אם רק היינו יודעים כמה כח יש ל'לבד' שלנו! • מי מסוגל לחיות את הבדידות? כל מה שיש לנו כשאנחנו לבד, זו הבדידות. כאב הבדידות הוא כאב שלא ניתן לחלוק אותו עם אף אחד בעולם אלא עם עצמינו • מאמר

  צילום: יוסף חיים גולדשמידט
מאת: מערכת "אומן שלום" | פורסם: ט"ז כסלו תשע"ז שתף
גודל כתב:

אם רק היינו יודעים כמה כח יש ל'לבד' שלנו! - מאמר לפרשת וישלח

מי מסוגל לחיות את הבדידות?

כל מה שיש   לנו כשאנחנו לבד, זו הבדידות. כאב הבדידות הוא כאב שלא ניתן לחלוק אותו עם אף אחד בעולם אלא עם עצמינו. כאב הבדידות הופך למפלצת של בדידות, כששואלים אותנו, מה נשמע? ואנחנו עונים: ברוך ה' הכל טוב... איזה טוב? הצורך שלנו להסתיר את הבדידות מוסיף על כאב הבדידות. אנחנו לבד גם ליד הקרובים שלנו ביותר. ה'לבד' הזה מתעצם כשכל הסביבה שלנו חיה ותוססת, לכולם טוב ורק אני... כל כך בודד. גם כשאנחנו מחליטים לשתף איזה חבר קרוב בבדידות שלנו, אנחנו מייפים את המצב. קשה לנו לחשוף את סיבת הבדידות... חוסר אמונה בעצמינו. קשה לנו להאמין שיש מישהו בעולם שמסוגל להבין את המצב הנואש אליו הגענו. וכך עוברים להם ימים ותקופות, שאת הבדידות אנו חולקים רק עם ה'לבד' שלנו. אין לנו מסוגלות נפשית לשתף אף אחד בעולם בצדדים האפלים שלנו, בנמיכות החולשות שלנו. לאט... לאט... אנו משלימים עם עובדת היותנו חלשים. אנו אומרים לעצמינו. זה אנחנו אין מה לעשות. צריך להשלים עם הגורל. נגזר עלינו להיות כאלה.

כמה מאמצים אנו משקיעים לא להפגיש את 'עצמינו' עם ה'לבד' שלנו? נפגוש חברים או משפחה, נעסיק את עצמינו בכל דבר העיקר לא לתת ל'לבד' שלנו לפגוש אותנו ככה לבד. למה אנחנו מפחדים להיות לבד? ממה אנו בורחים? מה יש ב'לבד' שכל כך מפחיד אותנו? את מי אנו מפחדים לפגוש שם?

איך מגלים את הכח שיש ל'לבד' שלנו? איך לוקחים את הבדידות לאיחוד מחודש עם בורא עולם?

ויוותר יעקב לבדו... כל מה שקורה ב'לבדו'.

התורה מספרת לנו (בראשית פרק לב כג-ל) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:

פרשת היאבקותו של יעקב אבינו עם 'מלאכו של עשיו' עד עלות השחר מעוררת פליאה. מלחמה שהתחילה ב'יעקב' והסתיימה ב'ישראל'. מה הקשר בין ה'לבדו' של יעקב שהפכה להיות הסיבה להיאבקות? איזו הזדמנות ראה המלאך ב'לבדו' שהרשה לעצמו לנסות לנצח את יעקב?  ובכלל, מי כאן ניצח? אם יעקב ניצח, איך הצליח המלאך לתקוע לו את כף ירכו? ואם המלאך ניצח איך הוא הודה והכריז: 'כי שרית עם אלוקים ותוכל'?

רש"י מצטט בהמשך הפסוקים את הספרי (בהעלותך יא) רבי שמעון בן יוחאי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב. לכאורה יש כאן משהו לא מובן. מה הקשר בין השנאה התמידית של עשיו ליעקב, למושג 'הלכה'? ענה על כך הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד: אל תנסה לחפש טעם וסיבה לשנאתו של עשיו ליעקב. זו הלכה שכך נפסקה מבורא עולם שיעקב יחיה תמיד בצל שנאתו של עשיו. זה אומר שהמאבק הוא מחוייב המציאות, יום יום, עד הגאולה העתידה. וכמו שמביא ב'ילקוט ראובני' (פרשת וישלח) ויאבק איש עמו, ארז"ל שהוא שרו של עשו סמא"ל וענין האבקות היא השתדלות לנצחו.

במצבים החלשים שלנו הרע חושב שאנו שייכים אליו.

מרגע שנולדנו מלווה אותנו עשיו קטן שעומד ומתגרה בנו. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. המאבק מתחיל בגיל ההתבגרות, שם נאבקים להם שתי כוחות, הרע והטוב. לרע יש מטרה אחת. להוכיח לנו שהמאבק מיותר. זה לא ילך. הרע מחפש בנו את הרגעים שאנחנו 'לבד'. אלו רגעים של הסתרה, שם הוא משכנע אותנו שהמאבק מיותר, ושנשלים עם זה שאנחנו בעולם הזה לא מסוגלים להילחם.

גם לנו הרבה יותר קל להשלים עם המצב, להפסיק להילחם. להיכנע לכל גחמותיו של הרע, ולחיות את החיים איך שהם. המקום הזה נקרא 'ייאוש'. הייאוש הוא המקום היחיד שלא צריך להתחייב שם לכלום. ולא צריך לקחת אחריות על כלום. באיזה שהוא מקום זה הופך להיות בלתי נסבל. מצד אחד אין לנו כח ללחום, מצד שני חוסר הלחימה מביא עלינו התנוונות.

ננסה להבין למה אין לנו כח ללחום? אדם שיודע שבכל מאבק הוא מנצח, רואה בלחימה אתגר. אם אין לנו כח ללחום, זה לא אומר שאין לנו כח, זה אומר שהנצחון לא בטוח בכיס שלנו, ואין לנו כח להתאכזב בפעם האלף.

'פכים קטנים' אלו הנשמות שנפלו ונדחו.

אם נתבונן לעומק בהיאבקות של יעקב עם מלאכו של עשיו, נבין איזה ערך יש לעצם ההיאבקות. יעקב אבינו הגיע לרגע מסויים שהוא מצא את עצמו 'לבדו' כי אחרי שהעביר את כל אשר לו, הוא נזכר ששכח פכים קטנים (בראשית לב כה) והוסיף על הרא"ם (בראשית לב כד) שהכוונה לכלים שאינם חשובים לכלום.

מה הם ה'פכים קטנים' שאינם חשובים לכלום?

ר' צדוק בכמה מקומות מבאר (קומץ המנחה ב עט – ליקוטי אמרים דרשה לסיום הש"ס) ש'פכים קטנים', הכוונה לנפשות היותר גרועים מנשמות ישראל, שיעקב חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שאפילו הנשמות הרחוקות שנפלו לעומק הקליפות גם הם בכלל 'פכים קטנים' שיעקב חזר לקחת אותם.

רבי נתן  בליקוטי הלכות (או"ח ברכת הודאה ו) כותב שה'פכים קטנים' אלו ניצוצות קטנים שיעקב אבינו רצה להגביה ולברר גם אותם.

יעקב רצה גם את הפכים קטנים לצרף. המלאך אמר אלה שייכים אלי. כאן החל מאבק אדיר בין ה'יעקב' שזה הצד החלש שלנו, הצד של ה'עקב' ה'עקביים', המקום של התחתית. המאבק מקבל תאוצה כאשר ה'יעקב' נותר 'לבדו'. שרו של עשיו טוען שהמצבים החלשים שייכים אליו. שאם אחד נפל ונידח אין לו תקומה.

בורא עולם בחר ביעקב גם כשהוא נראה כמו עשיו, ודווקא שם הוא קיבל את הברכות, במצב ש'הקול קול יעקב', שהפנימיות שלו הוא יעקב, אבל המראה כולו עשיו, שם הוא קיבל את הברכות בענייני 'עולם הזה' דווקא,(כמו שכתוב: (בראשית פרק כז) ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ וגו'. שדווקא משם מענייני עולם הזה אפשר להגיע לעולם הבא.) ללמד שגם במצב שאנו נראים כמו עשיו גם אז יחולו הברכות מכח 'הקול קול יעקב' שלנו. הגמרא בקידושין (יח.) אומרת שעשיו ישראל מומר היה, וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד). את זה עשיו לא השיג. לכן עשיו רדף אחרי יעקב וטען, ישראל שחטא, שנהנה מהעולם הזה, הוא שייך אליי. עשיו לא השיג את ה'אף אל פי שחטא ישראל הוא', ויעקב הבין שגם במצב שהידיים ידי עשיו גם שם מתגלה הצד הפנימי של ה'יעקב' וחל עליו דין ישראל. (הגר"מ שפירא)

במאבק בין יעקב ומלאכו של עשיו, יעקב הצליח להראות שגם במצב החלש של ה'לבד' יש לכל יהודי כח להילחם אפילו עם מלאכים. שגם במצב של פכים קטנים, הנשמות הנידחות שהתייאשו מהחיים, גם להם יש כח להילחם עם מלאכו של עשיו.

יעקב נאבק עם מלאכו של עשיו עד עלות השחר. שורש המאבק היה האם יש התניה לברכות שיעקב קיבל מיצחק, שבמקרה שיהודי ימצא את עצמו לבד במצב חלש, אין לו תקומה חלילה. והיהודי הזה עובר לידיים של עשיו, מאחר והעולם הזה שייך לעשיו. או שהברכות חלות בכל מצב של יהודי, כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. ומכל המצבים של העולם הזה יכול הוא להתרומם ולייקר את שמו של בורא עולם, כי דווקא מהמקום הנמוך שלו הוא מגלה אלוקות בעולם.

כשהרע התאכזב, הרע החל לבכות.

רש"י (פרק לב כט) מביא כאן סיפור מעניין ותמוה מתוך הדיאלוג של המלאך ויעקב:

לא יעקב - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן. וזהו שכתוב (הושע יב) וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו (שהתחזק יעקב על המלאך ונצחו) בכה המלאך ויתחנן לו. ומה נתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו המתן לי עד שידבר עמנו שם ולא רצה יעקב ועל כרחו הודה לו עליהן וזהו ויברך אותו שם שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה.

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ולא מרפה ממנו, ואינו מסכים לשלח אותו ללא שהמלאך יודה לו שהברכות יש להם תוקף גם במצב של 'ויוותר יעקב לבדו'. המלאך מצידו אינו מוכן להודות ליעקב כאן, במקום של ה'לבדו'. המלאך מנסה לשכנע את יעקב: סופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל, ומחליף את שמך ומברכך, ושם גם אני המלאך אהיה שם ואודה לך עליהם. אבל אומר המלאך, אני לא מסכים להודות לך שגם במצבים החלשים של ה'לבדו' תחול הברכה, כאן במקום של ה'לבד', כאן כשאתה חלש לא אודה לך על הברכות. כאן אתה שלי. המלאך רואה שיעקב אינו מוכן לוותר וממשיך להיאבק בו. המלאך התחנן ובכה, אנא שלחני. אני מוכן להודות לך שאתה מבורך, אבל לא כאן. תמתין מעט עד שתגיע לבית אל ותהיה בעליונותך. יעקב ממשיך להתעקש והמלאך בוכה.

מלאך לא בוכה סתם. המלאך בכה כי הוא לא רצה ששם ישראל יהיה גם על יהודי במצב החלש שלו.  כאן הרגיש המלאך שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, שכל שליחותו בעולם הזה להחטיא את ה'יעקב', לתפוס את היהודי בחולשותיו ולייאש אותו לגמרי, היא להבל ולריק, כי יהודי יכול להתרומם ולהגביה את עצמו מכל מצב שפל ונמוך.

גם הרע יודע שבכל עומק של רע נמצא שם טוב חדש.

וירא המלאך כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, הוא ראה שיעקב חזק יותר ממנו, הוא הבין שמכל ההיאבקות הזו לא יוצא לו כלום. ותקע כף ירך יעקב, הוא ניסה לסדוק את שלימותו של יעקב, שהיתה מטתו שלמה. ויבוא יעקב שלם. שלם בגופו וכו'.

לכאורה אם המלאך ראה שהוא לא יכול לו, איך הוא יכל לתקוע לו את כף יריכו?

זה טבע של הקליפה, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והם לא מצליחים לכלות אותנו לגמרי, כי הקב"ה מצילינו מידם. ולכן הם מנסים לפחות להזיק לנו אם לא לכלות לגמרי. בכל פעם שאדם אוסף את השברים ונאבק כמו גיבור מהמקום החלש שלו, זו נקמה מתוקה בסט"א. גם אם בסוף הוא שוב נפל... ושוב נפל... ושוב התרסק. המאבק עצמו שווה המון. אפילו מאבק קטן שמראה חוסר רצון להתמסר לסט"א, גם זה חשוב מאד בעיני בורא עולם. אם היינו יודעים איזה אפקט יש בכל פעם שאנו מולידים את עצמנו מחדש, כאילו כלום לא היה.

 בכל פעם שאדם מתרומם משם הוא מגלה ש'כל כלי יוצר עלייך לא יצלח'. האדם הרחוק שמתקרב מגלה את בורא עולם בגילוי חדש שעוד לא היה לעולמים. כי כל אחד והחולשות שלו והנפילות שלו, אם הוא לא מעניק את עצמו לסט"א על מגש של כסף, אלא מראה סימני חיים גם במצב של פרפורי גסיסה רוחניים. הוא גורם לתיסכול ורצון של נקמה של הקליפה.

הדיאלוג המפעים בין יעקב למלאכו של עשיו.

יעקב אמר לו: עצם זה שיש לי את היכולת להיאבק איתך, זה כבר מראה שכל אחד גם במצב של 'יעקב' יש לו תמיד את הכח להילחם איתך, גם אם הפלת אותו לתחתית של התחתית. ליהודי יש כח תמיד להתרומם ולהיאבק איתך. יעקב מסביר למלאך: עצם זה שיש לי את היכולת להיאבק איתך ממקום כל כך נמוך, זה מוכיח שאני לא שייך לך גם אם נפלתי לעמקי העמקים, כי גם שם עדיין שם ישראל עלי. ולכן תודה לי כאן שהברכות הם שלי בכל מצב.

הוויכוח ביניהם היה, האם הברכות חלות רק על הצד החזק שלנו כשאנחנו בשיא מעלתנו, או גם על הצד החלש שלנו, גם כשאנחנו לבד? המלאך אמר שלחני. הבנתי שיש לך כח יותר ממני, תן לי ללכת. אומר לו יעקב אני רוצה שתודה לי שגם אם תצליח להחטיא את בניי, אין לך כלום מזה כי יש להם כח להתרומם ולהילחם אתך גם אם אתה מלאך. המלאך מחוסר ברירה הודה לו שלכל יהודי יש כח גם במצב של ה'לבד', להתמודד מול הרע. המלאך הודה לו בשתי דברים: א. כי שרית עם אלוקים, הצלחת להיאבק עם מלאך רע. ב. ותוכל... שיש לך כח להכריע את המלאך הרע. (הגר"מ שפירא)

מעין זה כותב השל"ה הקדוש (וישלח תורה אור ה) על הכח של 'יעקב' ו'ישראל' שיש בכל יהודי:

ובזה יובן מאמרם ז"ל בפרק גיד הנשה (חולין צב, א) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, איני יודע מי בכה למי, כשהוא אומר שלחני כי עלה השחר, הוי אומר המלאך בכה ליעקב, עד כאן. וקשה כפל הענין (עי"ש בחולין). עוד קשה במה שאמר בכה ויתחנן איני יודע מי בכה, הלא כבר הוכיח שיעקב נעשה שר, איך הוה אמינא שהשר בכה לעבד. הנה יש שני עניינים יעקב וישראל, ומתחילה יעקב נעשה שר למלאך, כמו שנאמר, כי שרית וקרא שמו ישראל, ומזה החלק של ישראל הוא עדיף ממלאך. אבל מצד החלק הנקרא יעקב איני יודע, כי אפשר מצד חלק זה מעלת מלאך עדיף, על זה הוא אומר המלאך בכה ליעקב אף מצד בחינת חלק יעקב. וכן יהיה לעתיד שיתרומם שם יעקב ושם ישראל, יתרומם בשני חלקים על מלאכי השרת, שנאמר, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ומה שנתרומם מתחילה וגבר על סמאל, יתרומם לעתיד על מלאכי השרת בשני חלקיו יעקב וישראל, כולם הם חלקי נפשות המתרוממות למעלה בשרשם.

תפקיד ה'לבדו' שלנו לגלות את ה'לבדו' שלו ית'.

מובא במדרש (ב"ר בראשית עז א) מה הקב"ה כתוב בו (ישעיה ב) ונשגב ה' 'לבדו', אף יעקב ויוותר יעקב 'לבדו'. רבים התחבטו במדרש פליאה זה. מהו ה'לבדו' שהמדרש משווה בין הקב"ה לבין יעקב?

ה'לבדו' של בורא עולם, הוא מקור האחדות הפשוט, וה'לבדו' של ה'עקב' שלנו, שזה (תהלים מט ו) 'עוון עקבי יסובני', הוא מקור הפירוד. והרי לא טוב היות האדם 'לבדו' (בראשית ב יח). ותפקיד האדם בעולם הזה, להתרומם מה'לבדו' של עצמו, אל עבר ה'לבדו' של בורא עולם. כענין שאמרו קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא. כי 'ביום ההוא' יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט), וכמו שאנו אומרים (פיוט של ר"ה ויוה"כ לפני קדושה) ושמנו קראת בשמך. כי הכל מכוון להכלל ב'אחד'.  זה מה שאמר המלאך: כי שרית עם אלוקים... ותוכל! כלומר: יש בנו כח להרים את ה'לבדו' שלנו שהוא שיא הפירוד, ולהיות מְכוּוָנִים לְנִשְׂגָבוּת ה'לבדו' של בורא עולם, שזה תכלית כל הבריאה. והמדרש מכוון לכך שכשם שהקב"ה כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו' ביום ההוא, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא. אף יעקב כתוב בו 'לבדו' הפוך לגמרי מה'לבדו' של בורא עולם. כי אי אפשר להביא את ה'ונשגב ה' לבדו' ביום ההוא, ללא שאדם מצעיד את ה'לבדו' שלו אל עבר ה'לבדו' של בורא עולם. וכמו שמביא רש"י על הפסוק (בראשית לג יח) ויבוא יעקב 'שלם'. - שלם בגופו שנתרפא מצלעתו (שבת לג) שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן. זה אומר שכל מה שעניינו פירוד, כמו תקיעת הירך של יעקב על ידי המלאך, חסרון ממון ושכחת התורה. הפך אצל יעקב לאחדות הגמור. זה מה שנקרא 'שלם'.

כשהצד החלש פוגש אותנו 'לבד', שם בעצם מתגלה שבתוך ה'לבדו' שלנו מוסתר ה'לבדו' של בורא עולם. והגילוי הגדול ביותר של 'ונשגב ה' לבדו' מתגלה בתוקף ההסתרה של 'ויוותר יעקב לבדו'. שם בתוך הבדידות הנוראה והחושך הנורא, טמון כח עצום שמסוגל להיאבק עם מלאכים ולהכריע אותם. זה כח שקשה לנו להאמין שקיים בכלל. חסר לנו אמונה בעצמינו, מי אנחנו?

נשמות ישראל נאצלו ממקום גבוה יותר של המלאכים.

צריך לזכור שנשמות ישראל נאצלו מעולם גבוה יותר מהמלאכים. כמובא בשער הגלגולים (הקדמה יח) ודע, כי מן עולם אצילות יוצאות נשמות, ומן הבריאה רוחין קדישין, ומן היצירה מלאכים, ומן העשיה אופנים. ובספר הליקוטים (פרשת עקב ח)  כי נשמות ישראל נחצבו קודם בריאת העולם, כי הקב"ה נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא העולם.

הסיפור של המלאכים 'עזא ועזאל' מוכיח עד כמה גדול כוח  של היהודי אפילו הפחות שבפחותים, יותר מכוחם של מלאכים. עובדה היא שהמלאכים שכבר ירדו לעולם הזה בדמות בני אדם, נפלו כמו זבובים לידיהם של הקליפות, מאחר וכח הרע בעולם הזה הוא גדול ועוצמתי, ורק נשמות ישראל שנחצבו מעולם האצילות, יש להם בכלל כח להיאבק עם המלאך הרע. הם המה הנפילים והגבורים. כמה גבורים ככה נפולים. (רש"י מפרש (בראשית ו ד) נפילים, שנפלו והפילו את העולם, ונפילים (במדבר יג לג) הם גם בני הענקים) וכך כותב הזוה"ק (בראשית עמ' רכז ותסז).

ועל כן רצו המלאכים לקטרג עליו, ואמרו להקב"ה מה אנוש כי תזכרנו, הלא הוא עתיד לחטא לפניך, ולמה אתה משפיל אותנו תחתיו. אמר להם הקב"ה אם אתם הייתם למטה בארץ כמו האדם, הייתם חוטאים יותר ממנו, מיד ויראו בני האלהים וגו' ואלו הם עזא ועזאל וכו'.

ובשעה שברא הקב"ה את האדם ברא אותו בגן עדן, וצווהו על ז' מצות, חטא בעץ הדעת ונגרש מגן עדן, ב' מלאכי שמים עזא ועזאל אמרו לפני הקב"ה, אילו אנחנו היינו בארץ, כמו האדם, היינו צדיקים, אמר להם הקב"ה וכי יכולים אתם להתגבר על יצר הרע השולט בארץ? אמרו לפניו, אנו יכולים! מיד הפיל אותם הקב"ה משמים לארץ, וזה שאמר הנפילים וגו' וכתוב הגבורים וגו', ובשעה שירדו לארץ נכנס בהם יצר הרע וכו'  חטאו ונעקרו מקדושתם.

אין לך אמונה בעצמך? נפול תיפול!

רבי נחמן עסק כל חייו, להחדיר בנו אמונה ביכולות שלנו. לדעת שמכל תחתית יש תקומה. רבי נחמן לא אפשר לנו לחיות רגע אחד בסטטוס של 'מיואש'. רבי נחמן ראה בייאוש תוצאה של חוסר אמונה בעצמנו.  וכך מספר רבי נתן (שיחות הר"ן קמ) על התבטאות מעניינת של רבי נחמן שאמר לו פעם: 'גם אם יש לך אמונה, אין בך אמונה בעצמך'. והזכיר את מאמר חז"ל (סוטה מח) על הפסוק: (זכריה ד י) 'כי מי בז ליום קטנות'. מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא קטנות שהיה בהם בעצמן. שלא האמינו בהם בעצמן. רבי נחמן משליך את המאמר על כל אחד מישראל, שלא מאמין בבורא עולם, שהוא טוב לכל, והוא חשוב וגדול בעיניו ית' בכל מצב יהיה מה שיהיה, ומחמת זה יש בו קטנות אמונה, שאינה מאפשרת לו להאמין בעצמו.

וממשיך רבי נתן באותה שיחה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו שגם הוא חביב בעיני השם יתברך. כי לפי גדולת טובתו של השם יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבאר ענין זה כמה פעמים שאין זה ענוה להיות במחין דקטנות חס ושלום, וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת.

רבי נחמן רואה בחוסר אמונה של האדם בעצמו 'שטות'. כמו שהוא בעצמו כתב בחיבור שלו 'שיר נעים' המופיע לאחר ההקדמה של הליקוטי מוהר"ן:

נַפְשִׁי הַחֲזָקָה וְהַפִּקַּחַת. לָמָּה לֹא חַסְתְּ עָלַיִךְ. וְשָׁכַחַתְּ אוֹמֵן הַמְגַדֵּל אוֹתָךְ. וְהֶאֱכִילֵךְ מַמְתַּקִּים. וְהִלְבִּישֵׁךְ אַרְגָּמָן. וְעַתָּה אַתָּה. רְמוּסָה בֵּין עִקְּבֵי צֹאן. וּבֵין רַגְלֵי הַתַּאֲווֹת. הֶעָבִים וְהַגַּשְׁמִיִּים. וְאַתָּה עֵרֹם וְעֶרְיָה. יֵין מִשְׁתַּיִךְ נֶהְפַּךְ לְמִשְׁתֵּה דְּמָעוֹת.‏

חֲזַק וְנִתְחַזֵּק. וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל. וְכַגָּמָל אֲפִלּוּ כְּשֶׁמָּשְׁכֵהוּ בְּחָטְמוֹ הָעַכְבָּר לֹא יִבְעַט בּוֹ. וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכֹּחוֹ. אֲבָל נַפְשִׁי הַפִּקַּחַת וַחֲזָקָה.

'יתגדל ויתקדש' דווקא מתוך ה'יתקטן' ו'ייטמא' שלנו.

רבי נחמן מבאר את כוונות הקדיש, (ליקו"מ ח"א תורה קעז) ומגלה, שבמילה 'יתגדל' מרומז הדלות של יעקב והרוממות של ישראל. רבי נחמן קורא את המילה 'יתג-דל' כצירוף של 'תגי' ו'דל'. 'תגי' בארמית משמעותו כתר, שררה. שזה בחינת 'ישראל', כי שרית עם אלוקים ותוכל.  'דל' משמעותה מקום העקב, מקום נמוך של דלות, שזה ה'ויוותר יעקב לבדו'.

כל מטרת הקדיש באמירת דברי שבח לבורא עולם, היא להעלות את המדרגות הנמוכות (שער הכוונות קדיש צז) וכמובא בטור  (טור אורח חיים נו) יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא: 'והתגדלתי והתקדשתי' האמור במלחמת גוג ומגוג, שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

בכל אמירת קדיש, מתגלה כח אדיר של 'שרית עם אלוקים' דווקא ממקום הדל של יעקב. כל קדיש נותן לנו תזכורת, כמה עוצמה של גילוי אלוקות מתגלית בנו תמיד דווקא מהמקומות הנמוכים. כאשר אנו אומרים קדיש אנו מכוונים להגדיל ולהקדיש את בורא עולם, זה אומר שככל שהמקום החלש מגלה שיש בו כח להילחם, כך מתגדל ומתקדש שמו ית'.

זו הנקודה שאנו יכולים לקחת לעצמינו מפרשת היאבקות המלאך ביעקב. 'האמונה בעצמינו', בלי לשחק אותה בענווה פסולה בכל מיני מניירות של שחקן. אם כבר שקענו בעולם השקר, למה להוסיף שקר על שקר ולספר לעצמינו סיפור שקרי, שהחיים שלנו הם כאלה בגלל סיבות כאלה ואחרים. הכל שקר. הסיבה היחידה היא: 'חוסר אמונה בעצמינו'.

לראות בעצם ה'מאבק' ערך בפני עצמו.

מפרשייה מרתקת זו של יעקב והמלאך, ניתן ללמוד 'דרך חיים' לכל מצב ולכל אירוע חריג בחיינו. שיש בכל אחד מאיתנו 'פכים קטנים', אלו הנקודות הטובות שלנו, שאין אנו רואים בהם חשיבות רבה. אנו מוצאים את עצמינו 'לבד' בבדידות נוראה, שמעצימה את החוסר אמונה בעצמינו. שם ברגע החלש אנו מגלים שיש בנו כח להיאבק גם בלי לדעת מי ינצח. עצם זה שאנו מוצאים את עצמינו בזירת המאבקים, מעמיד אותנו בחשיבות עליונה. שם ברגע המאבק אנו מרימים את עינינו בתפילה: רבונו של עולם, הציליני נא מיד אחי מיד עשיו. בתוך המאבק אנו נפצעים ומתרסקים במקומות הכי רגישים שלנו, וממשיכים להיאבק. עד שעולה השחר מתוך הלילה הסוער, והמלאך לא מאמין למה שהוא רואה, יהודי במצב נמוך כזה עם יכולת להיאבק כמו אחד הגיבורים. המלאך שואל את יעקב מה שמך? כלומר: המלאך רוצה לדעת מתוך איזה מצב היהודי הזה נלחם בו? כשהמלאך שומא ששמו 'יעקב' הוא לא מסוגל להודות לכח הזה שיש ביהודי. ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן ויאמר: מתברר שאתה יכול עלי גם מתוך המצבים הכי חלשים שלך, ולא ייאמר עוד שמך יעקב. גם אם נדמה לך שמצב ה'עקביים' שלך משייך אותך אליי לעשיו, טעות בידך! כי שרית עם אלוקים ותוכל. עצם המאבק איתי, כבר מעמיד אותך בעמדת 'מנצח' גם בלי שנצחת. כי גם אחרי שאני תוקע ופוצע אותך בירך, במקום הרגיש ביותר של יהודי עלי אדמות, לא ויתרת והמשכת להיאבק. חשבתי שברגעים החלשים שלך אתה שייך אלי. מתברר שטעיתי. וכאן בכה המלאך, כי התברר לו בסוף שלכל פגיעה ונזק שהוא גורם ליהודי, יש שמש נעימה שזורחת ומרפאה כל סוג של מכה וצליעה כמו שנאמר (מלאכי כח יא) שמש צדקה ומרפא בכנפיה. על כל זה נאמר: (דברים לג כח) וישכון ישראל בטח בדד. כאשר האדם מאמץ את ה'ישראל' שבו.

רבונו של עולם!

כתבת בתורתך: לא טוב היות האדם 'לבדו'. אתה כבר ראית שה'לבד' שלנו הוא לא טוב. ועם כל זה אנו מוצאים עצמינו חיים, 'חיים של בדידות'. גם אם כל העולם בטוח שהחיים שלנו הם הכי יפים שיש. רק אתה יודע כמה כאב של בדידות מייסר את כל ישותנו, ומערער לנו את היציבות כאן בעולם ששלחת אותנו.

רבונו של עולם!

מי כמוך יודע כמה אין בנו לא תורה ולא תפילה, יש בנו המון ריקנות שמשאירה אותנו בודדים לבד עם המחשבות שלנו. מי כמוך יודע שמתחת לארשת החיוכים שאנו מפזרים לכל עבר, יש ריקנות כואבת מהולה בבדידות קטלנית. לעולם לא נוכל להודות לסובבים אותנו כמה אנחנו בודדים.

רבונו של עולם!

הבט משמים וראה כמה אנחנו חיים במרוץ חסר תכלית אחרי אושר שלעולם לא יגיע. וכשאנחנו מתרוממים קצת, אנו מוצאים את עצמינו בזירת מאבקים בין הטוב והרע. שברוב המקרים אנו מתייאשים ורואים במאבק, מאבק חסר סיכוי ולא צודק, כי אין לנו אמונה בעצמינו, שנתת לנו כח להיאבק ולנצח מלאכים גם במצבים החלשים שלנו.

רבונו של עולם!

אתה גילית לנו את היופי שיש ב'לבד', שאם כבר אנו מוצאים את עצמינו 'לבד' אנו צריכים לחפש אותך בתוך ה'לבד' שלנו ולגלות משם את ה'לבד' שלך כמו שכתוב: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אבל גם אתה יודע איך שהיצר מנצל את ההזדמנות שנפתחה לו בבדידות שלנו, ומנכס אותנו וקושר אותנו אליו, כביכול אנו שייכים אליו.

רבונו של עולם!

הצל הצל לקוחים למוות הבדידות, הבדידות שמנטרלת מאתנו כל בדל תקווה. איך מתמודדים? איך? אנחנו כל היום בורחים מה'לבד' שלנו, אל תחושת ה'ביחד' המזויפת של הדמיון, עד שאנו מוצאים את עצמינו בבדידות עמוקה יותר. שום דבר לא יוכל לחפות על כאב הבדידות שלנו, אלא אתה. כשאנחנו לבד, אנחנו מרגישים שגם אתה ברחת מאתנו, שגם אתה נהנה כביכול להסתתר מאתנו. ואיך אתה רוצה שנגלה אותך משם?

רבונו של עולם!

אם כבר הטלת אותנו לתוך זירת מאבקים מאיימת, בזירה זו לפעמים אנחנו מכים אותו ולדאבוננו  הוא גם מכה אותנו. בתוך ים הסטירות שאנו סוטרים אחד לשני, אנא ממך! שהסטירה האחרונה תהיה שלנו.

דווח הדפס שתף
הוסף תגובה
comments powered by Disqus
כתבות נוספות
קמפיין השנה מבית 'שיח השדה'
חדשות ברסלב
קמפיין השנה של ארגון שיח השדה לקראת ימי הקיבוץ הקדוש באומן
ההיסטוריה חוזרת!
חדשות אומן
ראש ממשלת אוקראינה מר ולדמיר גרויסמן התחייב לפעול להחזיר את הקלויז של מוהרנ"ת זצ"ל באומן לידי חסידות ברסלב
הגרי"מ שכטר מגיע לאומן
חדשות אומן
דרמה בברסלב: שלושים שנה מאז ביקורו הראשון הרה"צ ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א, ימריא מחר (חמישי) במטוס פרטי לאומן
תחזית מזג אויר בישראל
שעון אומן
החדשות באתר
חדשות אוקראינה
הנושאים הבוערים מהשטח
חדשות אומן
החדשות החמות מאומן במשך כל השנה
חדשות תעופה
החדשות הקשורות לברסלב
חדשות ברסלב
מהנעשה בעולמם של חסידי ברסלב
לוח זיכרון
ייארצייטים של חסידי ברסלב
מאמרי אקטואליה
עצות לחיים הטובים בדרכו של רבינו
ראשי אודות האתר תנאי שימוש מפת האתר פרסמו באומן שלום כתבו להנהלת האתר צור קשר