דודנו של האדמו”ר מערלוי זצוק”ל חושף: “את כרטיס הטיסה לאומן מימן לי הרבי”

ר’ שאול סופר הוא נכדם של רבני משפחת סופר המעטירה, את ברית המילה שלו קיימו בחשאיות לא רחוק מהציון באומן, את ‘סיפורי המעשיות’ של רבינו הוא מצא בתוך רסיסי גוויות וכתמי דם של פיגוע ורק אז הוא יצא לחפש את הצדיק

ר' שאול סופר הי''ו // צילומים: 'לב ברסלב''

מעשה מבן יחיד לשושלת רבנים

ר’ שאול סופר הוא נכדם של רבני משפחת סופר המעטירה, בן יחיד לאב שמסר את נפשו על היהדות בסיביר, וכל ימיו הוא מצא את עצמו מחפש את אותו הצדיק, את ברית המילה שלו קיימו בחשאיות לא רחוק מהציון באומן, ואת הדרך חזרה אליה הוא עשה בעומק הבוהמה התל-אביבית, את ‘סיפורי המעשיות’ של רבינו הוא מצא בתוך רסיסי גוויות וכתמי דם של פיגוע ורק אז הוא יצא לחפש את הצדיק – כל האבדות אצל הצדיק

 

אהרן קליגר מגזין ניצוצות // צילומים: ‘לב ברסלב”

 

קשה להאמין שכל זה נמצא ממש במרכז, מאחורי עוד סניף ‘יילו’ מצהיב ושגרתי. “חמישים מטר אחרי התחנה”, נאמר לנו קודם לכן, “תעלו על דרך עפר. תמשיכו עוד קילומטר. אתם כבר תראו את זה”. מה שלא נאמר לנו, זה שהקילומטר הזה יהווה אתגר לא פשוט ליכולות הניווט שלנו ולעוצמות המנוע של הרכב. בתוכו ישבנו צפופים ומנוערים, ראשים נחבטים זה בזה, לקול הגלגלים שגורסים את החצץ.

המעבר היה חד מדי. ממרכז ראשון לציון של תשע”ו, אל עיירה יהודית עתיקה מהימים ההם במאות ההן.

הטבע צוהל בכל פה. חמורים נוערים, סוסים צוהלים וכבשים פועים. ומעל כולם זועקים במלכותיות סמכותית עדר של תרנגולים עטורי כרבולות את שירתם למלכו של עולם. רגע לפני שאנו מתפתים לעשות מהזעקות הללו ניגון של רועה ולהתפלל, אנו מותקפים בגסות על ידי כמה כלבים חציפין שחורצים לשון וצווחין הב הב בזעם בלתי עצור. וכמו משום מקום נשמעת זעקת הידידות. “קומ’טס אריין יונגלייט, שולם עלייכם. הכנסו”. הוא עומד שם. יהודי חסידי עטור זקן ופיאות לבנבנות, לבוש בטלית קטן צמרית שפתילותיה צבועות בתכלת. וניצוץ לוהט בעיניו. “חסידים לא מתפחדים”, הוא אומר, מהסה את צעקת כלבי השמירה באחת. פניו הצרובות משעות של שמש ורעיית הצאן, מפיקות זיו ומלאות נוגה.

 

 

“לא כל יום אני זוכה לחסידים שיבואו לכאן”, הוא משתפך. לוחץ ידיים וטופח על שכם. “בואו-בואו, היכנסו, נדבר קצת דיבורים של חסידות והתקרבות”. אבל לפני הכול הוא מטיל שאלה של בעל הבית מכניס אורחים מורגל. “כמה סוכר?” וכבר הוא מפנה את ההוראות לאחד מעוזריו, גם הוא אברך צעיר ונמרץ שבשעה זו עסוק עם במכלאת העזים. “אבל קודם לעיזים”, הוא מזכיר לו, “עשב בשדך לבהמתך, ואחר כך ‘ואכלת ושבעת'”. עד שירתחו המים וימזגו הכוסות, אנו צועדים בעקבותיו של ר’ שאול (שולי) סופר, לסיור קצר בממלכת החי והצומח המפוארת שלו.

הוא עצמו מתעקש לראות בה שליחות. “אנחנו בסך הכול שומרים על עולמו של הקדוש ברוך הוא”, הוא מסביר תוך כדי ליטוף גוו צמרירי של טלה רך. “כאן הם חיים כמו בטבע. בתנאים אופטימאליים. הם מקבלים כמה שפחות זריקות, וכמה שיותר אוכל אורגני ראוי. לעיתים קרובות אנחנו יוצאים איתם לשדה ומחללים להם ‘ניגון-של-רועה’. בדיוק כמו שעשו אבותינו בימים ההם”.

לכל אורך הדרך הוא שופע פנינים ומרגליות מים תורתו של רבי נחמן מברסלב זיע”א. “תבינו”, הוא חוזר על מה שאמר לפני הראיון. “אין לי שום עניין בפרסום של שקר. אני יהודי פשוט. לא רב ולא רבי. רק תלמיד של רבינו. כל מה שאני רוצה לדבר זה על ההתקרבות לרבינו. עזבו את החווה ואפילו את הייחוס שלי. תדברו בעיקר על רבינו. על הזכות להתקרב אליו. הוא הציל לי את החיים”. לזה עוד נשוב.

לבינתיים הוא מגיע אל ‘מריום’, הסוס שעולה מן הרחצה ורועה לו בנחת. הוא טופח על צווארו בחביבות. ותוך כדי מצטט מהזיכרון את מה שנאמר ב’חיי מוהר”ן’ (אות רל): “סיפר רבי נפתלי שאמר רבנו זכרונו לברכה, שטוב היה שיהיה לאיש כשר סוסים שיסע בכל פעם עם בני הנעורים לתוך איזה יער וכיוצא, ושם ידברו יראת שמים ויהיה להם התבודדות וכו’. כי בשדה ויער טוב מאד להתבודדות”. הוא מזכיר גם את מה שמופיע בהמשך. “רבינו עצמו העיד על עצמו את הנהגתו בימי הנעורים – ‘שהיה רגיל ליקח סוס מבית חותנו ורכב על הסוס לאיזה יער. ושם ירד מהסוס וקשרו לאיזה אילן, והוא הלך לתוך היער לעשות את שלו והתבודד שם כדרכו”.

מסתבר שגם שאול נוהג כך. הוא מצביע על כסא פלסטיק שניצב על ראש הגבעה הסמוכה. “שם”, הוא מגלה לנו, “אני יוצא מדי לפנות בוקר, בשעה 2 או 3, ושם אני יכול לדבר עם בורא עולם בשקט. זאת התבודדות אחרת לגמרי. מדברים שם עם ההייליגער טאטע’לע, וכל הבריאה מסביב מצטרפת. כל אחד בשפה שלו. כולנו ברואיו. בדיוק כמו שרבינו לימד אותנו”.

 

 

תפילין בכפור הסיבירי

למי שקצת מתמצא בגנאלוגיה של היהדות מזרח אירופה, זו שהצמיחה אילנות יוחסין מפוארים של משפחות אצולה היהודיות, השם הזה – שאול סופר – מעורר כבוד ומזכיר נשכחות. וזו לא טעות אופטית. היהודי צרוב-השמש שמדבר בישראלית רהוטה, הוא יחסן מופלג. בן אחר בן עד למרנא החתם סופר זי”ע, דרך בנו הכתב סופר ונכדו המכתב סופר. מצד אמו, הוא מיוחס עד למרן הבעל שם טוב זי”ע. אבל הוא מעדיף לספר על עצמו. “על רבינו, על אומן. זה הציל את חיי”, הוא בטוח.

בהתרגשות שאפילו שאול סופר עצמו לא מצליח להסתיר, הוא מוציא ספר קטן, נושק לו בהתרגשות ומחבקו בחום. “סיפורי מעשיות” כתוב על הכריכה הצבעונית שתמונת הציון הקדוש מקשטת אותה. “הספר הזה”, אומר שאול בהתרגשות שגורמת לקולו העמוק להשתנק, “הציל את חיי, ואני לא אומר מליצה מטאפורית. פשוטו כמשמעו – הציל את חיי”. ההקדשה בעמוד הראשון מאשרת את דבריו.

לפני שהוא מתחיל לדבר חשוב לו לקרוא את סיפור ח’ מסיפורי מעשיות – הסיפור מהרב והבן יחיד. הוא זוכר אותו בעל פה. “הוא נכתב גם עליי”, הוא אומר ושוב עיניו נוצצות בדוק של דמעות. “זה אני, בן יחיד שחסר לו איזה חיסרון ואז הוא מגלה את ‘אותו צדיק’. זה אני”, הוא בטוח, “הסיפור הזה גם סלל פיזית את דרכי לאומן לפני טו”ב שנים. ואני בטוח שהוא מתרחש אצל עוד הרבה יהודים שמגלים את הצדיק. אם אני מחפש להוסיף כותרת לסיפור הזה, זה שלוש מילים – ‘עוד יוסיף ויתגלה’. כי הסיפור הזה לעולם אינו נגמר. זה סיפור מתגלגל שהולך וממשיך”.

אם חסר עוד פרט שיאשש על מי מדבר הסיפור, שאול מבקש לקיים את השיחה בחדרון הספרים וההתבודדות שהוא בנה לעצמו על גג הצריף. ממש כמו אותו בן יחיד ש”היה יושב בעליה ולמד כדרך אצל הגבירים והיה לומד ומתפלל תמיד, רק שהיה מרגיש בעצמו שחזר לו איזה חיסרון ואינו יודע מהו”.

אבל הסיפור שלו תלול ומפתיע. “נולדתי כבן יחיד להוריי המיוחסים”, הוא פותח. “החיים שלהם היו ממש לא פשוטים: כמו רבים מבני משפחת סופר (סויפער – בעגה המקומית) אבי מורי נולד בקראקוב, בערך בשנת תר”ע שנים בודדות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה”.

את המשך ההרפתקאות שעברו על אביו, שאול בקושי יודע לפרט. “הייתי בן שלוש עשרה כשהוא נפטר. לא הספקתי כמעט לשמוע ממנו. הפרטים שידועים לי אודותיו הושלמו מאוחר יותר. אבל אין לי מסכת מסודרת של קורותיו. הדבר שידוע לי והכי חשוב לענייננו, זה שהוא הוגלה לסיביר, ושם הוא סבל במשך קרוב לשמונה עשרה שנים, בעבודת פרך בכפור הנוראי ההוא.

“כששואלים אותי עד כמה היה אבי שומר תורה ומצוות, אני מתקשה לדעת. אבל יש לי עובדה אחת שעבורי מעידה יותר מכל: מסתבר שאחרי שש שנים של שהיה במחנות העבודה הסיביריות, הצליח אבא לברוח לחופשי. דא עקא שבאמצע מסלול הבריחה, הוא נזכר שהוא שכח את התפילין אי שם בקרח. הוא לא הסכים להמשיך בבריחה. ‘יהודי ללא תפילין – מה שווים חייו’. הוא חזר אפוא אל המחנות. נשפט והוענש בחומרה. זה עלה לו עוד שתים עשרה שנים בסיביר, אבל אבא לא התחרט. בנן של קדושים”.

מי שסיפר לשאול את הסיפור ההרואי הזה, היה בן דודו ושאר בשרו – האדמו”ר רבי משה סופר מערלוי שליט”א. “זה היה ממש לפני תקופה קצרה – בחודש אדר א’ השנה. כזכור, באותם ימים נפטר אביו, בן דודי, מרן האדמו”ר רבי יוחנן סופר מערלוי זצוק”ל. כקרוב משפחה של הרבי, הגעתי לנחם את בניו. בעודי יושב בין המנחמים שמעתי סיפור מפעים שאירע עם הרבי באחת השבתות האחרונות לחייו: כל אותה שבת ישב הרבי כפוף מבלי להרים את ראשו אפילו פעם אחת. כשאחד הגבאים הפציר ברבי שישנה את תנוחתו. הראה הרבי על אחת משערות זקנו שנתפסה בכפתור החולצה. ‘אם ארים את ראשי, אני עלול חלילה לתלוש את השערה’, הסביר הרבי והמשיך לשבת כפוף עד צאת השבת.

“כששמעתי את הסיפור הזה, יצאתי מהכלים מרוב תדהמה. ‘כזו מסירות נפש לתורה’. בנו של הרבי זצ”ל, רבי משה, מי שהוכתר למלא את מקום אביו, הבחין בתדהמתי. הוא פנה אלי ואמר: ‘אתה מתפעל ממסירות נפש? בא אספר לך סיפור של מסירות נפש יהודית מסוכנת הרבה יותר. ואז הוא סיפר לי את סיפורו של אבא שחזר לכלא הסיבירי כדי שלא לאבד את מצוות התפילין. השתוממתי”.

קורותיה של אמו, גם הם מתחילים בקיפאון הסיבירי. “אמא עליה השלום, דבורה לבית בלינוביץ, הייתה אשת חיל מפורסמת. לימים סוּפר לי שהיא מיוחסת עד לרבינו הבעל שם טוב, אבל אני לא חקרתי את זה ואינני יודע לאשר זאת. היא הייתה פעילה מאוד בתנועת העליה ארצה. היא עמדה בראש רשת של מבריחים שהצילו את חייהם של אלפי יהודים. אלא שאז מישהו הלשין עליה, היא נתפסה ונשלחה לסיביר שם שהתה גם היא במחנה עבודה במשך 12 שנה. שם היא פגשה את אבא.

“כשהם נפגשו, אבא כבר היה בסביבות גיל החמישים. גם אמא שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים, לא הייתה נערה. ובכל זאת הם החליטו להקים בית נאמן בישראל. אחרי שהם שוחררו מסיביר, הם התיישבו בעיירה טשערנובצ’י, שם אני נולדתי”. והימים ימי השלטון הקומוניסטי ברוסיה. ברית-מילה היא פולחן יהודי שדינו מוות.

 

ברית מילה חשאית באומן

שאול סופר עוצר לרגע משטף הסיפור. הוא נושם עמוקות ולוגם מכוס הקפה המהביל. “תראו איזה פלא פלאים”, הוא אומר, “אבא לא היה חסיד. גם אמא לא. אבל ברגע של מסירות נפש, הם מצאו את עצמם אצל רבינו”. עוד נשימה עמוקה והוא ממשיך לספר:

“יומיים-שלושה אחרי שנולדתי, החליטו הוריי שיהיה מה שיהיה הם יכניסו אותי בבריתו של אברהם אבינו, על חמתו ועינו הפקוחה של הק.ג.ב. הבעיה הייתה שאבא עצמו לא ידע למול, ובעיירה כולה לא נמצא יהודי אחד שידע לעשות את זה. אחרי חיפושים ובירורים קדחתניים, נודע להם שבעיירה רחוקה מתגורר יהודי אחד שגם הוא נקרא סופר. הוא חסיד והוא מחרף את נפשו למול ילדי ישראל. לעיירה שבה הוא התגורר קראו – אומן…

“וכך, בגיל שלושה ימים יצאתי לנסיעה הראשונה שלי לאומן. עטפו אותי בכרים ושמיכות ויחד עלינו על הרכבת. אמא שבקושי הספיקה להתאושש מהלידה, אבא ואני. והדרך הזו ארכה שלושה ימים שלמים. אבל מבחינת הוריי הכול היה כדאי. בחדר אפל בבית קטן, לא רחוק מהציון, התקיימה הברית שלי.

“באומן”, הוא אומר, “נעשיתי יהודי, למרות שאף אחד מבני המשפחה, לא ידע אז על המשמעות של הציון ושל רבינו”. כשאנו מנסים להבין האם ישנה שייכות בין משפחת סופר לרבינו ולברסלב, הוא מתקשה לענות. “לי לא ידוע על משהו מיוחד. אבל אני זוכר שקראתי באחד מספרי תולדותיו של סבי ה’כתב סופר’ מפרשבורג, שהוא היה פעם באומן והשתטח על ציונו של רבינו ז”ל”.

שלושה חודשים לאחר מכן החליטו ההורים הנועזים, שהגיע הזמן לעשות מעשה ולעלות לארץ הקודש שעליה חלמו כל השנים. גם זה ממש לא דבר פשוט בהתחשב במדיניות ההגירה הקפדנית של רוסיה הקומוניסטית. “כאמור, לא הספקתי לשאול אותם על כל מסלול הבריחה ופרטיה, מה שידוע לי שהנתיב כלל בתחילה נסיעה ‘תמימה’ לפולין, משם יציאה לאיטליה ומשם בספינה שיצאה מנמל טריאסטה לחיפה. כך או כך, בגיל שלושה חודשים כבר הייתי כאן בארץ”.

ואיך בוחרים להתיישב דווקא בראשון לציון? גם כאן יש סיפור: “רבי משה בורשטיין זצ”ל סיפר לי פעם שכשהוא הגיע ארצה, הוצע לו להתגורר בראשון לציון. אלא שבאותו מוצאי שבת כשהוא שורר את הזמירות, הוא נתקל בפסוק ‘ראשון לציון הנה הנם ולציון מבשר אתן’. בסידור שבו השתמש ר’ משה, הייתה תקלת דפוס. והאות ה”א של ‘הנם’, הייתה מחוברת. זה היה נראה ‘חנם’. עבורו זה היה רמז שהוא צריך להעדיף להתגורר בירושלים. אבל אבא לעומת זאת העדיף את ראשון לציון. כשהוא ואמא חלפו שם עם המשאית, אבא הכריז ‘זה נראה מקום טוב, כאן נגור’. לאחר שנים פגשתי את ר’ משה בורשטיין ואמרתי לו, שגם לנו יש רמז: כי כשהופכים את האות בי”ת יוצא עי”ן. במקום ‘מבשר אתן’ – ‘מעשר אתן’. כי אנחנו הראשון-לציון’ים תמיד נותנים מעשר לירושלים, אם זה בכספים ואם בתלמידי חכמים ששולחים לשם”.

לא רחוק ממשכנו הנוכחי של שאול סופר, בשכונת רמת אליהו שוכן מבנה בית כנסת ההונגרים. “בבניין הזה”, הוא מסביר, “התגוררנו בתקופה הראשונה לבואנו ארצה. הייתה שם מעברת עולים”. אוכלוסיית המהגרים של השכונה הייתה מזרחית. “המשפחה שלנו, הייתה כנראה המשפחה האשכנזית היחידה באזור. אבל זה בכלל לא היווה פקטור. אהבתי את השכנים בכל מאודי. לצדם עברתי את שנות הצמיחה הראשונים שלי בטוב ובנעימים. בגדול, היו לי חיים טובים. הוריי נתנו את כל מה שהיה להם עבורי, בנם יחידם. אבא, ששכל את כל ארבעה עשר אחיו ואחיותיו, נואש מלמצוא בני משפחה. הוא התמסר רק למעני ולמען אמא.

“אלא שמן השמים גלגלו לי סיפור חיים אחר. הצד-הלא-טוב התערב. וכמו בסיפור של רבינו, התחילו להישבר אצלי ה’אקסין’ – יצולי העגלה. ארבעה ימים אחרי הבר מצוה שלי, בפתע פתאום אבא קיבל התקף לב חמור והוא נפטר. זה היה יום אחד לפני יום הולדתו ה-65 שבו הוא היה אמור לצאת לפנסיה ולנוח מעמל חייו. אבל משמים רצו אחרת. לא הרבה שנים אחריו, נפטרה גם אמא. נותרתי בודד בעולם צעיר בן 17”.

את החלק הבא של חייו, שאול מתקשה לספר. “קשה לי להאריך בזה”, הוא אומר ובורר את מילותיו. “כבר עשיתי תשובה על כל הימים הללו. אבל אז הצד-הלא-טוב גבר עלי והכריע אותי. נפלתי שלא באשמתי לעמקי שאול תחתית. התגלגלתי מכפר נוער אחד למשנהו. עברתי פנימיות והתגוללתי ברחובות ובשכונות פשע, בהמשך יצא לי ללמוד את מקצוע הסאונד והתאורה ומעט פרנסתי הייתה מתחום זה”.

 

ספר קטן בתוך המוות

וכמו בכל פעם שהוא מתחיל לספר פרק חדש בסיפור חייו, חשוב לשאול סופר להקדים דיבור של רבינו. את הכול הוא מצטט מהזיכרון. “בלקוטי עצות, רבינו מרחיב בעניין הנגינה. הוא כותב ש’לנגינה וכלי שיר יש להם כח גדול להמשיך את האדם לשם יתברך, על כן טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות את עצמו בכל פעם על ידי איזה נגון”.

כשאני מנסה להבין אם באותם ימים שהוא עסק במוזיקה ותאורה לעולם הבוהמה התל-אביבי, הוא זכר מענייני יהדות, הוא ממש נחרץ: “הדת תמיד הייתה קיימת אצלי. הניצוץ היהודי שיווע לטיפת חיוּת. הניגון תמיד שאב אותי. משך אותי אל היכל התשובה”. ועדיין הוא היה ערירי וחסר בית.

“הסתובבתי ברחבי הארץ, ביקשתי לי מקלט ומשפחה. מצאתי קצת מנוח בקיבוצים שונים מדן ועד באר שבע. וכל הזמן הזה המשכתי לבוא לכאן, לראשון לציון, לשכונת רמת אליהו. כאן הרגשתי תחושה ביתית. תמיד היה שכן שהזמין אותי אליו. אף פעם לא יצאתי מכאן רעב”.

שנות העשרים המאוחרות מסתיימות, הוא כבר דורך על מפתן גיל השלושים. חוסנו הגופני ובעיקר אומץ רוחו, מסייעים לו להשיג פרנסה: “בלי להרחיב את היריעה לקחתי על עצמי תפקיד מסוכן במיוחד שהנושא בו נדרש להתמודד עם שלל סיכונים מול רשויות החוק מחד, ומול עולם הפשע מאידך. אבל אני לא פחדתי. לא היה לי שום דבר להפסיד. לצורך העניין שכרתי חנות בדיזנגוף סנטר בתל אביב ועסקי המפוקפקים התנהלו משם”. ואז הגיע הרגע שחייו השתנו.

את אותו יום הוא זוכר עם התאריך. “זה היה בתענית אסתר תשנ”ו. באותו יום עבדתי בחנותי בדיזנגוף סנטר, אלא שכמעט לא היו לקוחות. לפתע נכנס למקום מכר שלי, והציע לי להתלוות אליו לקפה בחנות ממול. אני אפילו לא חשבתי להסכים. זה נגד את כל הכללים. לעזוב כך את החנות, לא בא בחשבון, ובפרט שכספים בסכומי עתק הוחזקו במקום. אבל הוא התעקש. הוא פשוט סחב אותי בידו ואני משום-מה נמשכתי אחריו. רק לכמה דקות. “חצי דקה אחרי שיצאנו שמעתי בום אדיר.

 

 

“חזרתי בריצה לכיוון החנות. ומכל עבר ראיתי אנשים מבוהלים צורחים ‘פיגוע’. כוחות הצלה הוזעקו למקום. זה היה הפיגוע המחריד שאירע בדיזנגוף סנטר. כשהגעתי לחנות, נחרדתי לראות את ההרס האדיר. כל הכתלים שהיו עשויים זגוגיות זכוכית התנפצו. המקום שבו הייתי אמור לעמוד, היה חרוך. ראיתי את פעילי זק”א וההצלה מגרדים חלקי גוויות ושאריות אברים. לא יכולתי לזוז מהמקום.

“ובתוך כל ההסתר הגדול של השברים וכתמי הדם”, הוא זועק מצועף, “אני מוצא את הספר הקטן הזה סיפורי מעשיות. אין לי מושג מי שם אותו ולמה. הוא פשוט עמד שם, קטן ושלם, ממתין לי שאקח אותו. מאז ועד היום, לכל מקום שאני הולך, הספר הזה הולך איתי. כמעט שלא היה יום שלא קראתי בו”.

 

 

 

הבן היחיד מוצא את הצדיק, אבל עוד שנים ארוכות יחלפו עד שיגיע אליו.

את הטראומה שעברה על נפשו הבודדה והמיוסרת בעקבות אותו פיצוץ, קל לכנות במונחים של ‘משבר’. אבל שאול מעדיף לראות בזה הארה. “בבת אחת צפו ועלו בי שאלות קיומיות על מהות החיים ומשמעותם. מה תפקידי כאן ומה בעצם אני מבקש להשיג כשאני נושם חמצן בכדור המבולבל הזה”.

השנתיים הבאות היו ממש לא פשוטות עבור נפשו המיוסרת. “ימים שלמים שוטטתי לי ביערות חולדה. הלכתי שם לבד-לבד. לא פתחתי ספר, רק התרוצצתי אני והמחשבות שלי. הרגשתי שחסר לי איזה חיסרון. שמשהו במצב הקיים לא יתכן. לא בשביל זה מגיע יהודי לעולם. באותה תקופה הפסקתי מהרגלים מגונים שהייתי שבוי בהם. פתאום הבנתי שזה היה בור אפל בנפש שמילאתי אותו בחומרים נוראים, עכשיו הבור הזה נפער ואיים להשליך אותי אל תוכו.

“שיהיה ברור”, הוא אומר, “השוטטות שלי ביער ממש לא הייתה בקטע של חזרה בתשובה או משהו מעין זה. זה היה בעצם המזון היחיד שהיה לי. לא ידעתי אז להגדיר את זה. לא ידעתי שזאת הנשמה שצועקת. מדי פעם הייתי יוצא לקבר דן-בן-יעקב שבסביבה. נרדם שם בלילות. הולך שעות. מדבר אל עצמי. אבל בעצם היום אני יודע שדיברתי אל השם יתברך” – הוא אומר בעיניים עורגות.

הוא לא ידע כלום על הצדיק שאותו הוא מחפש, או על תורתו העמוקה שכרוכה בתוך הספרון הקטן הזה שהיה עמו. “באותה תקופה גמלה בליבי החלטה, ללכת ללמוד. הרגשתי שאני חייב לברוח. למדתי טכנאות קול, למדתי סאונד, אבל כל זה לא נתן לי. החלטתי שאני הולך ללמוד את הספר הכי קדוש שקיים בעולם. אבל הייתי נחוש ללמוד, ולא לחזור בתשובה”.

בסיפור של שאול סופר, הצדיק כאילו חיפש אותו. “עמדה לי זכות אבותיי הקדושים”, הוא בטוח. “כל ציר חיי נע בלי שידעתי, סביב רבינו. זה התחיל מהברית שלי באומן, המשיך בספר סיפורי מעשיות שפגשתי בהריסות. ומאז לא הפסיק. בהמשך, עוד לפני שהתקרבתי, בא אלי אחד מחבריי בקיבוץ ונתן לי ספרון שנקרא ‘השתפכות הנפש’. הוא סיפר שהוא מצא את זה מתגולל בתוך מתקן גניזה בטבריה ומשום מה הוא החליט לקחת את זה ולהביא לי. התחלתי לקרוא בספר ולחיות, עד אז הייתי קורא בסיפורי מעשיות מבין שמדובר בסודות אבל חוץ מההיקש למעשה ברב ובן יחיד שראיתי בו את עצמי קשה היה לי להבין, ב’השתפכות הנפש’ הרגשתי שכל עמוד בו נכתב עבורי. קראתי ובכיתי, קראתי ובכיתי. הרגשתי שהספר הזה קושר אותי אליו בעבותות של אהבה”.

כך גם בהמשך הדרך, הוא מתקשה להניח את האצבע על המניעים ועל השלבים. “איכשהו זה התגלגל”, הוא אומר בידיים פכורות. “באחד הימים ששוטטתי ביער, מצאתי סמוך לו בית כנסת. התחלתי לפקוד אותו בקביעות. צעדתי רגלית במשך שעות. כאן אנשים זיהו את נפשי הצמאה. מישהו הפנה אותי אל הרב אבנר טוניק מתפרח. באמצעותו התחלתי להתקרב ליהדות ולהבין קצת אידישקייט. אבל עדיין הייתי רחוק, כל פעם חזרתי לקיבוץ.

“הרב טוניק העמיד אותי על רגליי. הוא היה גם מקורב לרבינו והשפיע עליו מטובו התחלתי להכיר קצת יותר על מחבר הספר סיפורי מעשיות. מישהו עם לב חם רכש עבורי זוג תפילין, והתחיל לעזור לי להתאפס על עצמי. הרב טוניק פגש את אחד מקרובי משפחת אמי, והוא גילה את אוזנו שאני נכדם של רבני משפחת סופר. הוא היה נדהם. לראשונה בחיי הבנתי מי היו אבותיי הקדושים”. עכשיו רק חיפשתי את בני משפחתי.

 

מתנת יום הולדת בציון באומן

השמיים נצבעים בכתום לוהט, היום פונה והולך ושאול סופר אוגר כוחות להמשיך בסיפורו. הוא משחזר את קורות אותו יום. “יצאתי לכותל המערבי. עמדתי מול האבנים הקדושות ופרצתי בבכי מעומק הלב. צעקתי אל אבא שבשמים ‘טאטע’לה תביא לי את המשפוחה’. כך עמדתי שעה ארוכה עד שהרגשתי שתפילתי התקבלה. מישהו הבחין בי מתפלל וייעץ לי לעלות לישיבה הסמוכה.

“אין לי שמץ של מושג איך ידעתי לאן בדיוק ללכת. העובדה היא שבתוך שעות ספורות כבר ניצבתי במשרדו של הרב צבי גולדשטיין (בנו של הגאון רבי דב בעריש גולדשטיין זצ”ל) וסיפרתי שאני נכדו של החתם סופר, ושאני מחפש את בני משפחתי. הרב גולדשטיין הצביע על ארון הספרים, עמדו שם עשרות ספרים של רבני משפחת סופר והוא אמר לי ‘הנה, כל אלו הם קרובי משפחתך’. הוא הסתכל עלי וראה את מכנסי הג’ינס שלבשתי, לא הייתי צריך להוסיף מילים. הוא הגיש לי בגדים חדשים, מכנסים שחורים וחולצה לבנה ואמר לי ‘לך למקווה, תטבול ותתלבש כמו בני משפחתך’. רק אחרי שחזרתי מזוכך, הוא אמר לי: ‘סע לישיבת ערלוי בקטמון. הרבי, הוא בן דוד של אביך’, הוא ודאי יעזור לך”.

את הפגישה בחדרו של הרבי מערלוי זצ”ל שאול לא ישכח לעולם. “מיד כשנכנסתי, הרבי זיהה אותי על הפנים. ברגע שאישרתי שאני בן-דודו שאול סופר, הוא פרץ בבכי. הוא לא ידע שאני בחיים. אני זוכר את בניו שעמדו לצדו, מסתכלים עלי בהלם מוחלט. הם לא הבינו מאיפה נחת עליהם הבן-דוד המוזר. אבל יאמר לשבחם, שמאז הם אמצו אותי לחיק משפחתם הקרובה.

“מאז כל פעם שבאתי האדמו”ר – ובניו אחריו שיבדלו לחיים טובים – מקרבים אותי כמו בן משפחה. כמה פעמים הרבי התעקש שאשב לצדו בטיש. הוא גם דאג לי כלכלית וסייע לי בכל האפשר. אבל לא זה הסיפור, אלא ההתקרבות שלי אל הצדיק, וההתדבקות שלי בתורת רבינו. לפתע הכול התחיל לפרוח. קיבלתי הבנה, רכשתי טעם בלימוד, והתחלתי לחוש כיסופין לבורא עולם”.

בשלב זה החל שאול להתקרב אל כמה ממשפיעי אנ”ש. “זה הדבר המופלא אצל רבינו. תלמידים שעושים תלמידים. גם אלו שקרבו אותי, למרות שהם ענקים בתורה ובחסידות, הם מרגישים רק ‘תלמידים’. אחד התלמידים שזכיתי להיות קרוב אליו, הוא היה המשפיע שלי הרה”ח רבי מאיר שלמה זצ”ל מחבר הספר ‘הסוד שבך’. ואני יכול להעיד על עצמי שהרבה מאותם סודות, הוא בעצם ‘הסוד שבי'”.

 

הרה”ח רבי מאיר שלמה זצ”ל

 

וכאן הגיע הרגע שבו זוכה הבן היחיד להגיע אל אותו הצדיק.

“ממש כמו בסיפור של רבינו על הבן היחיד, גם בסיפור שלי, כשפגשתי את חבריי וסיפרתי לפניהם על שאני ‘מרגיש בעצמי שחסר לי איזה חסרון, ואיני יודע מהו, ולא הייתי מרגיש טעם בלימודי ובתפילתי, נתנו לי עצה שאסע לאותו צדיק’. זה היה הרב מאיר שלמה שאמר לי שהוא מתעתד לנסוע לאומן לכבוד יום ההולדת של רבינו בא’ ניסן. הוא הפציר בי שאצטרף. רק בעיה אחת הייתה לי – לא הייתה לי אגורה.

“החלטתי שאלך אל הדודן, הרבי מערלוי זצ”ל ואתייעץ איתו בעניין. אני זוכר את אותה שיחה שהתקיימה בינינו. בתחילה הוא ניסה להניא אותי. ‘השכינה הקדושה נמצאת בירושלים ומה אתה יוצא לחוץ לארץ לחפש רוחניות’. הוא גם טען שיש שיטות בהלכה שזה לא עניין פשוט לעזוב את ארץ ישראל’. וכך עזבתי את חדרו במפח נפש. האמת שמי שהכיר את הרבי זצ”ל ואת סיפור חייו, יודע למה הוא התכוון. הוא שחווה על בשרו את מאורעות השואה, ורק בניסי ניסים הצליח לעלות ארצה, לא יכול היה להבין את העניין הזה. גם אבא לא הסכים לעזוב את הארץ בשום אופן. הם היו מדור אחר.

“אני זוכר את עצמי עומד מחוץ לחדרו של הרבי בשברון לב. לא ידעתי מה לעשות. לפתע הרגשתי שמשהו בתוכי דוחף אותי. חזרתי בריצה אל החדר שלו. הרבי הרים אלי את עיניו הטובות מהספר, ושאל שוב מה אני רוצה. אמרתי, ‘רבי, אני לא רוצה כלום, רק להקריא סיפור קטן’. הרבי הסכים. פתחתי את ה’סיפורי מעשיות’ ובעיניים דומעות התחלתי לקרוא את הסיפור שלי – סיפור ח’ – על הבן היחיד שלא זכה להגיע אל הצדיק.

“הרבי הקשיב והסכית. כשסיימתי את הסיפור ראיתי התרגשות בפניו. הוא פנה אלי ואמר: ‘אז א יוד שפירט א חסרון, הער דארף דאס פולן’. – כלומר: כשיהודי מרגיש חסרון הוא צריך למלא אותו. הרבי הוציא לי סכום כסף נכבד ושילם את רוב הסכום של הטיסה. אחרי שנים התברר לי שהרבי עצמו למד ב’סיפורי מעשיות’ והכיר את הסיפור הזה היטב, וכשהוא ראה איך אני מחובר, הוא החליט לסייע לי.

“וכך, ביום א’ ניסן תשנ”ט, חזרתי אל כור מחצבתי, אל הציון הקדוש”.

לראשונה מאז תחילת השיחה, שאול לא מוצא מילים. “איך אסביר לכם את התחושות שלי בציון. היה נראה לי שאני רואה שם עמוד של אש. כל הגוף שלי נטהר שם. הרגשתי שחזרתי לשורש. הרגשתי שמצאתי את הוריי האבודים. כל חיי השתנו. מאז אני מקפיד לנסוע פעמיים בשנה אל הרבי. חוק ולא יעבור. פעם אחת בראש השנה ופעם שניה ביום ההולדת – א’ ניסן. ובכל פעם שאני שם, אני חווה חויה רוחנית ששום סם שטעמתי לא ישווה לה”.

בשאר ימות השנה הוא חי כאן, עם ברואיו של הקדוש ברוך הוא. מתבודד עמם ושומע את השירה שלהם. “אבל זה לא העניין”, הוא מסביר. “השאלה איפה הראש. אדם יכול לשבת כאן ולחשוב על העיר ואז הוא לא מרוויח כלום. רבינו אומר שההתבודדות היא המעלה הגדולה מן הכול. העיקר זה המקום של המחשבות”.

כשאנו מנסים להבין האם הוא לא פוחד מהבדידות, הוא כמעט מצטעק: “בטח שאני פוחד. כל החיים הם פחד. עברת את הפיגוע ואתה חי; התייתמת ואתה חי; נעזבת מהוריך ואתה חי וקיים; את זה יכול לעשות רק הקדוש ברוך הוא, אבל אליו לא יכולתי להגיע אליו בלי העזרה של רבינו. בהמשך זכיתי להכיר ולהתחבר אל הרה”ח רבי שמואל שטרן.

אבל הסיפור עוד לא נגמר.”רבי נתן אמר: ‘המשיח שלי כבר הגיע’ – כך אני מרגיש שהסיפור שלי גם הוא עדיין לא הגיע לסופו. אני מקווה להוסיף ולהתקרב עוד ועוד לרבינו ולתלמידיו, ולהיות דבוק ומקושר בלב ונפש לאותו הצדיק”.

 

תגובות

סיפור נפלא ומרגש.

1

הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ח' אב ה'תשע"ח
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.