בינינו… משיח… בית המקדש… זה מה שחסר לנו?

בינינו… משיח… בית המקדש… זה מה שחסר לנו? • למה זה לא באמת מעניין אותנו? מה באמת חסר לנו? למה אף פעם לא טוב לנו באמת? איך אפשר לבכות שלא כואב לנו באמת? מאמר לתשעה באב

ליד שריד בית מקדשינו | צילום: דוד דנברג

בינינו… משיח… בית המקדש… זה מה שחסר לנו?

למה זה לא באמת מעניין אותנו? מה באמת חסר לנו? למה אף פעם לא טוב לנו באמת? איך אפשר לבכות על דבר שלא כואב לנו באמת? איך אפשר להתנחם כשכל מה שסביבנו עיי חורבות? האם לדור שלנו יש תקווה? למה בדור שלנו מי שמדבר על משיח, כנראה עבר איזה משבר?

אילו רק היו פותחים בפנינו פתח של הבנה, מה הולך כאן, היינו אולי מקבלים פתח של תקוה, ואולי היינו נראים אחרת. ננסה במאמר שלפנינו להעמיק קצת בכל המושג של חורבן נחמה ובנין.

ימי החורבן הם ימים שאין בהם חפץ. אלו ימים רשומים בלית ברירה בלוח השנה, ואילו רק הייתה לנו אפשרות לדלג על הימים הללו היינו מדלגים עליהם בנפש חפצה. כל המושגים כמו: בית המקדש, ירושלים, עבודת הקרבנות, חורבן הבית, בית ראשון, בית שני, גלות בבל, ארבעה גלויות ועוד. כל אלו די זרים לנו. נחמד לנו לשיר ולנגן שירי רגש על בית המקדש ועל ירושלים, אבל בינינו אנחנו לא ממש מרגישים שבית המקדש חסר לנו.

למי יש כח להתאבל בימי החורבן? האם חסר לנו ימים עצובים במהלך כל השנה? יום תשעה באב הוא יום שנתקן כולו כיום של בכיה, האם אנו מסוגלים לבכות באמת? האם אנחנו מבינים את המשמעות של אלפיים שנות אבל?

הרי אילו יבוא איזה צדיק גדול, ויבטיח לנו חיים מאושרים ברוחניות ובגשמיות ללא דאגות של פרנסה, בריאות איתנה ונחת מכל הילדים. הצדיק יוסיף ויבטיח לנו שיותר לא נסבול מפחדים ודאגות של המחר. האם במצב כזה היינו מחכים למשיח? האם במצב כזה היינו מרגישים שחסר לנו בית המקדש ועבודת הקרבנות?

זו הבעיה האמתית. אנחנו חסרי דעת למהדרין, ההתייחסות שלנו וההבנה שלנו למושג משיח וגאולה, רדודה מאד. אנחנו רואים את משיח כפותר הבעיות הלאומי, כאחד שיפתור לנו את הצרות של עצמינו ויגרום לנו לחיות חיים טובים ונעימים יותר. כל מה שמעבר, כל מה שגבוה יותר, לא רלוונטי, לא בגלל קלות הדעת שלנו, אלא בגלל מיעוט הדעת שלנו, ובמצב כזה קו האופק של הדעת אינו מסוגל לתפוס ולהכיל מימדים נוספים מעבר לגבולות הצרים שלה.

ומסיבה זו גם יודעי ספר, וברי הדעת שבינינו לא מסוגלים להבין לעומק את כל ההתעסקות בבית המקדש של כהנים בעבודתם ולווים בדוכנם. כל ההתעסקות בעבודת הקרבנות טקסי הזיית הדם ואכילת בשר הקרבנות נראים לפעמים לא מובנים ונשגבים מבינתנו.

למען האמת קשה לנו להתעמק בסיבת החורבן ובסיבת הגלות, קשה לנו לראות ולהכיל סבל וכאב בפרט של אנשים ישרים ותמימי דרך, קשה לנו לראות צדיק ורע לו רשע וטוב לו, קשה לנו לראות כאב צער וייסורים בשעה שרחמיו על כל מעשיו, ואין גבול לטובו וחסדו של הקב"ה. אלו דברים שאינם נתפסים בשכלנו הצר. כביכול, מה יש לו לבורא עולם מכל משחק ההסתרות הזה? קשה לנו לראות עולם מוזר ששום דבר לא מחזיק מעמד לצמיתות. כל מה שנבנה, נחרב בסופו של דבר, כל מה שצומח נובל, כל מצב של חיים הופך בסוף למוות. קשה לנו להתמודד עם החסר, וכמה שנרדוף אחר השלימות תמיד נישאר חסרים כאן בעולם הזה. עייפנו במלחמת ההישרדות הזו. לא פלא שבמצב כזה, למי יש כח לבכות את מגילת איכה? למי יש כח לקונן את הקינות?

החיבור שטמון בכל חורבן. חיבור משורש ח.ב.ר וחורבן משורש ח.ר.ב.

על מנת להבין מעט מזעיר את התמיהות הרבות, אנחנו חייבים לערוך עם עצמינו היכרות מחדש, מי אנחנו? למי אנחנו? ולמה אנחנו? מי היינו? ומה אנחנו ראויים להיות?

בשעה שאדם הראשון 'בחיר הבריאה' חטא בעץ הדעת, מיד ניטל ממנו כח המנוחה והרגשת השלימות, ונטרד מגן עדן והפך להיות אדם חסר. המושג 'דעת' זה חיבור, כמו שכתוב (בראשית ד א) והאדם ידע וגו'. מבואר במהר"ל (דרך חיים ג טו) ובעוד ספרים, שלפני החטא אדם הראשון היה מחובר אל הטוב בצורה אבסולוטית. מאחר ואדם הראשון מעצם היותו נברא של הבורא היה דבוק בטוב, ללא כושר הבחנה בין טוב לרע. הפיתוי היה מצד עצם היותו נברא מחומר בתחתונים, וניתנו לאדם הראשון שתי אפשרויות חיבור, או חיבור בין הנברא לבורא כאשר אדם הראשון מודע לכוחות הרע שנבראו בעולם והם כלולים בציווי אי אכילת עץ הדעת, אבל החיבור הוא חיבור נצחי, או שהחיבור יהיה מהיום והלאה חיבור רצוני ובחירתי מצד ההבחנה והבירור בין טוב לרע.

ואכן לאחר שהתפתה וחטא בעץ הדעת, הרע הפך למציאות קיימת בעולם בתוך האדם עצמו, האדם הפך ממצב של חיבור שהשורש שלו ח.ב.ר למצב אפשרי של חורבן שהשורש שלו הואח.ר.ב, זה מה שנקרא עץ הדעת טוב ורע, מצב ניגודי של טוב ורע, של חיבור וחורבן מאותו שורש (עיין פני דוד להחיד"א פרשת בשלח בשם רבי חיים ויטאל).

עצם היות האדם נברא, זה אומר שהאדם הוא 'מקבל' ומקבל הוא דבר גבולי ובעל חסרון, (עיין מהר"ל גבורות השם מד)  ומכאן היתה לו אפשרות להתפתות, מצד עצם היותו חסר, כי כל מקבל הוא חסר. לכן כאשר אכל מעץ הדעת הוא נתן ביטוי לעצם היותו חסר ולעצם האפשרות שניתנה לו לנתק את החיבור האבסולוטי לבורא עולם. זה אומר שכח הדעת שהוא כח החיבור, הפך להיות דעת שמעורב בו טוב ורע, חיבור שניתן להפוך לחורבן.

מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן.

על עצם המושג חורבן מובא במדרש (קהלת רבה ג יד):

את הכל עשה יפה בעתו א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם, לא היה ראוי להבראות קודם לכן אלא לשעתו נברא שנא' את הכל עשה יפה בעתו, א"ר אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי [אלו מועילים לי, אותם הקודמים לא הועילו לי, ועל כן החריבם]

בספרי קבלה מבואר באריכות כל עניין 'שבירת הכלים' שלפני בריאת העולם שהיה בעולם התוהו. כלומר, העולם שלנו הוא 'עולם התיקון' הוא עולם שכל אור יש לו היתכנות להתלבש בכלים, בניגוד ל'עולם התוהו' שם יש ריבוי אורות וכלים מועטים. האורות הם דרכי ההנהגה שרצו להתגלות ללא יכולת צמצום שהם הכלים, וברגע שהכלים לא הצליחו להכיל את ריבוי האורות קרה שם תהליך של שבירת הכלים. וזה סוד המובא במדרש: 'מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו'.

העולם שלנו הוא כבר סוף התהליך לקראת התיקון השלם, העולם שלנו נבנה על בסיס חורבן עולמות קודמים, העולם שלנו נברא כעולם הפירוד (מהר"ל דרך חיים א יב וגבורות השם מו) במטרה לתקן ולהחזיר את כל הפירוד והפיזור אל ה'אחד' יחידו של עולם. בכל חלק של הפירוד מוסתר כח האחדות, וברגע שאנחנו מגלים את מציאות ה' בתוך החלקים הפזורים הם מתאחדים בהתכללות עם יחידו של עולם, כלומר הם חוזרים אל ה'אחד'.

זה אומר, שהעולם נברא מלכתחילה לאחר חורבן (שבירת הכלים), זה אומר שלאחר חטא אדם הראשון כח החיבור הנצחי הפך לחורבן, כלומר, שמאז חטא אדם הראשון העולם כולו הוא עולם מתכלה, עולם שהכל הולך אל האבדון, עולם מלא הסתרות, במטרה להגיע בסופו של תהליך לשלימות הגילוי, ושלימות החיבור, כמו שכתוב (ישעיהו יא ט) ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים.

כתוצאה של חטא אדם הראשון נגזר עלינו להיות חלק מתהליך התיקון, התהליך הזה כולל בתוכו אפשרות חיבור מתוך המון אפשרויות פיזור. התהליך הזה היה חייב לכלול כחלק מהתיקון, את גזירת הגלות, גזירת ההסתרות, גזירת החורבן, גזירת פיזור וחיבור הדעת, שהתגלה כבר לאברהם אבינו. כפי שנראה בהמשך.

אי אפשר להשיג ידיעה בגאולה, לפני שמשיגים ידיעה בגלות.

אברהם אבינו היה פנימיות הדעת של כלל ישראל, כי ממנו הכל התחיל מחדש, והוא שורש וחיות הכל ולכן הוא זה שהתגלה לו סוד הגלות וסוד גלות הדעת (שפת אמת בראשית וירא תרמ"א) וכמו שהתורה (בראשית יח יט) מעידה על אברהם אבינו: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'.

ומובא במדרש (בראשת רבה מד יח) באיזה אופן הקב"ה גילה לאברהם את סוד הגלות ואת סוד הגאולה:

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן. ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן.

המהר"ל בתחילת ספרו על גלות וגאולה (נצח ישראל א) מבאר שבשתי המילים 'ידוע תדע' נרמז לו סוד הגלות והגאולה. הגלות בלשון 'ידוע' בלשון 'עבר', והגאולה בלשון 'תדע' בלשון 'עתיד'. והכוונה היא שבורא עולם מגלה לאברהם אבינו: מתוך ידיעת הגלות תדע את הגאולה, כלומר, אי אפשר להשיג ידיעה בענייני הגאולה לפני שמבינים היטב את עניין הגלות.

המהר"ל מבאר שהגלות מתחלקת לשלש: 'פיזור' 'מישכון' ו'שיעבוד', מאחר ועצם הגלות מסמלת עקירה, יש בה פיזור, שעם ישראל התפזר להמון מקומות, ויש בה מישכון שזה איבוד המקום והשייכות, אנחנו לא שייכים לעצמינו, מישכנו אותנו תמורת העוונות שלנו. ויש בה שיעבוד שאנחנו ורצונותינו כפופים לעמים אחרים.

וכמו כן הגאולה מתחלקת לשלש: 'כינוס' 'פורקן' ו'גאולה', שכל אחד מהם בא להפסיק את החוסר שייכות למושג 'גלות' אצל כלל ישראל, ולכן התכנסות מאחדת מחדש את כל ענייני הפיזור, והפורקן משחרר אותנו מעצם היותנו שייכים לא לעצמינו, ובאמצעות הפורקן מהמישכון, אנחנו חוזרים להיות אנחנו בעצמינו, והגאולה גואלת אותנו מהשיעבוד, שיעבוד הדעת והרצונות, אנחנו מפסיקים להיות כפופים לרצונות של אחרים.

המילה 'גאולה' מורכבת מהאותיות 'גולה' בתוספת א' שזה אלופו של עולם.

עיקר החידוש של המדרש המובן בדברי המהר"ל, שלא שייך להשיג שום עניין בגאולת הדעת, לפני שנדע ונשיג את ידיעת הגלות, וידיעת הגלות, היא ידיעה ייחודית שצריך להתעמק בה, יש בה דעת. ועיקר ההבנה בענייני הגלות, היא להבין איזה תפקיד משחק הגלות בכל תהליך מטרת בריאת העולם כולו.

ועיקר ההבנה בגלות צריכה להיות העובדה, שהגלות היא סתירה לעצם המציאות שלנו. הגלות מעצם היותה גלות מבקשת לתפוס את עצמה כמציאות ממשית כאן בעולם, הגלות מסתירה את עצמה כגלותית, וממתקת את עצמה בדמיונות שווא שהיא מוכרת לנו. ואנחנו צריכים להעמיק בדעת ולדעת, כי גם אם אנחנו שקועים בגלות ובדמיונות שהיא מוכרת לנו, אנחנו לא שייכים אליה. התפקיד שלנו זה לנתק את השייכות שלנו למושג 'גלות' גם אם אנחנו שקועים בגלות עד הצוואר. עיקר הגלות זה הדעת, כלומר, ניתוק מחיבור למקור החיים (ספר הליקוטים להאר"י שמות ב). וכשהדעת מבינה בגלות שאנחנו לא שייכים אליה, אנחנו מתחברים מחדש למקור החיים ומתחילים לחיות גאולה בתוך הגלות. וכמו שכותב האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה בהעלותך) שהמילה 'גאולה' מורכבת מהאותיות 'גולה' בתוספת א' שזה אלופו של עולם. זה אומר שגם אם אדם שקוע עד צווארו בגלות, אם רק יבין שגם במצב של שיקוע עמוק, הוא לא משתייך לגלות, כי גם בגלות מוסתר השי"ת, החיים שלו כבר לא גלותיים, הוא כבר חי גאולה. ככה חיים גאולה בתוך גלות.

מתחילת בריתו של עולם, הקב"ה צפה בכל התקוות שבתוך החורבנות.

מובא במדרש (פסיקתא דרב כהנא כא ה):

תני ר' חייא מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א א) בנוי. והארץ היתה תהו ובהו (שם ב) הריחרב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור (שם ג) הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.

ההבנה בדברי המדרש, שכל חורבן טומן בתוכו עתיד שאמור להיבנות, כלומר, אין חורבן סופני. בכל סוג של חורבן, ובכל סוג של תוהו ובוהו, טמון בתוכו קיום של מאמר הקב"ה: 'יהי אור' ויהי אור. ומתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה את כל החורבנות, וצפה גם את כל הצמיחה העתידית מתוך החורבנות.

כאשר בית המקדש היה קיים מתוך שהקב"ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים (תנחומא נשא טז) היה כל אחד מישראל חי בתוך מערכת של ניסים ורוח הקודש, כמובא במשנה באבות (פרק ה ה) עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, וכל הניסים היו נצחון תמידי של הרוח על החומר, כמו שהמשנה מפרטת: מעולם לא הסריח בשר הקדשים, ולא כיבו הגשמים את עצי המערכה למרות הגשמים המרובים. ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן שהיה מיתמר ישר. עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש או עקרב בירושלים מעולם וכו'. ההתייחסות לניסים הללו מתוך מערכת הדעת שלנו, אינה משקפת את האמת. כי כאשר יש ניסים תמידים כאלו, כל מערכת הדעת היא מערכת מושלמת במימד אחר, שכל מציאות ההוויה האלוקית גלויה ללא שום הסתר. בשונה ממערכת הדעת החסרה שלנו. ומכאן שכל אדם מישראל היה בעל השגה גדול מאד.

וכידוע הסיפור בשם המגיד מקאזניץ (מובא בתפארת שלמה מועדים שער התפילה) על איזה דיבוק שנכנס באיזה אדם, ובאו עם הדיבוק לפני אחד הצדיקים הקדומים רבי יהודה החסיד משידלאווצי (שחי בין השנים שצ"ח-תס"א), והצדיק הזה החל לכוון שמות וייחודים על מנת לגרש את הדיבוק. והדיבוק החל לצחוק על הצדיק רבי יהודה, ואמר לו: כי הוא נשמה מזמן בית המקדש, ובימיו כל הילדים הקטנים ידעו לכוון את אותם כוונות וייחודים קדושים שכיוון הצדיק, והוא היה הראשון שהרים את ידו על זכריה הנביא בעת הריגתו בבית המקדש.

מצד נקיות פנימיות הלב אנחנו יכולים לכאוב את הכאב ולבכות את החסר.

הרי דומים אנחנו לעיוור שלא ראה אור מימיו. גם אם יספרו לו שאבותיו היו רואים בעיניים עולם מדהים ויפה, והנה עוד מעט יגיע רופא שיש בכוחו לרפא לו את העיניים והוא יוכל לראות כאחד האדם, עדיין העיוור אינו מסוגל להתפעל ולהתרגש מהמושג 'אור' הצפוי לו, מאחר ולא ראה אור מימיו.

אכן אין לנו כלים להבין מה היה חסר לנו ומה מחכה לנו לימות המשיח, אבל מצד נקיות פנימיות הלב אנחנו יכולים לכאוב את הכאב ולבכות את החסר מתוך תחושת החסר וההשתוקקות שהנשמה שלנו משתוקקת למשהו גבוה יותר ונקי יותר שכל כך חסר לה.

גם בזמני חורבן יש לנו תפקיד להוכיח שלעצם החורבן, הקלקול והרע, יש סוף כמו שכתוב (איוב כח ג) קץ שם לחושך, ויש חיים אחרי הסוף, אלו החיים שהיו טמונים בכל חלקי החורבן הרע והקלקול. ועל מנת לגלות את החיים הטמונים הללו, אנחנו צריכים לכאוב ולבכות את החורבן, ובשביל לגעת בכאב הזה אנחנו חייבים להסיר את ההשתייכות לרע ולחלקי המוות שלנו. גם אם אנחנו שקועים עד מוות במוות, [אין קשר בין מי שאנחנו לבין תחושת ההשתייכות. ההשתייכות נובעת תמיד מתוך הייאוש, המקום היחיד שקל לברוח אליו]  עדיין אם ננסה להתחבר לנקודה הפנימית, נקודת האמת, שמגלה את שורש הרצונות שלנו, ששם אנחנו חבוקים ודבוקים בו ית', והרי לכל אחד מאיתנו יש מפעם לפעם רגע אחד בו אנו מרגישים את חווית החיבור עם בורא עולם, לשם אנחנו צריכים לכוון את עצמינו מתוך התבוננות פנימית. זה לא קל, זה לא פשוט. כוחות הרע תמיד יתאמצו לכסות מאיתנו את הנקודה הפנימית הזהובה שלנו. אך בהתבוננות פנימית מתוך כנות מול האמת הפנימית, נגלה עד כמה המצב שלנו הוא בלתי אפשרי, חיים שאין להם יעד, ואין להם כיוון. נתחיל להרגיש את הכאב, את הפספוס, את הריקנות, את הדמיונות, שמעסיקים אותנו כל הזמן בשטויות רק כדי שלא נרצה לגעת ולהתחבר לאותה נקודה פנימית טהורה.

שם בתוך פנימיות הלב, בתוך האמת הפנימית שלנו, ברגע שנתחבר מחדש לבורא עולם, נגלה את הנחמה, שהיא כח הצמיחה שמתגלה בכל חורבן. כח הנחמה מגלה לנו שכל החורבנות והקלקולים שעברנו, יתבררו לטובה. ככה מתחילים לבנות את המקדש הפנימי שלנו, את השראת השכינה שלנו.

בנין המקדש הפנימי הוא מתוך הכרת השגחתו ית' בפנמיות נקודת הלב.

ר' צדוק מסביר (פרי צדיק לחמשה עשר באב ד) שגם בזמן החורבן עדיין יש כוח בלב כל אחד ואחד לבנות את המקדש הפנימי שלו:

ויש עוד בחינה אחת והוא נקראת ביום שמחת לבו וזה בנין בית המקדש, היינו כאשר זוכים נפשות ישראל להתעורר מעצמם בבחינת הדעת והכרת השגחתו יתברך בפנימיות נקודת לבם זה נקרא בנין בית המקדש בעצם כאמרם ז"ל יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ שנאמר וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדע"ת ובכל מלאכה. ועל זה אמרו ז"ל (ברכות לג.) כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו מפני שבחינת הדעת הוא בעצם הבנין בית המקדש.

ובמקום אחר מוסיף ר' צדוק (פרי צדיק לראש חודש אדר ד) והנה אמרו (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, והיינו דמי שזוכה לבחינת דעת נעשה הלב שלו הר קדשי כיוון דאתפני יצר הרע מלבו.

וזה עניין 'השראת השכינה' שהיתה בבית המקדש שגם היום בזמן החורבן, אדם מסוגל להגיע לאותם רגשות וחוויות עילאיות, כפי שמבאר ר' צדוק (פרי צדיק דברים טז) ש'שכינה' היינו כנסת ישראל. הכוונה, היינו מה שנפש ישראל מייגע בנפשו לקבוע בו אמונת השגחתו יתברך הגם שהוא בהעלם והסתר מאתו, כמו שנאמר ואמונתך בלילות זה נקרא בחינת שכינה. וזוכין לזה על ידי הדעת, כי דעת הוא על ידי חיבור המוח עם הלב, היינו זאת מה שמבין בשכלו מהשגת אלקות יהיה נקשר ברצון שבלב.

ובאותו מקום מתייחס ר' צדוק לאופי הכאב והאבל שאנחנו מצווים לבכות ולהתאבל, ומבאר  את מאמר חז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שבוודאי אין הכוונה שזוכה לראות בבנין בית המקדש בחייו, כי הלא גם חז"ל שאמרו את המאמר הזה לא האריכו ימים כל כך. וגם אין המכוון על שיזכה לתחיית המתים ויראה בנין בית המקדש, כי אז הלא כל ישראל יזכו לעולם הבא כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ומה זה דווקא כל המתאבל וכו'. אמנם המכוון הוא שזוכה ורואה עוד בעת האבל הוא מרגיש הארת השמחה.

ר' צדוק ממשיך ומגלה שהמושג 'בניין' קודם ל'חורבן', כמו שכתוב (ישעיהו י לד): 'והלבנון באדיריפול' [בית המקדש יפול בידי צורר מלך אדיר] החורבן מופיע כאן בלשון 'עתיד'. והישועה מופיעה בלשון 'עבר', כמו שכתוב (שם יא א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה [וכבר יצא הענף מן הגזע, ומשרשיו אשר מתחת לפני הארץ יפרח הענף מדוד בן ישי]  שביום שהחריב נבוכדנצר את הבית, נולד משיח. כי הנביא כאשר התגלו לו עתידות החורבן, תיכף הרגיש וראה הישועה שהיא מוכנת עוד מקודם.

האֵיכָה הראשון הוא מה שהקב"ה שאל את אדם הראשון לאחר החטא: אַיֶּכָּה?

מובא במדרש (איכה רבה פתיחתא ד) :

רבי אבהו פתח (הושע ו') 'והמה כ'אדם' עברו ברית', זה אדם הראשון. אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וציותיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה.

הכנסתי אותו לגן עדן שנאמר (בראשית ב') ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן. וצויתיו שנאמר (שם) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' ועבר על צוויי שנאמר (שם ג') המן העץ אשר צויתיך וגו' ודנתי אותו בגירושין שנאמר (שם) ויגרש את האדם ודנתי אותו בשילוחין שנאמר (שם) וישלחהו ה' מגן עדן וקוננתי עליו איכה שנאמר (שם) ויאמר לו אַיֶּכָּה? אֵיכָה כתיב [רק הניקוד משנה את המשמעות, והניקוד נמסר בעל פה, ומה שכתוב זה אֵיכָה, מלשון איך?]

אף בניו הכנסתי אותם לארץ ישראל, שנאמר (ירמיה ב') ואביא אתכם אל ארץ הכרמל. וצוויתם, שנאמר (ויקרא כ"ד) צו את בני ישראל ועברו על צוויי, שנאמר (דניאל ט') וכל ישראל עברו את תורתך. ודנתי אותם בגירושין שנאמר (הושע ט') מביתי אגרשם. ודנתי אותם בשילוחין שנאמר (ירמיה ט"ו) שלח מעל פני ויצאו וקוננתי עליהם איכא ישבה בדד.

מגילת איכה היא המגילה של הבכייה. הפסוק הראשון שואל: 'איכה ישבה בדד'? והפסוק השני עונה: 'בכה תבכה בלילה'. והבכייה על ה'איכה' הכוונה, איך? איך ייתכן? איך ייתכן שהגענו למצב בלתי אפשרי?

ה'איכה' הראשון בעולם הוא מה שהקב"ה אמר לאדם הראשון 'אַיֶּכָּה' כפי שמבואר בדברי המדרש. ופשוט הוא שבורא עולם לא שאל את אדם הראשון 'אַיֶּכָּה' כדי שיגלה את מקומו. אלא שהקב"ה אמר לאדם הראשון: אֵיכָה? איך? איך ייתכן? איך ייתכן שהגעת למצב שאין לך מקום בעולם? אדם שיש לו מקום זה אדם שיש לו קיום. המקום מקיים את האדם. לאחר החטא אדם הראשון איבד את עצם הקיום שלו, ובשל כך איבד את המקום שלו בעולם.

ומתוך ההשוואה שעושה המדרש בין ה'אֵיכָה' של מגילת איכה, לבין ה'אַיֶּכָּה' של בורא עולם לאדם הראשון, אנחנו מבינים שהקינה היא לא על הצער, אלא על אי אפשרות המצב, איכה ישבה בדד, כלומר: איך יכולה להיות מציאות כזו?

כך אומר המדרש (מדרש שוחר טוב כ) על יום חורבן בית המקדש: 'כשחרב בית המקדש ניתן קול בכי ויללה בעולם, שנאמר (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. ההבנה בדברי המדרש, שהחורבן הביא לעולם מצב בלתי אפשרי, שאין לו הסבר במילים, ואין שום ביטוי שיכול להגדיר את המצב מלבד 'קול בכי ויללה'.

בכייה היא ביטוי למצב בלתי אפשרי, ביטוי שמפקיע כל ביטוי אחר.

בכייה היא אחת מאפשרויות הביטוי של האדם כמו דיבור. וכאשר האדם מגיע למצב בלתי אפשרי, מצב שהדיבורים נעתקים מפיו, הוא בוכה ללא שיש לו שליטה על הבכי. הבכי הוא ביטוי שמפקיע כל ביטוי אחר, לבכי אין מהלך וסדר כמו לדיבור. הבכי הוא בלתי נשלט, וחוץ מלעורר תמיהה על מצב בלתי אפשרי הוא אינו מסוגל אפילו לגלות את סיבת הבכי. (הגר"מ שפירא)

מיום שחרב בית המקדש, המציאות השתנתה למציאות של בכי, מציאות שזועקת: המצב הוא בלתי אפשרי. והתפקיד שלנו בזיהוי המצב הבלתי אפשרי הזה, זה לבכות מתוך מטרה, לגלות תקווה ונחמה בעומק הבכי. הבכייה הזו נגזרה עלינו עוד בדור המדבר בחטא המרגלים, שהקב"ה הבטיח (במדבר רבה טז כ) 'אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות'. בכייה לדורות היא היפך ה'בכייה של חינם', היא בכייה עם מטרה, בכייה שרק דרכה ובאמצעותה, ניתן לגלות נחמה וכמו שכתוב (איכה א טז) על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. הבכי הוא על העדר נחמה, והבכי הוא זה שמגלה בסוף נחמה.

רבי נתן (ליקו"ה יו"ד הלכות מילה ה) מסביר את ענין ה'רחק ממני מנחם', שעיקר הנחמה היא לגלות את התכלית והתכלית זו התורה כמו שכתוב (תהילים קיט) 'זאת נחמתי בעניי', והתרחקנו מהתורה ומהתכלית. הבכי כידוע תמיד לוקח איתו חלקים מכח הראיה, והבכי מבטא את הראיה השגויה שלנו מול מציאות החיים, שהרחיק אותנו מהנחמה שזו התורה. וכאשר אנו בוכים ומסלקים את חלקי הראייה השגויים שלנו, אנחנו מגלים עולם חדש, עולם של נחמה, עולם של חיבור.

החורבן הגדול ביותר זו העובדה שאנחנו לא מרגישים חורבן.

מציאות החיים העכשווית, יש בה מצד אחד לעורר התפעלות נוכח הנגישות למצוא את אלוקים בכל פינה. כל העולם זועק אלוקות. החשיפה שלנו מול כל כך הרבה פרטים בתוך העולם הגדול, ההתרחשויות הגלובליות והנסיבות האישיות מחייבות אותנו להרים את העיניים ולומר (ישעיהו מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

מצד שני לדאבונינו מציאות החיים העכשווית תובענית מאד ודואגת להעסיק אותנו כל הזמן או בדאגות או בדמיונות. המח שלנו לא מפסיק לרוץ. המח שלנו מלא בתוכניות לטווח של כמה מאות שנים, כולנו רצים, כולנו בטוחים בצדקת דרכנו, ולאן אנו רצים? מה אנחנו רוצים להשיג? לאן אנחנו מכוונים את כל העמל והיגע שלנו? אם רק נעצור לרגע ונתבונן על צורת החיים שלנו, אנחנו נגלה כמה עלובים הם ההצעות שמציעים לנו להעסיק בהם את החיים שלנו, וכמה הכל זז כל כך מהר, הכל נגמר מהר, הכל מתממש מהר.

החורבן הגדול ביותר זו העובדה שאנחנו לא מרגישים חורבן. הכל נראה טוב ונחמד, ההסתכלות שלנו על החיים לא שונה מעיניים של חתול. חיים סתם, אוכלים סתם, נהנים סתם, ומפעם לפעם סובלים סתם. ראייה שטחית ורדודה בלי להפעיל את חושי העומק שלנו, ולהבין שהמציאות העכשווית ללא חיבור לבורא עולם, ללא קרבת אלוקים, מאכזבת מעייפת ולוקחת אותנו אל ה'אבדון' ללא שום תכלית. צריך רק להפעיל עיניים בריאות, עיניים שיודעות לחדור פנימה אל תוך התוך שלנו, ולגלות נחמה בכל החורבן הסובב אותנו, לגלות כמה בורא עולם מחפש את קרבתו אלינו.

המציאות שלנו היא מציאות של גלות, היא מציאות של חוסר מקום, מציאות מקוללת שהופכת אותנו לנרדפים ללא שמישהו רודף אחרינו. לא טוב לנו בשום מצב, לפעמים טוב לנו תקופה ושוב כבר לא טוב לנו. רבי נחמן אומר (ליקו"מ ח"א כא) כל כאב הגלות, הצרות והייסורים אינם אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת (נדרים מא): 'אם דעת קנית מה חסרת', וכתיב (ישעיהו ה יג): 'לכן גלה עמי מבלי דעת'. ועל מנת להתחבר מחדש אל אותה דעת, שזו התורה (ליקו"מ ח"א לו) שהיא הנחמה, חייבים לחפש אותה בתוך חסרון הדעת. כי כל חיפוש אלוקות בתוך החסרון, מגלה שלימות חדשה שלא היתה קודם, וזה גילוי הנחמה, חיבור מחדש לתורה.

שלימות התורה היא רק מתוך החושך, מתוך החורבן והשברים.

וחיבור לתורה הוא תמיד מתוך השבר מתוך החורבן, וכמו שהגמרא אומרת (ברכות ח ב) לוחות ושברי לוחות מונחות בארון. ולכאורה תמוה ששברי הלוחות היו מונחות בארון שעמד בנס בקודש הקודשים כמובא בגמרא (יומא כא א) 'והאמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה' הארון לא תפס מקום בקודש הקודשים, הוא פשוט עמד בנס, ואיך ייתכן ששברי לוחות שמסמלים פיזור ופירוד גם יעמדו בנס? אלא שזו הכוונה שגילוי של תורה היא רק מתוך ההסתר, אור התורה היא רק מתוך החושך, ושלימות התורה היא רק מתוך החורבן והשברים, כמו שהגמרא אומרת (גיטין מג א) שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה. תפיסת הלוחות היא רק מתוך שברי הלוחות.

התורה היא נחמה, ונחמה מגיעה תמיד לאחר החורבן, וכאשר אנחנו נבוכים ולא מרגישים נח עם החורבן האישי שלנו, אנחנו חייבים להתעלות מעל עצמנו מתוך הכנעה ולהבין שכגודל הריחוק כן יופי הקרבה, וכגודל החורבן כך יופי הנחמה, וכגודל הנחמה כך גודל הבנין. זו צורת הגאולה. הגאולה לא אמורה לבוא בצורה מכובדת ומעונבת, הגאולה לא תבוא בסדר השתלשלות ידוע מראש, הגאולה תבוא רק מתוך מצב לא מכובד, וכמובא במדרש (ילקוט שמעוני יג ע) מצאתי דוד עבדי והיכן מצאתיו בסדום. הגאולה מתגלה בסדום מקום לידת מואב שורש רות המואביה ואמה של מלכות (בבא בתרא צא ב) שממנה יצאה מלכות בית דוד, וכמו הגאולה העתידה כן הגאולה הפרטית שלנו, בכל סוג של חורבן אישי אם רק נעמיק בחורבן בלי לראות בחורבן סוף, אלא ההיפך, לראות בחורבן הזדמנות להיבנות מחדש בצורה טובה יותר, נמצא שם נחמה שתסייע לנו להשיב את נפשנו ולהתחיל הכל מחדש.

לכל אדם יש נקודת עצם שיש בו לחדש כל סוג של חורבן.

רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב פה) מגלה לנו את סוד הנחמה שיש בכל אחד ואחד מישראל. רבי נחמן מתייחס לעצם הלוז שיש בכל אדם מאחורי העורף במקום קשר תפילין.

לפני שנעמיק בדברי רבי נחמן ננסה להבין מהו 'לוז'? לוז מופיע בתורה ובתלמוד בכמה משמעויות ובספרי הקבלה יש קשר ישיר בין כל המשמעויות.

לוז – מופיעה בתורה כעיר, כמו שכתוב (בראשית כח יט) ולוז שם העיר לראשונה. ובזוהר מובא (תרומה קנא) שעיר לוז אין שולט בה מלאך המוות. כמו כן הגמרא (סוטה מו ב) מתייחסת לעיר המיוחדת לוז:

וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה (שופטים א כו) תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה. אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

לוז – מופיע גם כאילן הלוז, ומופיע בגמרא כשקד ומוגדר כאגוז (ירושלמי תענית דף כג א):

א"ר אבונה סימנא מקל שקד אני רואה. מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו [הפרח] ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום.

רש"י (בכורות ח א) מגדיר את עץ הלוז כעץ שגדלים בו אגוזים קטנים. שימוש נוסף בעץ הלוז מופיע אצל יעקב אבינו (בראשית ל לז) : ויקח לו יעקב מקל לבנה לח, ולוז וערמון.

לוז – הוא עצם קטן כגודל שעורה, ונמצא תחת מח האדם מאחורי העורף במקום קשר תפילין, בפנימיות הגולגולת ואינו דבוק בו, צורתו עגולה קרובה למרובע, ובו חוטי דם כדמות קורי עכביש מסובכים אלו באלו ובאותן וורידים מיוסדים חמשה חושים שבאדם.

עצם הלוז אינו ניזון משום אכילה ושתיה אלא מאכילת שבת קודש ויש אומרים מיין הבדלה וסעודת מלווה מלכה. עצם הלוז לא נהנה מאכילת עץ הדעת. והעצם הזה אינו מתרקב לעולם וממנו יתגדל הגוף לעתיד ושורשו מעצם השמים (ספר קהלת יעקב ערך לו).

ר' צדוק בכמה מקומות (מחשבות חרוץ ז יט) מסביר את עניינו של עצם הלוז שאינו נהנה אלא מסעודת מלווה מלכה, כי אותה סעודה דמוצאי שבת ידוע מה שאמרו (בראשית רבה כ"ח, ג')דעצם הלוז שבשדרה שאינו כלה וממנה תחיית המתים שהוא קיים לעד אין נהנה אלא ממנה, דיש בכח אותה סעודה כח הקיום לעד, ועל כן נקרא סעודתא דדוד החי וקיים לעד.עוד אומר ר' צדוק שהעצם הוא נקודת האמת שבלב, היינו שיתעורר לבבו דאפילו נשקע למקום שנשקע מכל מקום יש נקודת אמת בלבבו שלא נשקעה כלל ולא ישלוט בה שום רע, והוא הלוז שבשדרה שאמרו ז"ל (בראשית רבה כ"ח, ג') שאינו נרקב ולא נשרף ולא מתפוצץ בכל מיני תחבולות שממנו בנין הגוף לעתיד לבוא.

רבי נחמן מחבר את כל סוגי הלוז לימי החורבן. רבי נחמן מצטט את רש"י (בראשית כח יז) אצל יעקב אבינו נאמר (בראשית כח יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל, ואולם לוז שם העיר לראשונה. ורש"י מרחיב על המקום, שיעקב שכב בעיר לוז והוא קרא לעיר בית אל, מאחר ובית המקדש נעקר ממקומו ובא לקראת יעקב, נמצא שיעקב לן בעיר לוז ובבית המקדש.

עץ הלוז גומר את פירותיו בעשרים ואחד יום שהם רומזים לשלשת השבועות של ימי בין המצרים. רבי נחמן מצטט גם את הגמרא (בכורות ח א) תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז, שזו הסיבה שאוכלים ביצה בסעודה המפסקת בערב תשעה באב.

רבי נחמן לומד מכל זה שהדרך לבית המקדש היא באמצעות ה'לוז', והמשמעות היא שעצם הלוז שיש בעורף האדם, עצם שאין בה כליון לעולם, ויש בה כח התחדשות לחדש את כל הקלקולים והרקבון של עצמינו. זו הדרך לבנין בית המקדש, כלומר, זו נקודת הנחמה שיש בחורבן.

כאשר האדם רואה שכל מה שסביבו חרב, הכל מסביב מת, הוא צריך לזכור שבכל אדם ואדם יש נקודת נחמה, שהיא נקודת עצם, הכוונה שהיא עצמותו של האדם, וגם אם האדם נחרב ונשרף אלפי פעמים, אי אפשר לכלות את אותה נקודת עצם הלוז, שהיא נקודת נחמה שיש בה כח לחדש את כל הגוף הנרקב של האדם, כלומר, יש כח אדיר לנקודת הנחמה הזו שהיא מחיה ומחדשת כל סוג של חורבן, וכמו שאנו רואים על הפסוק המופיע באיכה (ג כה) טוב ה' לקוויו, ש'טוב י-ה-ו-ה' בגימטריא 'לוז', ללמד שעצם הלוז זה חסד מאת ה' שתמיד יש תקווה לקווים ומייחלים לחסדו, כי לא ידח ממנו נדח, ומכל חורבן יש תקומה באמצעות עצם הלוז שהיא נקודת הנחמה.

זה העניין שדוקא בעיר לוז צובעים את התכלת של הציצית כמובא בגמרא שציטטנו לעיל, כי 'תכלת' הוא ה'תכלית' (ליקו"מ ח"א יח) וכמו שהגמרא אומרת (סוטה יז א) 'מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד'. המשמעות היא שלוז שהיא נקודת הנחמה, היא זו שמכוונת אותנו לתכלית, היא זו שמקימה אותנו מתוך עיי החורבות, ומרוממת אותנו ולוקחת אותנו אל עבר היעד, שזה הגאולה, כמו שכתוב (איכה א טו) קרא עלי מועד.

עיקר הגלות זו הגלות שלנו בתוך עצמינו.

ועיקר ההתבוננות הפנימית, היא אל תוך הגלות הפרטית שלנו, אנחנו בגלות נוראה בתוך עצמינו, ועיקר הגלות היא שאנחנו לא מעריכים את עצמינו, אנחנו לא יודעים מי אנחנו. אין שום חטא בעולם שיכול להפחית מהערך הגבוה שלנו. איבדנו את הגאווה עצמית, שכחנו עד כמה בורא עולם מתפאר עם כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו עם כל החטאים שלנו גבוהים יותר מהמלאכים, כמו שכותב ר' צדוק (מחשבות חרוץ יא):

וכל מעלת ישראל על המלאכים הוא רק מצד שיש להם יצר הרע ומלאי עוון ועם כל זה גם בתוך החושך ה' אור להם ומטפסים ועולים בחושך זהו רבותא ומה שה' יתברך מתאוה להם, מה שאין כן המלאכים שהם במקום האורה מה רבותא שרואים ושמאיר להם.

הגיע הזמן שנרים את הראש למעלה, מתוך הבנת הקונספט של משחקי הטוב והרע. הרצון להשתייך אך ורק לבורא עולם, הרצון בחיפוש קרבת אלוקים, זה מה שקובע את עתידנו, וזו הנחמה שניתן למצוא בכל סוג של חורבן, שבורא עולם נמצא גם בחורבן עצמו. והנסיון הקשה ביותר שלנו, זה לחפש אותו מתוך גישוש באפלה ולמצוא אותו דווקא במקומות הנמוכים הללו, ואין בעיה למצוא אותו שם, כי בכל מקום שרק לא נהיה, הוא הרי שם. אמנם לא בגילוי אלא בהסתר. אבל גם בתוך ה'לא רואים' ו'לא מרגישים' הוא שם, ואם הוא שם, צריך להיות טיפש גדול לא לרצות אותו שם, כי הרצון לרצות אותו במקום שאין הגיון למצוא אותו, ממשיך גילוי אלוקות למקום ה'לא הגיוני' שלו. ואין התפארות יותר גדולה לבורא עולם מהגילוי הזה במקום ההסתרה הכי גדולה. כאן מתחילה סדרת התפארויות שבורא עולם מתפאר בכל נקודת גילוי של אלוקות בתוך החושך הנורא הזה.

ועל זה כבר הבטיח הנביא (ישעיהו סא ג) 'לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר'. כידוע 'אפר' מסמל משהו שפעם היה. 'אפר' מסמל 'עבר'. הגמרא אומרת (שבת יח א וברש"י שם) אפר לאו בר גיבול הוא. אפר אינו ראוי לשום שימוש, לכן אפר כל כולו עבר. והנביא מבטיח לראות ב'עבר' הזה 'פאר' כלומר, ניתן עדיין להתפאר בו. כלומר גם אם החורבן שלנו נראה כל כולו עבר ללא תקומה, הנביא מבטיח שבכל חורבן ניתן לראות התפארות, כי בכל חורבן יש נקודת נחמה, יש את עצם הלוז, שהופך כל עבר לעתיד. כי אם מצליחים לגלות אלוקות גם ב'אפר' גם במקום ה'לא הגיוני' הזה, הגילוי הזה הוא גילוי הנחמה שהופך כל חורבן שהיה לבנין שיהיה.

מובא בשם הבעל שם טוב על הפסוק (תהילים סט) 'קרבה אל נפשי גאלה', שדבר ראשון אדם צריך לגאול את עצמו מהגלות הפרטית שלו, ועל ידי הגאולה הפרטית הוא יוכל לפעול את הגאולה הכללית. אם אכן נתבונן בתוך עצמינו, נבכה את החורבן של עצמינו, ונמצא את הנחמה בתוך החורבן של עצמינו, נוכל להתחיל כבר מעכשיו בתוך הגלות לחיות חיים של גאולה.

רבש"ע!

בפעם המי יודע כמה אנחנו מבכים את החורבן הפרטי שלנו, טושטשנו מרוב כאב, עמעמנו מרוב בלבול. רבש"ע איך תנחם אותנו אם אין את מי לנחם? עד מתי נצעק 'עד מתי', ולא תקשיב? מה נשאר בנו שעוד תוכל לבנות מאיתנו משהו? כוחות הרע מרשים לעצמם יותר ממה שאפשרת להם. מכל העולם נשארנו מעט, שעדיין מדברים אליך, מתפללים אליך, וזועקים אליך. האם גם את המעט הזה אתה רוצה לאבד?

רבש"ע!

למען האמת, אין לנו כבר כח לשמוע על חורבן בית המקדש, בזמן שהמקדש הפרטי שלנו חולל, זרים באו לנחלתך, עולם זר מתגורר בתוכנו, ולא מאפשר לנו להיות אנחנו. הביטה אל חרפתנו, זה אנחנו בניך היקרים. אם אנחנו בטיפשותנו עשינו שטויות, הבושות הם שלך, כי אנו בניך ואתה אבינו, ובין כך ובין כך קראת לנו בנים, ככל שפשענו נגדך, מעולם לא רצינו להיות נגדך. נסחפנו, טעינו, אבל הרצון היה ונשאר תמיד שלך.

רבש"ע!

איכה? איך? איך נתת לזה לקרות? שהפכנו מבנים אהובים תמימים, לשבויים בדמיונות שוא. איך? איך לא שמרת עלינו שומר ישראל? כשהתחננו לפניך שמור על השארית של השארית, כדי שלא נתכחד לגמרי, איך? איך ייתכן שהגענו לאן שהגענו? איך? אם לא למעננו עשה למענך? אם אתה לא מרחם עלינו, לפחות תרחם על עצמך. איפה זכותם של כל הצדיקים? האם החטאים שלנו גדולים יותר מצדקתם של כל הצדיקים שנהרגו ונשחטו ומסרו את נפשם על קדושת שמך? הרי לימדת אותנו ללמוד ממידותיך הקדושים: מה אני חנון אף אתה היה חנון, מה אני רחום אף אתה היה רחום, ואם לא למדנו ממך רחמים, ואם התאכזרנו על עצמינו ופשענו נגדך, האם כביכול כלו רחמיך? אם אנחנו לא ראויים לרחמיך, אז בשביל מי כן אתה אמור לרחם? הרי לחטאינו יש קץ ולרחמיך אין קץ, יגברו נא רחמיך האין סופיים על עלובי נפש כמונו. אוי!!! רבש"ע תסלח לנו על הדיבורים הקשים שאנחנו כביכול מטיחים בפניך, ואל תתפוס אותנו בצרותינו, אבל כשל כח הסבל, ואם לא עכשיו אז אימתי?

רבש"ע!

אתה טוען שובו אלי ואשובה אליכם, אנחנו טוענים השיבנו ה' אליך ונשובה. עד מתי יימשך הוויכוח הזה?? האם בשביל ויכוח שלא נגמר אתה מעכב את הגאולה שלנו? הושע נא כרם מתולעת. בכל יום התולעת מכרסמת והורסת עוד ועוד את הכרם הקדוש שלך, מתי תיזכר לעזור לנו, כשלא יישאר זכר מהכרם חלילה? רבש"ע בלוח השנה שלנו 'תשעה באב' רשום עוד הרבה שנים קדימה כיום חורבן, והרי אתה הבטחת: אני ה' בעתה אחישנה, אם נזכה אחישנה, ואם לא נזכה בעתה. רבש"ע! גם אם אנחנו לא ראויים שתחיש את גאולתנו, ותקיים את ה'אחישנה', אבל למען כבוד שמך, ורחמיך הרבים, מן הראוי שתחיש לגאלינו מצד הרחמים גם אם איננו ראויים ל'אחישנה', ולא תמתין ל'בעתה', שהרי כתבת רחמיך רבים ה'. רבש"ע! אם הדמעות שלנו לא מזוככות מספיק כדי שתרחם עלינו, אבל הדמעות שלך כביכול מי יוכל להם? מי יכול לקטרג על הבכי שלך? מי יכול להעיז בשעה שאתה מקונן עלינו? למה שלא תרחם עלינו בזכותך ולמענך?

רבש"ע!

אם בדורות עברו, אנשים כאבו וחיו את החורבן וחישבו את הקץ שבסוף לא הגיע, הרי בדור שלנו מי באמת מבקש את הקץ? הרי מי שמדבר בדור הזה על ענייני משיח, נחשב לא שפוי. לדאבונינו האמונה בביאת המשיח בדור שלנו, רחוקה מאיתנו. ואתה אמרת שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת, ואמרת שמשיח יבוא בפתע פתאום, רבש"ע!!!!!!! האם יש היסח הדעת יותר גדול מהמצב שאנחנו נמצאים? אין לנו כבר כח לסימני משיח, אדרבה בוא תפתיע אותנו… ייתכן וניבהל מאד ולא נבין מה הולך פה, אבל סוף סוף יקוץ הקץ על העולם המטורף, על המבול שמאיים לשטוף אותנו לגמרי, עד שתקיים את הבטחת הנביא: ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. כל הגלויות מכל הדורות וכל הסבל והייסורים מכל הדורות מקופלים באותו רגע קטן. קשה לנו לתאר מה כבר הולך להיות כאשר תקיים לנו את ה'ברחמים גדולים אקבצך' רבש"ע! סבלנו מספיק וגם אתה סבלת לא פחות, הסבל שלך גדול משלנו, כי אנחנו לא יודעים להעריך את החורבן של עצמינו, אבל אתה כן יודע כמה אתה סובל, אולי הגיע הזמן שתרחם כבר על כולנו, גם עליך.

תגובות

No comments found.
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ד' טבת ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.