בנגינות’ שבתהילים. לקיים מה שנאמר: ‘שיוויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט’.

ממש שם תולה שלט רביעי שעליו חשוב לו להרחיב את הדיבור. כתוב בו מילה אחת: ‘כלי’. מסתבר שזהו אחד מע”ב השמות. “שם י”ח” , כמו שהוא נקרא בפי המקובלים. והוא מרמז על אחדות ישראל. “אנא, תפרסמו את הדבר הזה לרפואתי השלימה. ‘כלי’, זהו ראשי תיבות: כ’הן ל’וי י’שראל. אנחנו חייבים להיות באחדות. מספיק כבר עם הפלגנות והכיתתיות. כולנו בני איש אחד. כולנו עמדנו בהר סיני, ובכולנו יש חלק אלוק ממעל”.

לפחד מהמוות? הצחקתם אותו. “לפחות שלוש פעמים ביום, אני רואה את המוות מול העיניים. כשאני אומר את הפסוק ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’, אני רואה מול עיני רוצח מדאעש ניגש אלי עם סכין ענקית וחלודה. הוא מציע לי שתי אפשרויות, או לעבור את רצון ה’, או שהוא ינסר לי את הראש באיטיות. בשמחה אני פושט את צווארי ואומר לו ‘תחתוך’. אז מה יש לי לפחד.

“אני מתאר לעצמי, שיום אחד אראה את אליהו הנביא נכנס לביתי, ואומר לי שהקדוש ברוך הוא ציווה שאקח את אחד מבני ואעלה אותו לעולה לשם ה’. אני בטוח שאעשה זאת בשמחה. אז מה, עכשיו הקב”ה בכבודו ובעצמו, שלח אלי את האורח הזה, שיכול לקחת לי את החיים. אם זה רצון ה’, אני שמח להושיט את צווארי ולומר למלאך המוות, הכה. על קידוש ה’. זו הרי תכלית החיים שלנו כיהודים”. המחזה מסמר. האיש שמולנו, זה שהרופאים כבר נואשו מחייו, מטיב את התפילין שעל ראשו, וממשיך בדבריו בלהט אש. הדמעות שוטפות מסביב, והוא מסביר בבת-שחוק גדולה. “שבעה מיליארד אנשים יש לבורא בעולמו. ומכולם הוא בחר בי. הוא שם עלי את הכוונת. הוא מתעסק איתי בכבודו ובעצמו. אה, איזו זכות יש לי. אני מודה לך קודשא בריך הוא, שאתה נותן לי כזה טיפול אישי”.

מחלון ביתו נשקף המבנה של ‘יד ושם’. כל יום לפנות בוקר, הוא נוהג לעמוד שם ולצפות עליו. הוא רואה את הנוף המרהיב. רואה את מעשי ה’, ולא שוכח את סבא קלמן ואת כל בני משפחתו שנעקדו בשואה. “הם מסרו את הנפש, נעקדו, קידשו שם שמים, אז ממה אני עושה עסק?.

“סוף אדם למיתה. אז יתכן שההשגחה גזרה עלי שלא אחיה 150 שנה. שאסתפק רק ב-120 ואולי פחות. אז מה? כשאני מסתכל על הטוב שהקב”ה השפיע עלי מעודי ועד היום הזה, אני מתמלא שבח והודיה. כמה יהודים זכו להעמיד משפחה עם עשרה ילדים, שכולם ברוך ה’ יראי ה’? אז נכון, יתכן שנגזר עלי ‘לצאת’ השבוע ולא לזכות להיות בברית של נכדי. בגלל זה אשכח את כל החסדים”.

אתה לא דואג על הילדים שלא הספקת לחתן?

“על מה אתם מדברים”, נחרד ר’ קלמן. “אני ‘חיתנתי’ ילדים? מה פתאום. הקב”ה הוא שחיתן את ילדיי הגדולים, והוא יחתן גם את כל ילדיי ונכדיי. אני רק השתתפתי בחתונה. ובעזרתו גם אשתתף בחתונת כל הילדים. ואם גזרה חוכמתו שאבוא להשתתף מהשמים, אז מה, שאשבר מהעובדה שלא יצא לי לרקוד עם ‘מטאטא’?…

“האלוקים הרועה אותי מעודי, דאג לי תמיד. הוא שלח לי את זוגתי שתחי’, שעבדה במקומי, ואפשרה לי להתקרב לתורה ולהתקשר ברבי שלי. אני יש לי רק הודאה ושבח. קטונתי מכל החסדים. וחוץ מזה, אני בטוח ומאמין שבעז”ה עוד ארקוד גם בחתונות הנכדים, אם ירצה ה’ “.

ואיך אתה מתמודד עם החשש מהדין והחשבון שאתה עתיד ליתן, שאינך יודע באיזו דרך מוליכין אותך, אם לגן עדן או חלילה…

ר’ קלמן לא נבהל. הוא קם ממקומו. עיניו עצומות, קולו נרגש ושפתיו מצהירות בקול ברור. “אני יודע בדיוק את הדרך שיוליכו אותי. יש לי את הרבי שלי. רבי נחמן מברסלב זי”ע. אני זכיתי להיות דבוק בו. יתכן שימרקו קצת את נשמתי לפני שאזכה להגיע אל היכלו, אבל בסופו של דבר, הוא יניח את עצמו לאורך ולרוחב וימשוך אותי בפיאות אליו”.

כלי השמירה על האחדות

יש עוד עניין אחד שחשוב לר’ קלמן להעביר ברבים רגע לפני שנפרדים. “מי יודע”, הוא שב וכופל, “אם לא בגלל זה מסובב כל הסיבות, הביא אתכם אלי, יחד עם ה’אורח’ שיש לי בבטן”. הוא מצביע על המקום שבו הוא עורך כל יום את שעת ההתבודדות שלו. לעדות תלמידיו, הרגע הזה שבו עומד איש השמחה הזה, ומתפלל לפני קונו, הוא מחזה של ‘שינוי צורה’.

“מדברי רבינו למדנו שמצווה גדולה להיות בשמחה. זה צריך להיות 23 שעות ביממה. השעה האחרת, מוקדשת ל’לב נשבר’. לשפוך את הנפש נוכח פני ה’. להתמרמר על החטאים ולחשב את חשבונה של הנפש”.

לפני ההתבודדות, הוא מייטיב את ה’נר תמיד’ בצלוחית של השמן זית ומקשר את נפשו לרבינו נחמן בן פייגא, ושמחה בן רבי נחמן מהורודנקא ובנשמות כל הצדיקים. לאחר מכן הוא נעמד מול הקלף וכיתוב ה’ המיוחד ומתחיל בעבודת ההתבודדות, שבה הוא רואה את המתנה הנפלאה של רבינו נחמן וממנה הוא שואב את תעצומות הנפש, האמונה והשמחה בכל מצב, ופותח בתפילות ודיבורים של “שפכי כמים לבך נוכח פני ה’ “.

רגע לפני פרידה, הוא קם ממקומו ומתחיל לשורר בקול נעים. הכישרון המוזיקאלי שבו הוא בורך, יוצר הרמוניה. “אחרי שחליתי, נוסף לי השם ‘קלונימוס’ כסגולה. אבל שמי המקורי ‘קלמן’, מספר לי את הייעוד שלי. הבחנתי בזה פעם כשלמדתי את הפסוק שהובא בליקוטי מוהר”ן: ‘קחו לי מנגן’. עד זיבולא בתרייתא, כל זמן שהנשמה בקרבי, אני מקווה להמשיך לנגן ולהיות בשמחה, בעזר ה’ יתברך. “לבינתיים, מי שרוצה לעשות משהו לרפואתי, יכול לעשות זאת בפשטות. באמצעות פרק תהילים לרפואת קלונימוס קלמן בן רחל בתוך שאר חולי ישראל, והעיקר לא להתפחד כלל ולעבוד את ה’ בשמחה וטוב לבב”.

פורסם לראשונה במגזין ‘בקהילה’ – התמונות במגזין באדיבות: ‘אומן שלום’ ועזרא לנדאו

תגובות

No comments found.
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ו' תמוז ה'תשע"ח
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.