במלאת השלושים להסתלקותו של ר' ישראל פינטו ז"ל מגוללת אשתו על האיש היקר

ישראל אשר בך אתפאר • במלאת השלושים להסתלקותו של ר' ישראל פינטו ז"ל מגוללת אשתו מרת ליאת תחי' בראיון לירחון ברסלב 'ניצוצות' את שראתה וחוותה בשותפות נאמנה יחד עם בעלה הגדול

הרב ישראל פינטו ז"ל עם הרב אלעזר מרדכי קעניג זצ"ל // צילום: באדיבות המשפחה

ישראל אשר בך אתפאר

במלאת השלושים להסתלקותו של ר' ישראל פינטו ז"ל מגוללת אשתו מרת ליאת תחי' בראיון לירחון ברסלב 'ניצוצות' את שראתה וחוותה בשותפות נאמנה יחד עם בעלה הגדול. על הימים המופלאים בעבודת השם באומן, על מעשי החסד המיוחדים, ההכנסת אורחים המופלאה שלו, קירוב הרחוקים, וחינוך הילדים, ומספרת ברגש על מידותיו הנאצלות, על השמחה שליוותה אותו כל העת, ועל פטירתו הפתאומית, השבר הגדול, והנחמה הגדולה "אני בטוחה שהוא לא נפטר טרם זמנו, הרי רבינו הבטיח, שלא יתן לאף אחד מאנשיו להסתלק קודם שיסיים את תיקונו" *עולם חסד יבנה

 

גולקרוב, ירחון ברסלב ניצוצות // צילומים: ישי כהן, ובאדיבות המשפחה

 

למעלה מחודש חלף מעת הסתלקותו הפתאומית של ר' ישראל פינטו ז"ל. אשתו מרת ליאת תחי' פתחה לנו את דלת ביתה ואת סגור לבבה, ובראיון מיוחד היא מספרת במונולוג עוצמתי על דמותו המיוחדת כל כך של בעלה הגדול. הדברים יצאו, קלחו מפיה, בעוצמה בלתי נתפסת. האמונה החזקה בה היא שרויה יחד עם ששת ילדיה בלתי ניתנים לתיאור, והשתדלנו כמעט לא לנגוע בקצב הדברים שיצאו מן הלב ובוודאי יכנסו אל הלבבות פנימה.

"כל כך סמלי שישראל ז"ל נפטר בגיל 32, כמניין לב, כי הוא פשוט היה כולו לב. היה לו לב שהכיל אין ספור אנשים בצורה בלתי נתפסת. לא קנאה, לא צרות עין, רק לב פתוח ואוהב לכולם", משתפת אותנו ליאת פינטו, "אין יהודי ששמע שחסר לו משהו ולא דאג בכל דרך אפשרית למלא את חסרונו".

"ב'שבעה' נדהמנו מכל הסיפורים ששמענו מאנשים שלא ראינו מעולם. גילינו שאצל ישראל היה רב הנסתר על הנגלה. לא ידענו אפילו על חלק קטן מהפעילות שלו, שאת רובה היה עושה בסתר, בלי לספר לאיש. במשפחה המורחבת שואלים 'איך לא ידענו שהיה לנו כזה קרוב משפחה מיוחד'. אך זו הייתה דרך חייו, הוא לא רצה שיעשו ממנו עסק, הוא עשה הכל כמובן מאליו, בדרך אגב".

 

רבנו השדכן הגדול

"גדלתי יחד עם שני אחים במרכז הארץ בבית רחוק מהיהדות", מתחילה ליאת את סיפורה האישי, "במשך הזמן שני אחיי חזרו בתשובה והתקרבו לברסלב ואני הלכתי בעקבותיהם. כבר בגיל שש עשרה התחלתי להתקרב. היום גם ההורים שלי התחזקו, עברו לירושלים ושומרים מצוות כפי יכולתם, ברוך השם.

"בתקופת התקרבותי הצטרפתי לנסיעות לאומן, ובאחת מהנסיעות, אחרי יום הולדתי השמונה עשרה, הצטרפו גם שתי נשים מיוחדות – דינה וחנה, לימים חמותי. בתקופה זו הייתי באורות גדולים של התשובה והעברתי את זמני בנסיעה, בעיקר בתפילות ובהתבודדויות בציון והן, בלי לספר לי, צחקו ביניהן שאני מזכירה להן את ישראל, הבן של חנה, לימים בעלי.

"נסענו לברדיצ'ב והגענו להכנסת אורחים. כולם הלכו לנוח ולאכול ורק אני עליתי לבית הכנסת להתפלל, חנה שמה לב לכך ושאלה את דינה: 'מי זאת מתפללת שם מאחורי הפרוכת', דינה אמרה בצחוק: 'הכלה של ישראל'.

"נגמרה הנסיעה, חזרתי לארץ, ואחרי חודש הרגשתי שאני חייבת לנסוע שוב… בנסיעה זו הציעו לי שידוך. נחשו את מי? את ישראל…

"ישראל גדל בירושלים, בשכונת 'בית ישראל' למשפחה בה כולם התקרבו לברסלב עוד לפני שהוא נולד. הוא למד בישיבת 'יקירי ירושלים' והיה הבחור היחיד עם פאות ארוכות.

 

 

"בתקופת בחרותו הוא היה שוהה הרבה באומן עם עוד בחורים והיה דבוק כל כולו בעבודת השם, בלימוד, תפילות, מקווה, חצות, התבודדות ביערות וכבר אז היה מבשל לכולם ומכניס אורחים. גם בפגישה הוא אמר לי, שרצונו הוא להקים בית שיהיה מבוסס על מצוות הכנסת אורחים ושאני אקח את זה בחשבון. הוא סיפר לאחר מכן שבלילה שקדם לפגישה, הוא היה בציון והתפלל והתחנן מעומק הלב לזכות לזיווג הגון. למחרת בבוקר, כך סיפר, הוא יצא מהמקווה ומיד הציעו לו להיפגש איתי… היה ברור לשנינו שרבנו היה השדכן.

 

ממשיך דרך לאביו

"חמי הגאון רבי חיים פינטו ז"ל היה אדם מאוד מיוחד, היה עוסק הרבה בקירוב ובחסד. הוא פתח ישיבה בשכונת בית ישראל לבחורים שנפלטו מהמסגרות ולא מצאו את עצמם בשום מקום אך רצו להתקרב לברסלב, ישיבת 'מקור חכמה'. זמן קצר לאחר שהתחתנו חמי חלה ולמרבה הצער אחרי שנה וחצי נפטר.

 

 

"ישראל, אפילו שלא היה הבן הבכור, שימש כמעין ממשיך דרכו, הן בהנהגותיו בעבודת השם, בקירוב רחוקים, בהכנסת אורחים ובפרט בהנהלת והחזקת הישיבה. מעבר לכך, מרגע שחמי נפטר, ישראל נהיה האבא של המשפחה. היה מחזק את כולם ברוחניות ובגשמיות, מכלכל ומפרנס אותם, קונה להם כל צרכיהם, ואף נסע לאמריקה לאסוף כספים מדלת לדלת כדי לחתן את אחותו, וכל זה בהיותו אברך בן 21 בלבד. מעבר לאב למשפחתו הוא היה אבא של הבחורים בישיבה. כל הזמן היה נוכח, משלם את השכירות, אוכל, חשמל.  לא היה לו קל. רוב התלמידים היו יותר מבוגרים ממנו, והיו צריכים הרבה יחס ותמיכה נפשית רוחנית וכלכלית. בעלי היה דואג לכל צרכיהם. לאחר כמה שנים הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לשאת יותר את העול והישיבה נסגרה.

"הישיבה אומנם נסגרה, אך מפעלי החסד של ישראל רק התחילו לפרוח.

 

"הגשמיות של האחר זו הרוחניות שלי"

"ישראל היה אדם של חסד ונתינה. החסד אצלו היה דבר שבשגרה, דברים שביום יום. הוא היה בן אדם של אנשים, היה פוגש בכל מקום יהודים ומיד קולט מי צריך עזרה. ידע לדבר עם כל אחד בשפה שלו בדרך שלו וכל מי שפגש מיד החליף איתו טלפונים ושמר על קשר. הוא היה הולך ברחוב, רואה מישהו בודד ומיד מתחבר אליו, מביא אלינו הביתה, נותן לו לאכול ולפעמים גם מקום לישון.

"בתחילת נישואינו בתור זוג צעיר נסענו לאומן ושכרנו שם דירה למשך תקופה. בכל שבת ושבת בעלי הביא אלינו אורחים. אני ישבתי במטבח לבד ובעלי היה יושב יחד איתם בסלון. פעמים רבות הסעודה נמשכה עד 4 בבוקר, הוא לא היה מסוגל להגיד 'זהו נגמר, צריך ללכת', אף פעם. מה שהוא היה עושה לבסוף, הוא היה אומר 'בואו הולכים לציון', עושה איתם סיבוב וחוזר הביתה לבד. וכך במשך כל השנים זכינו תדיר לאורחים בעיקר בשבתות וגם בימים רגילים. אורחים רגילים כמו משפחה וחברים, אך לא פחות מכך אנשים גלמודים, מסכנים וקשי יום. בעלי לא היה מסוגל לראות יהודי במצוקה כלשהי ולהפקיר אותו. הלב שלו היה נוגע בכל אחד. תמיד ידע לפגוש את מי שצריך עזרה, מביא אותם הביתה ומארח ביד רחבה. אנשים מכל הסוגים ישבו בחדר המדרגות וחיכו שיחזור מהתפילה כדי לאכול אצלנו את סעודת השבת. היו כאלה שאף גרו אצלנו במשך תקופות… תמיד היה את אלו שידעו שיש להם לאן לבוא לנחות בירושלים.

"לפעמים הייתי אומרת: 'אבל ישראל… כמה אפשר…' היה אומר לי בעיניים נוצצות: 'זה יהודי, אין לו איפה לאכול, איפה לישון… איך נשאיר אותו לבד??' וכל הספקות נעלמו לי באחת, זה היה כל כך אמיתי. למדתי לזרום איתו בדרך הזאת. למרות שתמיד השתדל להקל מעליי ככל האפשר. היה מגיש, מוזג, מסדר. היה מבלה הרבה במטבח – מבשל ומארח ואהב לעשות הרבה דברים בעצמו. לזכות למצווה במו ידיו. היה אומר 'הגשמיות של האחר זו הרוחניות שלי'…

"חמי ז"ל הקים הכנסת אורחים בראש השנה באומן, ומאז שהוא נפטר ישראל לקח את הפרויקט לידיו. כל בני המשפחה היו נרתמים ועוזרים, וחמותי כל שנה הייתה באה ומבשלת, אבל ישראל היה המפעיל העיקרי. זה התחיל בדירה קטנה שהכילה כחמישים אורחים שבאו להתפלל ולאכול בה את סעודות החג, ועם השנים זה גדל וגדל עד שבראש השנה האחרון זה הפך לאוהל ענק בו התארחו כ-500 אנשים, כאשר את כל האוכל בעלי הביא מבית מלון 'אורות' שבבעלותו. הוא פשוט הכפיל ושילש את מה שמכינים שם לאורחי המלון והגיש בהכנסת האורחים, וכל זאת בחינם אין כסף, בלי רישום ובלי כרטיסי כניסה. כל מי שרצה הגיע וקיבל ארוחות מפוארות ועשירות עם שפע עד בלי די! אנשים ידעו מראש שלא צריך לדאוג לאוכל, 'יש את פינטו'.

 

 

"לבעלי היה חזון גדול לגבי הכנסת האורחים ובשנים האחרונות הוא קנה שטח גדול באומן כדי לבנות שם בית כנסת והכנסת אורחים גדולה, כאשר את כל הכספים הוא הוציא בעיקר מעצמו. המטרה שלו תמיד הייתה להביא כמה שיותר אנשים, לקרב את כולם לצדיק. שלא תהיה לאף אחד מניעה להגיע.

 

מלון או בית תמחוי?

"זו גם הייתה מטרתו העיקרית בבניית המלון המושקע 'מלון אורות' שבאומן – להביא כמה שיותר יהודים לציון רבינו ברמת אירוח הכי גבוהה, בבית מלון מסודר ומפואר עם אירוח עשיר. אך ברור ומובן כי כאשר החזון והרצון הוא להביא כמה שיותר אנשים לצדיק, וידוע שכל עסק שבעלי ניהל היה תמיד משולב עם חסד, המלון לעיתים גם שימש כהכנסת אורחים כפשוטו.

"חמותי הייתה אומרת: 'תחליט, זה בית מלון או בית תמחוי?' כי בדרך כלל לצד האורחים הרגילים היו מגיעים גם כאלו שבעלי גילה שלא הצליחו למצוא מקום מסודר ללינה ואירוח, והזמינם לשהות במלון ללא שום תמורה. כמו כן, ישנו במלון מקווה מפואר ביותר, שבעלי בנה לעילוי נשמת אביו, והפעיל אותו במשך כל השנה, חוץ מראש השנה, בחינם אין כסף לכל דכפין. חמותי ניסתה להפציר בו: 'תיקח 2 דולר, רק שיעריכו את מה שעושים למענם', אך הוא לא רצה.

"בחג הפסח האחרון הגענו לאומן עם כל המשפחה. המשגיחים במלון אורות הכשירו את כל המטבח, ובעלי רצה שנחגוג את החג יחד עם כל האחים והאחיות הנשואים וההורים משני הצדדים. הצוות של העובדים נשאר פעיל כמו בכל השנה, אך הפעם, למרות בקשות והפצרות מבעלי להפעיל את המלון באופן סדיר, הוא לא הסכים לעשות עסקים במועד ובמקום זה מילא את כל החדרים בבני המשפחה ובאורחים נוספים שלא הספיקו להתארגן עם לינה, וכל זאת על חשבונו מבלי להרוויח שקל…

"בשבעה הגיעו כמה וכמה יהודים שסיפרו ששהו באומן ולא היו מסודרים עם אירוח ובמקרה פגשו את בעלי שמיד שאל 'מה, אין לכם איפה להיות?' ותכף סידר להם חדר עם אש"ל מלא. הוא לא היה מסוגל לראות מישהו לא מסודר, כך שאם לא היה מקום בחדרים, הוא פינה מקום בדירתנו עבור אותו יהודי.

 

 

ברכה בכיס

"אף כי הפעיל כמה פרויקטים ועסקים באומן בשנים האחרונות והיה טרוד בפרנסה, הכל תמיד השתלב אצלו עם מצוות וחסד. הרבה סיפורים שמענו ב'שבעה' על אנשים חסרי יכולת, יתומים ואלמנות, להם שלח כספים בשקט בלי פרסום, כבדרך אגב.

"הייתה לו ברכה בכסף, כמה שהיה מוציא, תמורתו נכנס כסף חדש. הייתה לו אמונה חזקה, הוא האמין שכשעושים לכבוד הצדיקים ולשם שמיים, נעשים ניסים והכל חוזר. וכך באמת היה. את כל מי שרק אפשר היה 'גורר' לאומן, כמובן על חשבונו. הוא לא היה מסוגל לשמוע שמישהו רוצה להגיע לצדיק ואין לו אפשרות, ולכן הרבה פעמים היה קונה כרטיסים בהקפה אצל הסוכן, ובכל חודש היה צריך לשלם לו עליהם סכומים אדירים. וכך הרבה בחורים ואנשים שהיה מקרב קיבלו ממנו באופן קבוע מימון לנסיעותיהם לאומן.

 

 

"לעיתים ראיתי בעיניי שמרוב שהיה מיטיב עם אחרים, היו מחזירים לו רעה תחת טובה. אך הוא הקפיד לא לדבר מזה. בכלל לא דיבר על אנשים, חבל היה מבחינתו לבזבז את הזמן היקר.

 

סעודת פורים באוזבקיסטאן

"כאמור, ישראל קירב הרבה יהודים רחוקים לחיק היהדות ולכן מעבר לששת ילדינו שיחיו היו לו עוד הרבה ילדים רוחניים. אנשים נמשכו אליו כמו מגנט, לא יכלו לעזוב אותו. הייתה לו רגישות מיוחדת להבין ולדעת איך לגשת כל אחד ואחד, איזה סוג יחס הוא צריך ובאיזו שפה לדבר איתו.

"לדוגמא, באומן ישנה דירה שבכל ראש השנה באים להתאכסן בה אישים מפורסמים מהארץ, וגם אותם בעלי היה מקרב. הם היו באים להתפלל בהכנסת האורחים שלו והיו דבוקים בו ממש כמו ברבם. 'הרב פינטו היה הרב שלי', העיד אחד מהם.

"סיפור נוסף על קירוב קשור לדיבור המפורסם של רבינו להיזהר בצאצאיו, שמהם יצא המשיח. יום אחד בעלי שמע שישנם יהודים הגרים במדינת אוזבקיסטאן שמיוחסים לרבינו הקדוש ומיד קם ונסע למקום. לדאבונו הוא מצא אותם עניים מרודים, כאשר רובם רחוקים מהיהדות וכמעט בדרך להתבוללות. את אחת מהצאצאיות הללו הוא הטיס לארץ וחיתן, אישה נוספת, 'חיה לאה' הוא הביא לאומן, ואת הבת שלה שהייתה נשואה לגוי שלח לחב"ד בקייב תוך כדי שהוא משחד את בעלה שישחרר אותה ואת ילדיהם.

 

 

"בנוסף, ישראל שם לב שהרבה מבני הקהילה היהודית המקומית אינם יודעים כלום ביהדות, ואפילו ישנם כאלה שלא זכו לברית מילה. בראותו זאת חזר לארץ, לקח איתו את אחי שהוא מוהל, ונסע בחזרה כדי למול שם את הבנים. לחלקם, שנקראו בשמות גויים, אף נתן שמות יהודיים חדשים. הייתה לו עם זה סיעתא דשמיא מיוחדת כאשר אמר על ילד אחד "וייקרא שמו בישראל 'מאיר'" ופתאום האימא נזכרה שגם לאביה קראו כך. באותה התקופה חל חג הפורים ובעלי נשאר שם עם בני הקהילה לחג, וכהרגלו, דאג להכין להם סעודת פורים ענקית ומפוארת תוך כדי שהוא מחזק ומקרב את כולם.

 

האוטו שנסע על סולר…

"אחד מהעניינים המרכזיים שהיו חשובים לבעלי ואת חשיבותם הכניס גם בנו, הייתה הדבקות בצדיקים הקדושים הקבורים בארץ וברחבי העולם – בפולין, צרפת, אוקראינה כמובן, ובשנים האחרונות גם במרוקו.

בשנות נישואינו הראשונות היה דבוק בעיקר בדרך של ברסלב – זמירות שבת נוסח ברסלב, הלבוש המסורתי, שטריימל וכו'. כמעט ולא הזכיר את הצד המרוקאי. אך בשנים האחרונות הוא התחבר שוב לשורשים והתחיל ללבוש קיטל לבן בשבת, לשיר גם את הזמירות של 'יגל יעקב',  וגם התחיל עם הנסיעות לקברי צדיקים במרוקו. כמה וכמה סיפורים של ניסים התרחשו איתו בנסיעות הללו והנה התמצית לפניכם:

"בנסיעה אחת עם כמה חברים הם היו בדרך להתארח סמוך לציון רבי יצחק אבוחצירא, הזמן היה כבר ארבעים דקות לפני כניסת שבת, כאשר לפתע באמצע הנסיעה עוצר אותם שוטר. במקרה כזה שמתרחש במרוקו כולם יודעים שפשוט מכניסים לידי השוטר שטר הגון והוא פוטר אותך לשלום, אך הפעם היה נדמה שהשיטה לא פועלת. זרקו לו מאה דולר, ועוד מאתיים, עד שהגיעו ל-700 דולר, שזהו סכום עתק במדינה, אך השוטר בשלו – לא מוכן לשחררם. בעלי החליט לעשות מעשה ופשוט הלך לצד והתחיל לצעוק 'רבי יצחק! אנחנו רוצים להגיע אליך לשבת!' ואז לפתע בלי שום הסבר השוטר החזיר להם את המפתחות לאוטו.

 

 

"עוד סיפרו על נסיעה נוספת לרבי יצחק, כאשר באמצע המדבר לתדהמת כולם האוטו שבק חיים. כולם הבינו, שככל הנראה, הסיבה היא שבמקום דלק העובדים בתחנה מילאו סולר, טעות נפוצה במרוקו מכיוון שבשפה המקומית המילים 'דלק' ו'סולר' מאוד דומות. כצפוי, הנוסעים נכנסו ללחץ אדיר, בעוד שבעלי אומר לכולם 'בואו נצא מהאוטו ונגיד תיקון הכללי בכוונה ובצעקה!' אחרי שסיימו את תפילתם אמר להם 'בואו חזרה לאוטו, נוסעים'. איך נוסעים? תמהו כולם, אך ראו זה פלא האוטו התניע והחל בנסיעה! אחרי שעה קלה שוב נעצר האוטו אך הפעם בעלי קבע 'טוב כנראה שיש תחנת דלק באזור' בדקו וראו שבאמת בקרבת מקום הייתה תחנה. שם כבר מילאו דלק והמשיכו בנסיעה.

 

שבת קודש

"שבת קודש הייתה בשבילו עניין מהותי ועיקרי. הוא היה מייקר ומכבד את השבת באופן יוצא מן הכלל. קונה בשרים טריים ומשובחים, יינות יקרים, שתייה, מעדנים – שפע אדיר. עד השקל האחרון הוציא לכבוד שבת. רצה שיהיה הכל בשפע לנו לאורחים הרבים שהיו מגיעים.

"היה מאוד מיוחד לראות אותו בשבת. את כוס הקידוש היה ממלא עד שהיין היה נשפך לצלחת, לשולחן ואפילו על הבגדים. היה אומר שזה סימן ברכה. בזמן הסעודה היה מספר סיפורים, אומר דברי תורה ושר זמירות עם הילדים. גם בתקופה האחרונה שנעדר הרבה מהבית ועבד מאוד קשה באומן על כל הפרויקטים, הוא הקפיד בכל שבת לחזור לבית בארץ, אפילו שלעיתים נאלץ לרכוש כרטיסים יקרים ביותר מיום שישי עד מוצ"ש, וזאת כדי להיות עם המשפחה והילדים ביום הקדוש.

 

 

"מעבר לאורחים הרבים שאירחנו בשבתות, ישנה עוד משפחה שלפני כמה שנים, בעלי גילה שמכל מיני נסיבות, הם אוכלים בשבתות אוכל מאוד פשוט וזול שלא מתאים לכבוד השבת. מרגע ששמע על כך קיבל על עצמו באופן קבוע לבשל להם בכל שבוע עופות ודגים, ואפילו אם היה נוסע, תמיד דאג שמישהו ימלא את מקומו. שבת אחת נסענו ושכחנו להכין להם את המאכלים הוא לא הצליח להירגע… מה יעשו, מה יאכלו… הוא לא סלח לעצמו.

"חלק מהקירוב רחוקים שלו היה אף קשור לשמירת שבת. פעם אחת הגיעה אישה, שהיו לה עסקים בקייב, להיות באומן במלון אורות ביום שישי, וזמן קצר לפני כניסת שבת התכוונה לחזור חזרה לקייב. בעלי שם לב לכך ולא היה מוכן לשחרר אותה. "איך תסעי? הרי השבת תכף נכנסת!" היא לא הבינה למה הדבר כה חשוב בעיניו, אך לבסוף השתכנעה. הוא כמובן סידר לה מיד מקום לינה ואירוח, ולאחר מכן היא סיפרה שמאותה השבת, היא קיבלה כזה אור, שהתחילה לשמור שבת באופן קבוע!

 

מה תיתן להם בגיל 13??

"למען הילדים בעלי היה מוכן לעשות הכל. אין מקום שלא לקח אותם איתו – לקברי צדיקים, לאומן, למרוקו, לכל מיני מעיינות מרתקים לטבילה, הוא רצה שיהיה להם הכי טוב. חמותי הייתה אומרת: 'איך אתה מחנך את הילדים, מה תיתן להם בגיל 13 אם כבר עכשיו אתה עושה להם את כל החוויות??' הוא רצה להראות להם שהחיים הכי טובים ושמחים הם בקדושה, שלא יהיה להם שום רושם שיש משהו שבשבילו שווה להם לעזוב את הדרך. שירגישו שכל השמחה והחיות נמצאים רק בדרך השם.

"בחופש האחרון נסענו כולנו לאומן להיות עם בעלי. כשהגענו אמר: 'כמה אני יכול לעבוד, בואו ניסע ביחד, נעשה לכם כיף!' לקח אותנו, נסענו לאודסה. אך גם שם לא שכח את אחיו היהודים, הלך וחיפש בחורים ישראלים רחוקים שמגיעים לאזור, אסף יותר ממניין בחורים בערב שבת, הביא את כולם לווילה, פתח שולחן מפואר, התפלל איתם, חיזק אותם, קירב אותם כל כך שהם ביטלו את כל התוכניות ונשארו איתנו למשך כל השבת. במוצ"ש הוא ארגן לכולם טנדר לאומן, ואירוח בבית מלון, הכל על חשבונו.

"לבעלי היו הרבה רעיונות ושאיפות לעתיד, והרבה מהם היו למען הילדים. הוא היה מאוד אקטיבי ופעיל ועשה הכל בזריזות ובמהירות בלי לנוח אף לא לרגע. פשוט אי אפשר היה לעצור אותו. חמותי הייתה אומרת 'אפילו אם תוריד חצי ממה שאתה עושה זה עדיין יותר מדי!', הוא ענה לה 'אני רוצה לדאוג לפרנסה של הילדים בעתיד כדי שיוכלו ללמוד תורה ביישוב הדעת בלי דאגות'.

כך, כפי שאמרתי ב'שבעה' לילדים, עשה לנו הכנה, כאשר בתקופה האחרונה היה עסוק במיוחד עם הפרוייקטים באומן, ונעדר הרבה מהבית. אך למרות שהיה רחוק ולא היה נוכח פיזית, תמיד הרגשנו שהוא פה. תמיד דאג לכל ענייני הבית בשלט רחוק. התעניין ושאל על כל אחד מהילדים, דאג שיבוא מישהו ללמוד עם הבנים, כל התלבטות ושאלה קטנה היינו מתייעצים איתו.

 

 

"הילדים היו מאוד מחוברים אליו ולמדו ממנו המון. בזמן מחלתו של אביו במשך כשנה וחצי, היה תדיר לצידו. היה מגייס למענו כספים, מארגן תפילות, ומטפל בו בכל דרך. ברגע שהוא נפטר, לקח את עצמו בידיים כאילו אומר 'זהו. מעכשיו מתחזקים. מעכשיו ממשיכים הלאה!' את העוצמות הגדולות הללו בנפש קיבלו ממנו הילדים. ניתן היה לראות זאת בלוויה, כאשר הבנים שלי אמרו קדיש. כל האנשים מסביב התייפחו בבכי והם היו ביישוב הדעת כאילו הם עסוקים בדבר שבשגרה.

 

 

"בתי הבכורה אמרה בשבעה: 'מהיום אהיה כמו אבא ואתחיל להכניס אורחים', התאומים בני תשע, שהיו אמורים לטוס איתו למרוקו בזמן הזה, בתחילה בכו ואמרו: 'בשום אופן לא ניסע בלי אבא', אך זמן קצר לאחר מכן נרגעו ואמרו, שאדרבא, הם כן יסעו ויתפללו את כל התפילות לעילוי נשמתו. לעומתם אחיהם הקטן בן השלוש אמר: 'אבא נמצא בשמיים ואני מתפלל שהוא תכף ירד…'

 

מורשת חיה

"אין ספק שאנו עוברים כעת נסיון קשה שעוד לא מעכלים אותו. הכל קרה כל כך מהר ובחטף. היינו בטוחים שיקרה נס. אין משהו שלא עשינו לעורר רחמי שמיים. התפללנו, קרענו את השמיים, ניסינו כל סגולה אפשרית. אך ככל הנראה באמת הגיע הזמן, הבן שלי אמר 'אם זה היה הפוך שאבא היה צריך להתפלל על מישהו, הוא בטוח היה קם'.

"ישראל כל כך אהב את אבא שלו ועכשיו הוא קבור לידו בהר המנוחות. "הרבנית ארוש הגיעה ל'שבעה' וסיפרה שכששמעה על פטירתו היא פרצה בבכי נורא ולא הייתה מסוגלת להתנחם.
בתקופה האחרונה ישיבת 'חוט של חסד' התחילו לבנות מבנה באומן, והיא נדהמה מהמאור פנים שבעלי הפגין כלפיהם, היה אומר 'מה חסר לכם בבנייה? כל מה שאתם צריכים, כל מה שחסר לכם, מה שתרצו קחו ממני: נגרים, עובדים…' אפילו את החלונות של המלון באומן אמר שיעתיקו ממנו… הם כל כך התפלאו, הרי ידוע שבדברים האלה צרות העין חוגגת.. הוא נתן את כל כולו שעוד פרויקטים חשובים למען רבינו הקדוש יעלו ויצליחו.

 

"אח שלי סיפר שבשבת אחרי שבעלי נפטר, הוא היה נוכח בסעודת ברית. מבחוץ הוא ראה יהודי זקן שהתבייש להיכנס ולשבת, ואחי שאל את עצמו 'מה ישראל היה עושה…' מיד הכניס אותו, הושיב אותו, סידר לו מקום וצלחת עם אוכל.

כל מקום אליו הגיע, היה מכניס חיות, שמחה. היה בן אדם חי, עד עכשיו הוא חי, הוא השאיר מורשת שחיה ונושמת. מהמקום שאנו נמצאים בו כעת אפשר או ליפול או לעלות, אי אפשר להישאר אדישים. אלא רק לקום ולהמשיך במורשת שהוא השאיר לנו, תמיד זכר את עולם האמת והכין את עצמו ליום פקודה. וכך גם אנו נשתדל לזכור את התכלית של העולם הזה, לשים לנגד עיננו את העולם הבא, כמו שאמר רבינו הקדוש.

"אני יכולה להתנחם מכך שאני בטוחה שהוא לא נפטר טרם זמנו, הרי רבינו הבטיח, שלא יתן לאף אחד מאנשיו להסתלק קודם שיסיים את תיקונו, וכמו שישראל ז"ל היה חי ועושה הכל בזריזות, ככה הוא גם סיים את התיקון שלו – בזריזות".

 

 

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין ניצוצות, להצטרפות למנויים התקשרו: 02-6231218

תגובות

כתבה מרגשת עד דמעות

2

לבכות

1

הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
י"א אדר א' ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.