איך יוצאים מזה? מכל מה שאנחנו כל כך רוצים לצאת, איך???

איך יוצאים מזה? מכל מה שאנחנו כל כך רוצים לצאת, איך??? • אנחנו חיים בעולם ש'קללה' ניתן להסביר כ'ברכה', ו'ברכה' ניתן להסביר כ'קללה' הכל תלוי מה משרת לנו את האינטרסים האישיים.

ציור האתון

איך יוצאים מזה? מכל מה שאנחנו כל כך רוצים לצאת, איך???

אנחנו חיים בעולם ש'קללה' ניתן להסביר כ'ברכה', ו'ברכה' ניתן להסביר כ'קללה' הכל תלוי מה משרת לנו את האינטרסים האישיים.

יש בנו שני שלבים בהתפתחות האישית, ושתי הסתכלויות על החיים. יש את השלב של התום והטוהר, הנקיות וחדוות החיים מתוך אמונה פשוטה. ויש את השלב של הנאורות, הפתיחות, קריאת ספרים או רכישת ידע מתחום הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, ספרות ואומנות. רצון להתערות קלה בחיי החברה. אנחנו מחפשים העצמה אישית, מתוך רצון להצליח. לפעמים מתגנבים להם מעט מתחושת הנחיתות מול אנשים מצליחים בעולם הגדול. אנחנו עוברים השתלמויות וקורסים לרכישת כלים וידע, על מנת להפוך למצליחנים יותר לשווים יותר.

לפעמים אנחנו מתחילים להרגיש במצב כזה רגשי נחיתות מול אנשים מצליחנים מהעולם הגדול, הם הופכים להיות מודל לחיקוי.

כל זה מביא אותנו להרגיש במעמד שלנו, סוג של התנשאות ותחושת בוז מול אנשים פשוטים יותר ותמימים יותר, גם אם הם גדושים בתורה וחכמה, כביכול מה הם מבינים בענייני העולם הגדול?

האם חשבנו פעם מה הביא אותנו לכל זה? מה מאתגר אותנו להיהפך לאנשים משכילים ומביני דבר? מה דוחף אותנו? מה מרגיש לנו לא בסדר אם לא נהיה כאלה?

הרי בסופו של דבר למודי הניסיון יעידו עד כמה כל הפתיחות הזו גובה מאתנו מחיר יקר. כמה שנתפתח ונפתח יותר את העיניים, תמיד ילוו אותנו בדרך, אכזבות ללא סוף, כעסים עצב ודכדוך, ריקנות וייאוש.

אם נשים לב, הנאורות והדחף להתפתחות האישית, באה תמיד לאחר תקופה של התמודדות קשה ומייגעת עם חטאי הפיתוי, חטא עץ הדעת, המביא אותנו מיד ל'ותפקחנה עיני שניהם' (בראשית ג ז). הרצון לדעת הכל, להבין הכל, להרגיש הכל, להתענג מהכל ולהכיל הכל. ברגע שאיבדנו את התמימות, איבדנו את הרצון לשלימות. חטא עץ הדעת טוב ורע, יש בו מהכל. יש בו טוב ויש בו רע, ויש בו בעיקר חוסר יכולת להפריד בין הטוב לרע. והוא דוחף אותנו להתפשר על החיים. לא חייבים להיות הטובים ביותר וגם לא הרעים ביותר. טלטלות החיים הללו מנטרלות את האושר הפנימי, ומדכאות את הנקודה הפנימית ששם תמיד הכל נשאר שלם תמים וטהור.

נאורות ופתיחות מובילים לחיי פשרה.

מרגע זה ואילך, מרגע של ה'נעשה לו כהיתר' הראשון, האדם מאבד את הקשר היחיד והברור עם מקור החיים, הבחירה נעשית מורכבת יותר, בעצם נוצרו לו מספר רב של אפשרויות 'עונג' מלבד ה'להתענג על ה'. ההחלטות הן קשות, ההתמודדות מורכבת, החיים נכנסים לסחרור של תשוקות מעורבות, ערבוב של חומר וצורה, האדם הופך להיות חסר מקום בעולם, הוא לא יכול לנוח לרגע, כי בכל מקום שהוא מנסה לטעום את האושר, הוא טועם שזה לא זה.

הנאורות והפתיחות כביכול מאפשרים לחיות את חיי הפשרה, הם מעניקים הבנה לצורת חיים רודפת תשוקות, ומנסה לשוות לחיי ה'חומר', 'צורה' שקרית. הנאורות רואה במתירנות, פתיחות כשיטה, וכשיטה נושא זה נמצא בראש סדר העדיפויות של נהנתנות החומר.

הנאורות מכשירה כל סוג של שפלות מעצם הגדרת הנאורות כפורצת גבולות, הנאורות באמצעות האומנות יודעת להפוך, כל סוג של נמיכות ותחתית, הישר אל 'קדמת הבמה', היא יודעת להגדיר מחדש את המושג 'כבוד' בהתאם לצרכים ולאינטרסים האישיים.

תחושת העליונות מאפשרת להעביר ביקורת לזולת, מתוך הרגשה של 'אני ואפסי עוד'. תמיד ה'אני' מבין טוב יותר מכל אחד אחר. אם נביט בעצמנו בהסתכלות אמתית, נמצא שהנאורות קיימת בכל אחד מאתנו, כל אחד במינונים שונים.

לאן? לאן כל זה הולך? לאן החיים שלנו מכוונים?

בשלב מסוים, לאחר שהעיניים נפקחו, גם אנחנו מבינים עד כמה נקלענו למבוי סתום שאינו מאפשר לנו להיחלץ ממנו. אבל הייאוש וההשלמה עם המציאות, מבקשים לקבע את עצמם אל תוך מציאות החיים שלנו, בלא שנוכל לשאול את עצמינו שאלה אחת פשוטה: לאן? לאן כל זה הולך? לאן החיים שלנו מכוונים? נכון אנו נאורים פקחים וחכמים, ויש לנו הישגים מעמד ושליטה. נו… לאן כל זה לוקח אותנו? הרי לא ייתכן שנתייגע כל כך בחיים, ללא שהכיוון לוקח אותנו קדימה אל עבר היעד הנכון, ואם אנחנו כבר כן מתבוננים על החיים שלנו, ומתברר לנו שאנחנו חיים בדמיונות, ודורכים על אותו מקום שנים על גבי שנים, ויש בנו רצון לשינוי. אנחנו מקבלים רגליים קרות, והופכים להיות סקפטיים וחסרי אמונה בעצמינו: האם בכלל אפשר לצאת מזה?

פרשת בלק שתחילתה ב'רצה לקלל ויצא מברך' מסתיימת באקורד צורם של 'עצת בלעם לבלק', (סנהדרין קו א) אלוקיהם של אלו שונא זימה, תביא את בני ישראל למצב של הפקרות ומתירנות, תכשיל אותם בחטאים, ותביא עליהם 'כליה'.

ננסה להבין לעומק את משמעות הקללות והברכות. איזה 'רגע' בלעם חיפש על מנת לקלל את ישראל? מה עניינה של השנאה ב'שונא זימה'? מדוע התפתו בני ישראל לאחר שהיו גדורים בעריות עד אז?

כל הברכות הפכו בחזרה לקללות, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

מבוא בגמרא (סנהדרין דף קה ב)
אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר, שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות,[בסוף אמר] מה טובו אהליך יעקב. [ביקש לומר] לא תשרה שכינה עליהם, [בסוף אמר] ומשכנותיך ישראל.

אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר: ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך. קללה ולא קללות.

ההבנה בדברי הגמרא, שבעצם לבלעם היה כח כזה גדול שכל הרוע והקללות שרצה לקלל הצליח לו, רק הקב"ה הפך את הקללות לברכות, וזה מה שיצא מפיו, כמו שבלעם אמר (במדבר כב לח) 'אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר', אבל בליבו היה משהו אחר לגמרי.

ובסופו של דבר, לאחר שנכשלו בשטים כפי עצת בלעם, אומרת הגמרא, 'כולם חזרו לקללה', כל הברכות חזרו להיות קללות, חוץ מקללה אחת שהפכה להיות ברכה: 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שזה יהיה קיים לעד.

מה המשמעות של הקללות והברכות? באיזה אופן זה משפיע עלינו? ומדוע דווקא קללה אחת חזרה להיות ברכה?

'קללה' זה חוסר סיפוק מהרגע הנוכחי.

מובא בגמרא (סוטה מט א)
'אמר רבא, בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר'.

הגמרא מגדירה את המושג 'קללה' כמצב של 'חוסר מנוחה', כאדם שאין לו מקום בעולם, ומיטלטל כל הזמן, בין בוקר לערב, ערב ובוקר וחוזר חלילה, אור וחושך, רע וטוב. קללה זה מצב מנותק, חוסר חיבור למקור החיים. חוסר סיפוק מהרגע הנוכחי, ודחף נוראי לרגע הבא. נרדף ואין רודף. הקללה יש בה את תחושת החסר, תחושת הֶעְדֵר, תחושת ה'אין' (מהר"ל חדושי אגדות ח"ג טו בבא קמא).

חטא אדם הראשון הביא קללה לעולם, כל קיומו של האדם השתנה מאותו רגע. טרחת ויגיעת הקיום שלנו המלווה באכזבות רבות ועגמת נפש, היא חלק מאותה קללה שקולל האדם לאחר החטא, 'בזיעת אפך תאכל לחם' (בראשית ג יט). זה כולל את כל מה שלא הולך לנו כמו שאנחנו רוצים.

'ברכה' זה תמיד עניין של 'ריבוי', תוספת מעבר למה שהיה לי.

על הברכה מובא בחז"ל (תנא דבי אליהו לא)
לכך התורה נאמרת תחלה בב' שהוא לשון 'ברכה' ולא נאמרה באל"ף בתחילה שהוא לשון קללה של ארור.
עוד מובא בחז"ל (מדרש אותיות דר"ע בתי מדרשות ח"ב)
אחר כך נכנס בי"ת לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו רבונו של עולם רצונך שתברא בי את עולמך, שבי משבחין לפניך באי עולם בכל יום שנאמר (תהלים פט נג) ברוך ה' לעולם אמן ואמן וגו' ברכו ה' מלאכיו וגו' וכו'. מיד קבל הקדוש ברוך הוא ממנו ואמר לו ברוך הבא בשם ה' וברא בו את עולמו בבי"ת שנאמר (בראשית א א) בראשית ברא אלוקים.

המהר"ל מבאר (דרשות מהר"ל על התורה) את ענין האות בי"ת, מדוע הברכה היא דווקא באות בי"ת? מאחר והאות בי"ת מספרה שניים, ורוב מיעוט זה שניים, הרי שהיא התחלת הריבוי שהיא הברכה. ומוסיף המהר"ל ראיה ניצחת לדבריו. שורש המילה 'ברכה' זה בר"ך, האות בי"ת היא תחילת הריבוי באחדים, האות רי"ש היא תחילת הריבוי במאות, והאות כי"ף היא תחילת הריבוי בעשרות.

עוד דבר עמוק מוסיף המהר"ל (גבורות השם טו) הברכה היא מצב חוצה גבולות, מצב שהוא מעבר לקיים.  מהות הברכה היא בלתי גבולית, כמו שכתוב (בראשית כח יד) 'ופרצת ימה וקדמה', אין ברכה אלא בדבר הפרוץ ואין לו גדר וגבול.

בלעם ידע לכוון את אותו רגע שבורא עולם כועס בכל יום.

על כח הקללה של בלעם אומרת הגמרא (ברכות דף ז א) ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה [אחד חלקי 58,888 משעה]  וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע. דכתיב ביה: 'ויודע דעת עליון'. שואלת הגמרא, אם את דעת בהמתו לא ידע, איך הוא ידע דעת עליון? אלא מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

אמר רבי אלעזר אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. זה מה שבלעם אמר לבלק (במדבר כג ח) מה אקב לא קבה א-ל, שבאותן הימים לא זעם ה', ונאמר (תהילים ז יב)  א-ל זועם בכל יום וכמה זעמו? רגע. שנאמר כי רגע באפו חיים ברצונו. וכמה רגע? אומרת הגמרא, רגע כמימריה. [הזמן שלוקח לומר את המלה 'רגע'] ומנין לנו שהוא זועם רק רגע? שנאמר (תהילים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו.

מהו שורש הרגע הזה? מדוע הקב"ה חייב לזעום בכל יום? ומדוע זה רק רגע אחד? ומדוע רק בלעם ידע לכוון את הרגע הזה? אם הקב"ה זועם בכל יום רגע, הרי זה חלק מהנהגת העולם, אם כן איך ייתכן שבאותם ימים שבלעם חיפש את ההזדמנות לכוון את אותו רגע, הקב"ה לא כעס?

בלעם חיפש את אותו רגע נזעם שקיים בכל יום עם התחדשות הבריאה.

על הפסוק בראשית ברא אלוקים, אומר רש"י (בראשית א א ומובא במדרש ב"ר יב, טו)
ברא אלוקים – ולא אמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין.

הכוונה בדברי חז"ל, בורא עולם רצה לברוא עולם, שמי שזוכה בדין, לגמרי זוכה,  ומי שלא זוכה, מידת הדין  מוציאה אותו מהמציאות, מעצם הקיום. ראה בורא עולם שבמצב כזה אין קיום לאדם בשר ודם שיש בו התכנות לחטאים, ומדת הדין לא תאפשר לו קיום, הלך ושיתף את מידת הרחמים.

אך מכיוון שהיה בדעתו ית' לברוא את העולם בדין, אז המחשבה הזאת קיימת בכל יום כאשר הקב"ה מחדש בכל יום את הבריאה. מדת הדין אינה יכולה להצטרף להמשך הקיום, אבל בכל יום שהוא מציאות בפני  עצמו, ובריאה בפני עצמה, חייב להיות 'רגע אחד של זעם' שבו המחשבה לברוא את העולם במדת הדין מתגלה.

הגילוי הזה של 'מדת הדין' בהתחדשות הבריאה בכל יום, אינה יכולה להחזיק מעמד מעבר ל'רגע', כי מדת הדין אינה מאפשרת קיום, בעולם שיש בו התכנות של חטאים.

זהו אותו רגע נזעם שבלעם חיפש באמצעותו לקלל, אותו רגע של התחדשות הבריאה היומית, שהיא מתחדשת במדת הדין ולאחר 'רגע' שמידת הדין אינה יכולה לאפשר קיום, הקב"ה משתף את מידת הרחמים והיא מאפשרת קיום בעולם של בחירה.

בלעם ברשעותו ידע לכוון את אותו רגע בו שולטת מדת הדין, שאינה מאפשרת 'קיום', ולהמשיך משם 'אי קיום' לעם ישראל, כלומר, להגביר את מידת הדין על מידת הרחמים, למצב שאינו מאפשר קיום לעם ישראל, מצב כזה נקרא קללה.

המילה רחמים בתרגום ארמי בתורה הוא בלשון 'רחמנא'. גם התורה בעצמה מופיעה בתלמוד אלפי פעמים במילה: 'רחמנא'.  כמו שהגמרא אומרת (ראש השנה טז א) למה תוקעין בראש השנה? כי 'רחמנא' אמר תקעו, התורה אמרה תקעו. הכוונה היא 'רחמנא', על בורא עולם נותן התורה, שהוא נקרא 'רחמנא'. כלומר דברי התורה מגלים את 'מידת הרחמים'. דברי תורה הם ה'רחמנא' של העולם.

הזכרנו בתחילת המאמר את הגמרא שבעצם כל הקללות היו בליבו של בלעם, והקב"ה הפך אותם לברכות, כלומר הקב"ה הפך את הקללות שזו מידת הדין, לברכות שזו מידת הרחמים, ומידת הרחמים היא התורה שנקראת 'רחמנא', בעצם הקב"ה הפך את הקללות לתורה. שעל אותם קללות אומרת התורה (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלוקיך לשמע אל בלעם, ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך. ברגע שהקללות הפכו לתורה הם הפכו להיות ברכות, ומתוך ההיפוך אנחנו יודעים מה היה בליבו.

ישנה אהבה קדומה שהייתה הסיבה ל'עלה ברצונו' לברוא את העולם.

רבי נחמן (ליקו"מ ח"א לג) מבאר שאהבתו של בורא עולם אלינו מחולקת לשניים. חלק מאותה אהבה נקראת 'אהבה שבמידות' זו אהבה מושגת, אהבה שבעל גבול יכול להשיג את אותה אהבה, שמתלבשת כאן בעולם הזה בדברים גבוליים, בצורה שאדם גבולי יכול לתפוס בשכלו, כמו אהבת אב לבנו. זו אהבה שנתפסת בשכל.

אך יש אהבה שהיא למעלה מן הגבולות, שנקראת 'אהבה שבדעת' זו אהבה שבורא עולם אהב אותנו בטרם היינו, זו אהבה שאינה יכולה להיות מושגת כאן בעולם הזה הגבולי, זו אהבה שתתגלה רק לעתיד. שהרי ישראל עלו במחשבה לפני בריאת העולם (מדרש רבה בראשית א ד) והם עלו במחשבה מכח אותה 'אהבה שבדעת' שאין לנו השגה במושג הזה, וכמו שאנחנו אומרים בתפילה 'אהבת אותנו ורצית בנו', זו אותה אהבה שהייתה הסיבה ל'רצון', אותה אהבה שהיתה הסיבה ל'עלה ברצונו ובמחשבתו' לברוא את העולם.

ורצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, מאחר והוא אוהב משפט. ראה שאין קיום לעולם שיתף את מידת הרחמים מאחר והוא גם 'אוהב ישראל' וישראל עלו במחשבה. רבי נחמן אומר (ליקו"מ ח"א קטו) שאותה אהבה של ישראל גדולה יותר וגוברת על אותה אהבה של המשפט.

רצה לפגוע בשורש ומצאן קשים.

ההבנה בעומק הדברים, שבלעם ניסה לגעת בשורש של עם ישראל כמובא במדרש (במדבר רבה כ יט)

כתיב כי מראש צורים אראנו להודיע שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו. למה הדבר דומה לאדם שבא לקוץ את אילן מי שאינו בקי קוצץ את הגופים כל ענף וענף ומתייגע והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט הריני הולך לשרשן בא ליגע מצאן קשים לכן אמר כי מראש צורים אראנו

בלעם השיג את השורש של עם ישראל עד נקודת מידת הדין שבה בורא עולם רצה לברוא את העולם, ובלעם השיג שברצון הזה יש גם את ה'ישראל עלו המחשבה', לכן הוא רצה לגעת בשורשם.  ומה שלא השיג זו אותה 'אהבה שבדעת' אותה אהבה קדומה בלתי מושגת שגם נביא כבלעם לא השיג. וברגע שנגע בשורש, כלומר הוא כיוון את עצמו לאותו רגע שהקב"ה זועם בכל יום, שהוא רגע ההתגלות של 'מידת הדין', ברגע שהוא ניסה לגעת שם התגלתה אותה אהבה שקדמה לכל, שגברה על אותו רגע אחד של דין, שמתגלה בכל יום. שהרי ה'אוהב ישראל' חזק יותר מה'אוהב משפט', וברגע שבלעם ניסה לפגוע בעם ישראל באמצעות ה'אוהב משפט' מיד גבר ה'אוהב ישראל' ולא אִפְשֵׁר את הגילוי היומי של 'רגע הזעם', אותו רגע של גילוי מידת הדין, ולכן ביקש הקב"ה מאתנו שנזכור את אותם ימים שהוא לא כעס, שנזכור שבאותם ימים ה'אוהב ישראל' גבר על ה'אוהב משפט'. זו כוונת המדרש שברגע שנגע בשורש מצאן קשים, הוא גילה שהחיבור קשה וחזק, ולא תהיה לו אפשרות להביא קללה על השורש.

לא הביט אוון ביעקב, שאינו מסתכל על העוונות אלא על אותה נקודה פנימית.

בלעם גילה שהשורש נקי וטהור, שבשורש קיימת אהבה גדולה שהוא לא הצליח לגעת בה, ולכן אמר בלעם (במדבר כג כא) לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, וכמובא במדרש (במדבר רבה כ כ): לא הביט און ביעקב אמר בלעם אינו מסתכל בעבירות שבידם ואינו מסתכל אלא בגאות שלהם. הכוונה בדברי המדרש, בורא עולם אינו מסתכל על העוונות שלנו אלא עד כמה אנחנו מרגישים שיש לנו במה להתגאות גם אחר החטא, כי בשורש שלנו הכל נקי זך וטהור, ומתוך עומק הנקודה הזו של גילוי האהבה הגדולה גם לאחר החטא, אנחנו שבים אליו.

וכך מבאר ר' צדוק (רסיסי לילה מ) את הפסוק לא הביט אוון ביעקב:
ועל דבר זה נתקנא בלעם הרשע שבכל נביאותיו גילה דבר זה של הדביקות והיחוד הגמור דלכן ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע לפי שנאמר בה (במדבר כד, ט) כרע שכב כארי וגו' (ברכות יב ע"ב) דגם בשעת שכיבה ושינה הוא כארי כטעם אני ישנה ולבי ער שעל זה אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ה, ב) דהקב"ה לבן של ישראל וה' יראה ללבב אין מסתכל אלא לנקודה זו שבלב. ועל זה אמר (במדבר כג, כא) לא הביט און וגו' שאין מסתכל על העמל והאון כלל רק אל אותה הנקודה שה' אלהיו עמו ותרועת מלך ורצונו הוא בו באותה נקודה שבזה הוא שלימות מדת המלכות. ואפשר לשון ותרועת לשון קול תרועה והוא קול שופר המעורר הוא בו שהקב"ה מעוררו גם בלא דעתו ורצונו והוא על ידי אותו נקודה שבלב שדבוקה בכל איש מישראל בהשם יתברך.

בלעם הבין שכל זמן שקיימת אהבה גדולה בין ישראל לאביהם שבשמים, הוא לא יצליח להביא פירוד ביניהם ולקללם. בלעם חיפש עצה, ויעץ לבלק, 'אהבה מבטלים עם שנאה' ומאחר שאלוקיהם של אלו שונא זימה, תחטיא את עם ישראל, ותביא לשנאה בין ישראל לאביהם שבשמים שתבטל את אותה אהבה גדולה. בלעם הבין ש'שונא זימה' הכוונה ל'עריות בפרהסיא', והגמרא כבר אומרת (סנהדרין סג ב) 'אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא'. על מנת להכשיר את ה'עריות' היה צריך להצמיד חטא נוסף שזה העבודה זרה, ולא סתם עבודה זרה, אלא את העבודה זרה השפלה ביותר, שהופכת כל דבר מאוס לדבר מכבד כמו שכתוב ויצמד ישראל לבעל פעור. האליליות של ה'פעור' יודעת להכשיר כל סוג של שפלות בעריות.

כאשר האדם מבקש להתיר לעצמו עריות בפרהסיא, הכוונה שהוא מבקש לראות בענייני עריות דבר שבהיתר, נמאס לו לראות בנושא הזה ענין שב'מסתרים', עם ייסורי מצפון בלתי פוסקים. הוא רוצה לראות בזה דבר מקובל בחברה. הנאורות ההשכלתית יודעת לתת גושפנקא לכל דבר מביש, ביזארי, ויוצא דופן.

ישראל עלו במחשבה יחד עם עוונותיהם.

ר' צדוק (מחשבות חרוץ טו)  מסביר שישראל עלו במחשבה יחד עם עוונותיהם:

כי ישראל עלו במחשבה, וגם עוונותיהם, סדורים ובאים מששת ימי בראשית כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ט ע"ב), היינו מראשית הבריאה האלקים חשבה לטובה, ואף על פי שהיה צפוי לפניו וראה הקלקולים לא מנע הבריאה, בשביל ישראל שהם עיקר הבריאה שהכל הוא מתהפך אצלם לטוב ואפילו עבירתם.

ברגע שאדם מנסה לקדש את עולם התשוקות, ולהפוך אותו לדבר שבפרהסיה, מכח הנאורות והבנה שכלית עצמאית, שיודעת לעוות את האמת, על מנת לשרת את הצרכים ואת האינטרסים האישיים. כאן מתגלה ה'אלוקיהם של אלו שונא שימה'. הקב"ה יודע לסלוח על כל סוג של חטא ועל כל סוג של נפילה, אבל הוא לא סולח למי שאינו רואה בנפילה ירידה או מי שרואה במצב כזה 'שיטה' ולא נפילה. אמנם כל ירידה היא לצורך עליה ובתנאי שהאדם מבין שהוא נפל וירד, ודווקא מתוך הירידה הוא מתעלה, הוא רואה בירידה צורך עליה. אבל מי שכופר בעצם ה'נפילה', ואינו רואה בזה בעיה, כי הוא אדם נאור שדוגל בפתיחות. אדם כזה יגלה ברבות הימים עד כמה הנאורות חסרת תוחלת ותקווה.

התורה היא תבלין גם לתבשילים המבחילים ביותר.

כתוצאה ממעשה ישראל בשיטים כל הקללות שהיו בליבו של בלעם והפכו לברכות, חזרו לקללה. חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר: ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך. כי בסופו של דבר כל אחד יכול תמיד לחזור, אם הוא רק יתחבר לנקודה הפנימית שלו, נקודת האמת, ששם שורש האהבה בינו לאבינו שבשמים, שם מתגלים הרחמים שמאפשרים לנו קיום בעולם הזה למרות הכל, שם מתגלה ה'רחמנא', התורה הקדושה שמעניקה לנו חיבור אין סופי לבורא עולם. בורא עולם אמר נתתי לכם את התורה תבלין גם לתבשילים המבחילים ביותר שהעולם המתירני משתדל להאכיל אותנו בכפית. כל אדם בכל מקום יכול להתחבר לאותיות התורה, גם אם הוא מרגיש מחיצה כבדה בינו לבין התורה. התורה היא העומק הפנימי של הבריאה. כל הבריאה כולה מורכבת מצירופי אותיות. כל מה שנותר לנו הוא להעמיק בכל מה שמסובב אותנו ולגלות את מציאות ה' מתוך כל סוג של הסתרה, גם זה תורה. רבי נחמן מגלה (ליקו"מ ח"א לג) שמי שמתעקש למצוא את בורא עולם גם בכרך גדול שברומי, שזה התחתית של ההסתרה, אם הוא רק מתעקש להתחבר גם משם לבורא עולם, הרי הוא חושף ומבליט את גוון האותיות, שהם צירופי האותיות שהעניקו קיום וחיים למקום הרע שהוא היה שם, וכעת הם מאירים כתוצאה מהתעקשותו למצוא מעט אור גם במקום שלו.

ר' צדוק (צדקת הצדיק קלא) במתק לשונו יודע להעניק חיים גם לפגרי מתים רוחניים ואומר:

שורש נפשות כל ישראל הוא ממקור החיים וכמו שאמרו (סנהדרין צ'.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו'. ודבר זה נתגלה לראשונה בביאור גמור על ידי בלעם שכל פרשתו הוא על ענין מעלה זו של ישראל שאפילו יגדילו חטאים זו על זו אין אהבת השם יתברך ניתקת מהם כמלא נימא. ואמרו ז"ל בזוהר (ח"ג ס"ג ע"ב) שביקש להכניס עין הרע. והיינו כי ידע שעל ידי המעשים יוכל להשתנות גם השורש והוא לא הודיעם זה רק החליק לשון כדי שיבטחו על ידי זה ויחטאו וישתנה השורש.

וזה שהיה בלבו שיהיו ממש להיפך [ כוונתו הייתה שעל ידי שיודיע לישראל בנבואתו את תוקף קדושתם, לא ייזהרו מלחטוא, וכך בערמומיותו יגרור אותם לחטוא ללא חשש]

והשם יתברך הפך [את כל רצון הרע של בלעם לפגוע בשורשם הטוב של ישראל] והיינו שיהיה באמת כן, שגם שיחטאו לא ישתנה השורש כלל ולכך נקבעו דבריו בדברי תורה שהוא באמת כן. ונמצא נהפכו דבריו לברכה מאחר שהכל באמת כן.

כל מה שדוחף אותנו לזרועות הנאורות והפתיחות זה חוסר היכול להתמודד עם עולם נוצץ מלא אנרגיות שמצליח לסחוף אותנו למעמקי הים, וברגע מסוים לאחר מספר ניסיונות בלימה, אנחנו מרימים ידיים. נסינו להתקרב והרגשנו כאילו שמרחיקים אותנו. הרגשנו דחויים ולא רצויים. שם בעולם הפתוח שם הכל פשרני, שם אפשר להסתדר כביכול עם הכל, עד לרגע מסויים שהכל מתנפץ לנו בפרצוף. אם לא נבין פעם אחת ולתמיד, שאין לנו מספיק שנים בשביל לבזבז אותם על סוף ידוע מראש.

כל הטיעונים הללו לא יעזרו לאף אחד אם לא ננסה לברוח אל כותלי בית המדרש, לנסות לערבב את התבלין ששמו תורה אל תוך עצמינו, אל תוך התבשיל שאנחנו מבשלים את עצמינו. פתאום נרגיש חיבור אל בורא עולם, פתאום נרגיש את החמימות של 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'.

אחת מן הברכות של בלעם (במדבר כג ט) 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. בלעם ידע עד כמה השיעבוד לחברה, מה יאמרו? ומה יגידו? ואיך יגיבו? השיעבוד הזה הוא מתכון בטוח שהאדם לא יוכל לצאת מכל מה שהוא רוצה לצאת, בגלל החברה שכביכול עוטפת אותו באהבה. הוא רצה לקלל ויצא מברך, הן עם לבדד ישכון, יש לנו את היכולת לשבת לבד עם עצמינו ולהתחבר לאמת הפנימית שלנו, ומשם לקבל כח להמשך הפסוק: ובגויים לא יתחשב, שנפסיק לעשות חשבון של 'מה יאמרו'? ו'מה יגידו', ברגע האמת שום דבר לא יעמוד לצידנו רק אותה אהבה גדולה ה'אהבה שבדעת'.

רבונו של עולם!

מתוך כל הקללות של בלעם, שהפכת לברכות, רק ברכה אחת נשארה, מה טובו אוהליך יעקב משכנותך ישראל, ברכת אותנו שתמיד נהיה קרובים לבתי מדרש ובתי כנסת, ששם השרית את שכינתך. מצד שני אנחנו מרגישים על בשרינו את הקללות. אין יום שאין קללתה מרבה מחברתה. אמרת אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, רק לך גלוי וידוע כמה לפעמים הרחוב נוצץ יותר מבית המדרש, כמה פעמים אנחנו כבר בבית המדרש ומרגישים כמו זרים באו אל היכלך.

רבונו של עולם!

גם היום מסתובב לו סוג של בלעם שמחפש עצות מתחת לאדמה איך לגרום לך לשנוא אותנו כביכול, הבלעם של היום לא פחות מסוכן מהבלעם של אז, בחלקלקות לשונו הוא מצליח לשעבד אותנו לכל כך הרבה שטויות, אנחנו מרגישים כלואים. לא טוב לנו שם. רבונו של עולם! לאן עוד אפשר להידרדר אם גירדנו כבר את התחתית. האם באמת אתה ממתין שכל הדור הזה יהיה כולו חייב למהדרין? רק אז תראה פתאום שאין לך עם מי ללכת לשולחן?

רבונו של עולם!

כל כך הרבה 'בלעמים' מחפשים לבלוע אותנו חיים. אף אחד מהם לא מתכוון לטובתנו. ה'בלעם' של היום עומד ומייעץ לעולם המתירני, איך להעצים את המתירנות, איך להעצים תחושות, איך להגדיל את מערכת הרצונות והתשוקות שלנו באופן כזה שכמה שנממש ככה נרצה עוד. את כל זה מנסה בלעם בן ימינו להנגיש ולהטעים אותנו עוד ועוד עד כי כבר כשל כח הסבל. איבדנו את הכח להתמודד, איבדנו את היכולת לסרב, שכחנו את הטעם הטוב של ה'להתענג על ה'.

רבונו של עולם!

רק אתה יודע כמה אתה אוהב אותנו, רק אתה גילית לנו שכאן בעולם גבולי לא נוכל להשיג את ה'אהבה הקדומה' שהיא סיבת כל הבריאה כולה, ומכיוון שאנחנו לא תמיד מרגישים את אהבתך הגדולה אלינו, גם אנחנו לא תמיד מחזירים לך אהבה. אבל אתה לעומתנו, שאהבתך אלינו היא בלתי גבולית, עד אנא פניך תסתיר, תשכח עניינו ולחצנו, זכור נא אהבתך הישנה, זכור נא כמה הנקודה הפנימית שלנו תמיד תישאר שלך, למרות כל מה שפעלנו נגד רצונך, הרי על כל פשעים תכסה אהבה, ואתה אמרת, אהבתי אתכם אמר ה'.

תגובות

No comments found.
הוספת מודעה בלוח מזל טוב
שם מלא של בעל האירוע
אירוע
עיר מגורים
ד' טבת ה'תשע"ט
מזל טוב
SUCCESS

הוספת מודעה בלוח פרסום

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת מודעה בלוח אבידות ומציאות

תוכן המודעה:

פרטי המפרסם:

הוספת עלון

פרטים לפרסום:

סמן את שפת העלון:

העלאת קובץ מהמחשב

הוספת מודעה

פרטים:

העלאת קובץ מהמחשב
ניתן להעלות קבצים בגודל מקסימום 500×800 פיקסלים

1.0 from the developers at SW Agency.